כשאהיה זקן מאוד - בן עשרים או אפילו עוד
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשישי, 09 אוגוסט 2013 10:41
- מאת: נגה זמיר
בפארק היינו, אבא ואני, ועוד המון אנשים.
והיו גם גלידות, ופיצות, וסוכר על מקל, ונקניקיות.
מלא דברים טעימים. הייתי צריך לבחור.
בחרתי גלידה, אבל בכוס, כי אני לא אוהב את הגביע,
כשהלכנו התרכזתי טוב-טוב שאף טיפה לא תיפול.
אבא בינתיים היה לידי כל הזמן,
עקבתי אחרי המכנסיים הכחולים שלו והצל הארוך הגדול.
ואז נגמרה הגלידה.
והרמתי את העיניים להגיד לאבא שנמצא פח לזרוק את הכוס.
וראיתי שהמכנסיים של אבא בכלל לא היו אבא.
והצל הארוך הגדול לא שלו.
זה היה איש אחר.
אוי.
זאת אומרת, אבא שלי נאבד.
נעצרתי, הרגליים שלי היו קצת כבדות פתאום.
הסתכלתי מסביב, אולי אני אראה אותו באיזה מקום.
לא ראיתי אותו.
ובכלל, לא ראיתי אף-אחד שאני מכיר.
אף-אף-אף אחד.
כל-כך רציתי לדבר עם מישהו, שיגיד לי מה עושים –
אף פעם לפני זה אבא שלי עוד לא הלך לאיבוד, כבר שש שנים.
עבר שם איש אחד,
רציתי להגיד לו שאבא נאבד, ומה לעשות עכשיו.
אבל לא הכרתי אותו אז לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי עליו מהגב.
עברה גם אישה עם כובע,
כמעט דיברתי אפילו שלא הכרתי אותה, כי כבר התחיל להחשיך,
היא אפילו הסתכלה עלי וכמעט...
אבל חשבתי שאולי היא תגיד לי ש-לַמה אתה לא שומר על אבא שלך.
אז שתקתי שוב.
ואז עבר ילד אחד כמוני בערך, גם אותו לא הכרתי בכלל,
אבל אמרתי לו מהר-מהר לפני שאתחרט –
"אבא שלי נאבד".
וקול מודאג ענה לי, "אז מה נעשה?"
בגלל שהוא פשוט השתתף איתי ככה בבעיה,
הרגליים שלי הפשירו כמו קרח בשמש חמה,
אולי בגלל זה גם ירדו לי כמה דמעות.
והוא נתן לי יד וקרא לאבא.
זאת אומרת, לאבא שלו.
אבא שלו שאל אותי אם אני רוצה לשתות,
ואיש אחד עם משקפיים נעצר ושמע והציע להגיד בהודעות,
ואישה אחת עם קוקו התקרבה ושמה לי יד על הכתף,
ושני תאומים הצטרפו למעגל שבינתיים גדל והצטופף.
ואז הציץ עוד מישהו לתוך המעגל ושאל –
אפשר לעזור? ואולי תוכלו לעזור גם לי?
נאבדתי לבן שלי. או שהוא נאבד לי.
ואז הוא ראה אותי.
ואני אותו.
זה היה אבא שלי עם המכנסיים הכחולים והצל הארוך הגדול.
חיבקתי את כולם, מימין לשמאל נדמה לי,
את הילד כמוני,
את אבא שלו,
את האיש במשקפיים,
את האישה עם הקוקו,
את התאומים שהצטרפו.
והלכנו לשלום.
בדרך הביתה אבא שלי אמר שכל הסיפור שסיפרתי עכשיו לקח רק חמש דקות,
ושלפעמים בזמן מאוד קצר מקבלים משהו שהוא כמו המון שנים לפחות.
קיבלת מעגל של אנשים שדואגים,
וזה רושם שיישאר לך לכל החיים -
ככה הוא אמר.
אז אני אבדוק אם זה באמת נשאר כשאהיה זקן מאוד.
נגיד בן עשרים, או אפילו עוד.
אנחנו ואני יודעים
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בראשון, 28 יולי 2013 08:34
בגלל שגילינו ביחד כמה דברים
- מאת: נגה זמיר
הקדמה:
הרבה פעמים צצות כל מיני שאלות ועולות, ואחר כך נדחקות לפינה מעלות אבק בלי תשובה.
כי אין זמן, ואין מקום בראש, ויש המון עניינים קודמים ויותר חשובים לדרוש.
אבל בעיקר, כי מנסים לפתור אותן לבד.
ולנסות לפתור שאלות לבד זה כמו לנסות לתפוס את הירח בחבית של מים. מכירים? זה על חכמי חלם. טוב זה כבר סיפור אחר.
אבל אם תופסים את השאלה מיד כשהיא עולה בקצה הזנב, ומביאים אותה בזהירות כמו אוצר לאחרים - כי שאלה היא באמת מטמון יקר - ושמים בינינו למחשבה, אז מהשיתוף הזה יוצאים שני דברים.
גם שתמיד נקבל תשובה ועל בטוח היא תהיה הכי נכונה, וגם שיצרנו בינינו קשר שבלי שאלות לא יכול להיווצר.
ואז לא רק שתופסים את הירח, אלא הרבה יותר מזה. זאת אומרת, זה גם מאוד משמח.
למשל יונתן וחבר שלו אלי, הם תמיד חושבים ביחד.
ועכשיו יונתן יספר...
הסתובבנו בבית, אלי חבר שלי ואני, וראינו,
שלשולחן יש ארבע רגליים,
וגם לכיסא,
וגם למיטה,
וגם לכוננית.
אלי אמר שהנגר למד את זה מהחיות,
גם להן יש ארבע רגליים, בגלל זה הן יציבות.
אבל אחר- כך כשיצאנו לרחוב,
ראינו שלספסל יש רק שתי רגליים.
ולא ידענו איך זה, שיש לו רק שתיים והוא לא נופל.
אז התיישבנו מול הספסל על קצה המדרכה והסתכלנו טוב טוב.
עברו אנשים, הסתכלו עלינו, ועל הספסל, ועל זה שאנחנו מסתכלים עליו,
שאלנו אותם, אבל לא היה להם זמן לחשוב על זה, והם המשיכו.
אנחנו לא יכולנו לזוז משם עד שנגלה, אז נשארנו.
עד ש- אני יודע! אני יודע! – קראתי,
כי הרגליים שלו בתוך האדמה, בגלל זה הוא לא נופל!
זה בדיוק ככה, התקרבנו ובדקנו.
אבל אלי, שאלתי, אם את הרהיטים למדו איך לעשות כי הסתכלו בחיות,
ממי למדו לעשות שמכניסים את הרגליים לתוך האדמה ואז יציבים?
התיישבנו על הספסל והסתכלנו מסביב.
עבר לידנו איש במכנסיים עם כתמים אפורים,
לא ניחשנו במה הוא עובד,
אבל אלי אמר שהוא נראה רציני ושנקרא לו לשאול.
אז קראנו לו והסברנו מה שרצינו לדעת.
גם פינינו לו מקום על הספסל שיהיה לו יותר קל לחשוב,
כי הוא כבר התחיל לקמט את המצח בעמידה.
האיש הוציא בינתיים כמה תפוחים משקית שהייתה לו וחילק אותם בינינו.
הסתכלנו עליהם, אלי, וגם אני, וגם הוא, לפני ששמנו בהם ביס,
ואז אמרנו ביחד – אני יודעים!
ככה זה יצא לנו, זה היה מצחיק.
נו תגיד. לא אתה. טוב, אז שלושתנו -
זה כמו שורשים של עץ!
בדיוק מול הספסל היה עץ תות,
כל כך רחב, על רגל אחת, וכל כך יציב.
האיש נעמד, אסף את השאריות של התפוחים ואמר,
אני בנאי, גם בתים עושים ככה,
עם שורשים מברזל באדמה שקוראים להם יסודות.
עכשיו אני יודעים ממי למדנו ככה לעשות, הוא צחק ונפרד לשלום.
לפעמים אלי ואני רואים אותו הולך ברחוב,
עם המכנסיים שלו המלאים כתמים בצבע אפור,
ואנחנו מנופפים לו וצועקים – שלום אני יודעים!
והוא מחייך ומנופף גבוה את היד חזרה.
כי אנחנו והוא כבר כמו חברים, בגלל שגילינו ביחד כמה דברים.
במיוחד בשבילכם
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בחמישי, 25 יולי 2013 17:36
לקטנים וגם בשבילנו הגדולים,
שלא נשאר לנו מקום בידיים לפעמים
- מאת: נגה זמיר
אתמול אחרי הצהרים
כשבאו אלי חברים לשחק
בנינו בלגו
ציירנו בטושים
ואכלנו עוגיות שאמא אפתה.
כשהיא נתנה לנו אותן היא אמרה:
"הנה, הכנתי את זה במיוחד בשבילכם".
ואחות שלי הקטנה (בת שלוש וחודשיים)
עברה בינינו ככה ואמרה:
"אני רוצה את זה" -
ולקחה לחבר את הלגו.
"אני רוצה את זה" -
והוציאה לי את הטושים מהידיים.
"אני רוצה את זה!" -
ולקחה חופן עוגיות שמספיק לבטן של איש ענק.
זה היה קצת מרגיז,
אבל היא הייתה כל כך מצחיקה,
עם כל החתיכות של הלגו, והטושים,
והעוגיות שהתפוררו לה ביד כי לא היה לה מקום להחזיק.
הסתכלנו עליה ולא ידענו,
מה עושים?
לתת לה לחטוף? לצחוק?
להגיד לה שככה אסור?
מה הכי טוב?
לחבר שלי היה רעיון כזה.
הוא כמוה התחיל לאסוף,
עוד ועוד דברים לידיים.
ועל כל דבר שהוא לקח הוא אמר,
"או, גם את זה אני רוצה".
וכשהוא היה כבר עמוס בהמון דברים,
כדור,
עפרונות ופנקס,
כמה קוביות צבעוניות,
כובעים,
מימיות,
פנס,
מגבות,
עפיפון מקומט,
הוא הלך מתנדנד וכמעט נפל מהמשקל,
ואמר בקול:
"אוי, אבל כל כך כבד לי ובכלל,
איך אני אשחק אתכם עכשיו,
הרי לא נשארו לי ידיים!"
אחותי הסתכלה עליו רגע,
או שניים,
ואז חייכה חיוך חכם בן שלוש וחודשיים.
היא נתנה לחבר את הלגו -
"אני רוצה את זה, בשבילך"
והחזירה לי את הטושים -
"אני רוצה את זה, בשבילך."
ואת העוגיות היא חילקה בינינו –
ואמרה בקול כמו של אמא,
"אני רוצה את זה, במיוחד בשבילכם."
ואז, כשרק עוגייה אחת נשארה לה ביד,
היא שמה אותה בפה ומחאה כפיים -
"עכשיו כבר יש לי ידיים לשחק. איתכם".
והחבר, הוא עשה ממש אותו דבר,
וחילק את הדברים בינינו,
ועל כל דבר שחילק הוא אמר,
"את זה אני רוצה. במיוחד בשבילכם".
אינדיאנים בטלביזיה
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בחמישי, 18 יולי 2013 14:14
על ילדים שעושים מה שבא להם, כי ההורים שלהם עושים מה שבא להם, או לפחות ככה הם חושבים
- מאת: נגה זמיר
אתמול בלילה כשכולם כבר ישנו, זאת אומרת אשתי והילד, התגנבתי לסלון והדלקתי את הטלביזיה. סופסוף אני עושה היום מה שבא לי.
הדבר הראשון שעלה זה סרט על שבט אינדיאני. רציתי כדורגל האמת, אבל איכשהו נשארתי עם זה.
זה הלך ככה, לגיבור שקראו לו "מחפש את ההרים", היו אישה "תירס כחול", וילד "זאב צהוב", וברור שגם שבט של איזה חמישים איש, וזקן חכם שקראו לו "עיניים בוערות".
"זאב צהוב" היה ילד טוב, הוא כל הזמן בא לשאול את אבא אם לעשות ככה, או ככה, ואם כדאי ככה או אחרת.
הלוואי גם הבן שלי היה ככה. הוא אף פעם לא שואל אותי מה לעשות. עושה מה שבא לו.
אבל מה שהיה מצחיק, זה שגם אבא "מחפש את ההרים" כל הזמן שאל, על כל דבר הוא הלך לדבר עם הזקן החכם "עיניים בוערות" ועם השבט בכלל.
וזה עצבן אותי. שיעשה כבר משהו שהוא החליט לבד ולא החכם וכל השבט יחד.
אבל סך הכול הוא היה נראה בסדר, וגם היה לו ילד טוב כזה וגם אישה רגועה. רק אני הייתי עצבני.
כנראה נרדמתי מול הטלביזיה שוב, כי התעוררתי לקול מוסיקה קצבית של הילד שלי "קול תופים", וקולה של אשתי "רעם ביום בהיר" שצרחה עליו שהוא לא יכול לשים פול ווליום מתי שבא לו. זה נגמר בטריקת דלת. בום.
ואז אשתי "רעם ביום בהיר" שמה לב שהתעוררתי. "נו "עושה מה שבא לי" היא אמרה לי, "שוב נרדמת מול הטלביזיה? אתה קם כבר או מה?"
אוי לא. עוד יום. לא בא לי.
אכלתי בקושי, לקחתי ת'תיק, הלכתי לעבודה, חזרתי, אכלתי בקושי, שוב כולם הלכו לישון, זאת אומרת "קול תופים" הבן ו"רעם ביום בהיר" האישה, ואני שוב התגנבתי לסלון, ושוב הדלקתי טלביזיה לעשות מה שבא לי.
הפעם ראיתי כדורגל. היה משעמם. נרדמתי על הכורסא שוב, וחלמתי על האינדיאנים שלא עושים מה שבא להם ונראים הרבה יותר חופשיים ושמחים ממני סך הכול.
התעוררתי. "אתה לא יכול לשים פול ווליום מתי שבא לך!", "לא שואל אותך!!", "בום!!!"
קראתי לאשתי, היא נעמדה מולי עם הידיים על המותניים, אני עוד ישבתי בכורסה אז זה די מפחיד אבל בכל זאת אמרתי, "אשתי היקרה רעם ביום בהיר, אני רוצה להחליף שם. מעכשיו תקראי לי בבקשה"... ושוב נזכרתי באינדיאנים. "רגע אני צריך להתייעץ".
התקשרתי לחיים סימן טוב, גדעון סרט טורקי, שמעון סלט יווני, יונתן תפוח אדום, לוי אבטיח סגול, יוסי מזל טוב, ודוד בצל קצוץ, אמרתי להם, "תגידו, נמאס לי לעשות מה שבא לי, איזה שם נראה לכם שאני צריך לבחור?"
הם היו קצת בהלם, כולם רגילים לעשות מה שבא להם, בעיקר אני, "עושה מה שבא לי", אבל הם התעשתו והתחילו לזרום.
הם הציעו, "חוזר בתשובה", "נוסע להודו", "אוניברסיטה פתוחה", "מילואים עד גיל שישים", "לפח וחזרה"... היו עוד כמה, לא זוכר, אבל בסוף נסגרנו על "עושה מה שבא להם".
בערב הבן שלי זרק לי, "תגיד, לאיזה מגמה היית הולך?". אשתי אמרה לו, "רגע, תן לעושה מה שבא להם להתייעץ עם החבר'ה". אחרי התלבטות לא קלה החבר'ה החליטו על קולנוע. אז בלילה קראתי לו לראות איתי את הסרט האינדיאני בטלביזיה, שיהיה לו ממה להתחיל. אחרי זה נרדמנו יחד בסלון.
סיפור אחד מפי שני עדים – אמא וניסים
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בחמישי, 11 יולי 2013 16:01
מה קרה כשאימא לא רצתה יותר – להיות שוטר
- מאת: נגה זמיר
שלום הורים יקרים.
- קרה לכם פעם שהילדים שיחקו ואחר כך הבית היה נראה כמו אחרי מהומה ולסדר הם לא רצו?
- קרה לכם שכבר זמן ללכת לישון, והילדים עוד רוצים להמשיך ולהמשיך את היום?
- וקרה לכם שרציתם שיהיו ביניהם יחסים של עזרה זה לזה ובמקום זה הם מושכים ודוחפים?
טוב, לי זה קורה המון. כל הזמן. ואז אני מוצאת את עצמי במקום מאוד לא נוח. בטח גם אתם.
כי מצד אחד אני יודעת שת'כלס יעזור להם בחיים אם הם יתרגלו לסדר אחריהם, ואם הם ישנו מספיק בלילה, ואם יהיו ביניהם יחסים טובים. אבל בגלל שהרצון שלהם אחר, אנחנו מתנגשים.
אז שמעתי עצה ששינתה לי את הגישה ואת צורת המחשבה...
אבל אולי הכי טוב שניסים ואמא שלו יספרו את הסיפור שלהם, ואתם כבר תבינו בעצמכם.
זה קרה יום אחד אחר הצהריים, בדיוק אחרי שאמא של ניסים ומושיק גמרה לנקות את הבית...
ניסים
הבית כל כך מסודר, כרגע אמא גמרה לשטוף ת'רצפה, הקוביות בערמה אחת, הספרים בשורה, הכול כל כך מחייך ומבריק, אם לבית היה פֶּה הוא היה אומר – "בואו, הכי טוב לשחק עכשיו". אבל לבית אין פֶּה, אז אני קראתי לאח שלי מושיק, "היי, בוא כבר נשחק".
דבר ראשון לקחנו את הלגו, הרכבנו מכוניות, את החלקים שלא השתמשנו הזזנו לכיוון הקירות. את הכריות והשמיכות הורדנו מהמיטה לרצפה, עוד מעט נעשה מהם משהו גם כן.
את הקרטון שהגיע מהסופר גזרנו להמון חתיכות, את השאריות שלא השתמשנו זרקנו על המיטות, רק בינתיים, שלא יפריעו לנסיעה. כי מהקרטון עשינו רמפות והסענו את האוטואים שבנינו בכל המהירות. והם עפו לכל פינה אפשרית. אחר כך נחזיר אותם, אבל עכשיו נבנה עוד כמה, יותר מהירים. הבאנו גם טושים, צבענו את הרמפות, כתבנו מספרים ואותיות, ועם הדבק הדבקנו חלקים אחד לשני.
לאט לאט נהיה חשוך, אמא באה, מדליקה את האור ואומרת,
"אמל'ה, איזה בלגן. קדימה ילדים, עכשיו צריך לסדר".
פתאום אח שלי ואני נורא עייפים, כמו אוטו שנגמר לו הדלק באמצע הכביש.
היה כל כך נעים לשחק, אבל למה תמיד ה"צריך לסדר" הזה בסוף?
לא רוצים. מחר. אולי. לא בטוח בכלל אם כן....
רגע, אם תנסו להיכנס לנעליים של ניסים, או לשל כל ילד בעצם, תבינו כמה קשה הדבר. לשחק זה טבעי, זה זורם, זה חי, ולסדר – בשביל מה בעצם?
אבל בואו נשמע גם את אמא:
אמא
הבית כל כך מסודר, כרגע סיימתי לשטוף את הרצפות, המפה ישרה, הספרים בשורה. הכול כך כך מבריק ומחייך, אם היה לבית פֶּה הוא היה אומר עכשיו, "או, איך אני אוהב להיות בכזה מצב".
אבל אין לו פֶּה, אז אני שרה לעצמי שיר לכת נחמד, "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". אם רק הייתי יודעת איפה זה המזרח, אף פעם לא מצליחה לזכור את זה.
אני הולכת למטבח, הבנים משחקים בשקט בחדר, עוד מעט בעלי יחזור וכולם יהיו רעבים, אכין להם משהו טעים. חותכת סלט, לחם בטוסטר, מוציאה ממרחים, בדרך מנקה עוד קצת כתמים שהתחמקו בזמן שניקיתי.
ואז אני הולכת לקרוא לבנים לשטוף ידיים ולשבת לשולחן, מדליקה את האור כי מתחיל להחשיך. אוי לא, לא יכול להיות. דווקא כן.
"אמל'ה, איזה בלגן" נפלט לי, ואז בטון יותר סמכותי - "קדימה ילדים, עכשיו צריך לסדר".
אבל פתאום הם נראים כאילו הוציאו להם את האוויר מהגלגלים. או שנגמר להם הדלק באמצע הכביש. ועכשיו אני צריכה להרוס להם את הכיף. לי זה מוציא את האוויר מהמפרשים.
מה לעשות?
- לצעוק עליהם? את זה כבר ניסיתי, זה לא עוזר.
- להתחנן? לא, גם זה כלום לא פותר.
- להבטיח פרס? לאיים?
אבל הם חייבים, חייבים לדעת גם לנקות אחריהם.
אוי, למה, למה תמיד אני צריכה להיות בסוף בתפקיד השוטר?...
טוב, בשלב זה, אז אחרי שאמא נכנסת כבר לייאוש, פתאום יש לה רעיון כזה. תשמעו:
רגע, אולי אם לא אני אגיד את זה אלא מישהו אחר זה יעבוד יותר טוב? מי למשל? אהה, סבתא. אז אני מתקשרת לסבתא ומזמינה אותה לביקור, למרות שממילא קבענו למחר. סבתא לא מאבדת את הצפון וגם לא ת'מזרח מההזמנה החוזרת, היא מיד נכנסת למצב של שיתוף פעולה. "בטח חמודה" היא אומרת בטלפון ששמתי על רמקול, "נבוא מחר, ממש על הבוקר".
אבל אמא, יש בעיה. "???" הבית, הוא כל כך מבולגן ואת כל כך אוהבת סדר...
"אל תדאגי, אני מכירה את הנכדים שלי, תוך דקה הם יסדרו הכול, הם אלופי הסידורים".
ותוך כמה דקות הבית מסודר. כמעט.
ולא צעקתי,
ולא התחננתי,
ולא הבטחתי פרס,
ולא איימתי,
ולא התעלמתי.
בכלל לא הייתי שוטר.
רק חיבקתי אותם ואמרתי, "סבתא מכירה אתכם כל כך טוב, ישר היא אמרה שתסדרו יפה".
תודה לאמא וניסים, ניפרד בשלב זה.
תגידו, זה כל כך פשוט נכון? ההורה יחד עם הילד כל הזמן, כלומר בעדו, רק מגייס סביבה שתעזור לו להביא את הילד למקום הרצוי לו ללא התנגשות.
אומנם יש קושי, אתם מזהים? כי כדי שזה יעבוד צריך להרחיב קצת את מושג המשפחה, מאבא אמא וילדים, ולכלול בה עוד קרובים, חברים, שכנים, בעלי מקצוע, בקיצור, כמה שיותר - יותר טוב.
אבל אני בטוחה שיש לכם יותר דמיון ממני, והרבה חברים טובים, ותדעו איך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.
בלי סרטים
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשני, 01 יולי 2013 10:32
אז מה שאני לא רזה כמוה
- מאת: נגה זמיר
הלכתי ברחוב, כולם הסתכלו עלי, לא הסתכלתי לצדדים אבל הרגשתי את המבטים, ואני לא שמתי על אף אחד, מסתכלת רק ישר קדימה עם האף למעלה, שימותו הקנאים...
אוף נשפך לי המיץ על כל החולצה בזמן שחלמתי. גם על המגזין שהחזקתי ביד.
ניגבתי כמה שיכולתי ופתחתי אותו שוב, אימל'ה מה שהולך שם, כולן רזות כמו מקלות של שיפודים לפני ששמים עליהם את הבשר.
אחר כך העפתי את המגזין הכי רחוק לפינה של החדר, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ, כולם אומרים לי שאני נראית מה זה רזה. אני לא.
פתחתי את המקרר אבל ראיתי את אמא שלי כמו צל בתפקיד, בודקת מה אני בדיוק לוקחת, אז סגרתי.
יו שכחתי שדודה שלי מגיעה היום. זאת אחות של אמא שלי מצרפת. כבר שמונה שנים לא ראינו אותה.
פתאום היה צלצול בדלת, הלכתי לפתוח וזאת הייתה היא, דודה סימונה שעכשיו קוראים לה סימי.
נשיקה על ימין ואחר כך על שמאל, ותוך כדי אני מסתכלת עליה, אני רואה שהיא רזה כמו בז'ורנאל.
פעם היא לא הייתה ככה. התבאסתי.
אמא יצאה מהמטבח, חיבוקים, נשיקות וישר לעניין, גוררת את סימי אחריה למטבח, כוס קפה וטונה קיטורים. על אבא שלא מביא מספיק כסף ומדבר אליה לא יפה, על אח שלי שנעלם כל ערב ולא יודעים לאן הוא הולך, ובלי בושה מול הפרצוף שלי היא גם אומרת לה שאני כל הזמן אוכלת בלי להפסיק ובגלל זה אני שמנה.
ואז הטלפון צלצל ואמא הלכה לענות.
דודה סימי קראה לי להתקרב. התיישבתי עם העיניים למטה ובעטתי בנייר שהיה על הרצפה. היא ליטפה לי את היד. "מה קורה שֶרי?"
"אני שמנה".
"את יפה".
"ואיך את כזאת רזה? פעם לא היית ככה". ניסיתי לא להראות שאני מקנאה.
"זה סיפור ארוך שרי, זה בגלל שהייתי עצובה ולא היה לי תיאבון".
אמא הייתה חייבת ללכת לקנות כמה דברים אחרי השיחת טלפון ואני נשארתי עם סימי.
באמת היא לא נראתה כל כך טוב אפילו שהיא רזה. היא הסכימה לספר לי למה היא הייתה עצובה.
"זה התחיל כשאני ואימא שלך היינו נערות והיה רק קולנוע אחד בשכונה, והיינו הולכות פעם בשבוע לראות סרט"
"מה ראיתם?"
"את יודעת, ש-הוא מתאהב ב-היא, ויש בעיה, ובסוף הכול נפתר ויש חתונה, או לפחות נשיקה עד הכתוביות סיום והלאה. בדיוק אותם סרטים כמו היום, שום דבר לא השתנה, רק התפאורה".
"חופשי, גם אני אוהבת סרטים כאלו, בעיקר בבית מול הטלביזיה עם פופקורן וקולה. נו תמשיכי".
"אז חלמנו להתחתן עם אחד כזה, אמא שלך ואני, בדיוק כמו בסרטים, שיש לו קצת כסף, מכונית, שלא איכפת לו מה כולם אומרים ולא מפחד מכלום, אבל הכי חשוב, שיהיה לו מבט מאוהב בעיניים שנשאר לתמיד".
גם לי יהיה בעל כזה בדיוק! חשבתי, אבל לא יכולתי לא להיזכר באבא שלי... הוא לא דומה בכלל.
"בסוף פגשתי את דוד, והתחתנו. את כבר נולדת שרי והיית בת חמש. הוא היה בדיוק מה שחלמתי, מהסרטים, נו עם זיופים פה ושם שאז לא ראיתי, אבל די מהר התחלתי לראות רק אותם. דוד החופשי שלי שלא דואג מכלום התחיל להיות נורא מודאג כי הוא צריך לפרנס את המשפחה, אפילו שבכלל לא היו לנו ילדים. אני נכנסתי לפאניקה כי הוא לא היה דומה בכלל למה שחשבתי. אני רציתי שיראה לי כמה הוא אוהב אותי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול כל היום לדקלם לי שירים, שזה טוב רק להתחלה. ואז הוא התחיל לשתות, ולהמר, ולהשמין, ואני התחלתי לרטון, ולנהום, ולרזות. בסוף התגרשנו. זה היה לפני חודשיים".
"אז מה, לא תתחתני יותר?" הייתי מודאגת. גם אני הולכת לסרטים ויודעת בדיוק עם מי אני רוצה להתחתן. אני רק צריכה דיאטה קודם כדי שיסתכל עלי.
"קודם כל אני צריכה להשמין קצת", היא אמרה וצחקה במבטא צרפתי. "אבל באמת שרי, עכשיו זרקתי את כל המגזינים ואני לא הולכת לסרטים יותר. זאת כזאת שטות. את יודעת, את מחפשת משהו שלא באמת קיים, זה רק בהוליווד ככה. זה צריך לעשות כמו.. נו איך אומרים, חוקן, זאת אומרת להוציא את השטויות האלו של הסרטים והמגזינים מהראש ומלמטה".
אני מקווה שסימי תישאר כאן הרבה. אמא קצת נרגעה ונהייתה בן אדם כשיש לה עם מי לדבר. וגם אני. סימי ואני נגמלות יחד ממגזינים וסרטים בדיוניים על אהבה, וכותבות סיפורים על בחורים שלא אכפת להם מכלום, בעיקר מאיך אנחנו נראות, ועל בחורות שרוצות לאהוב על אמת בלי חשבונות, גם כשהוא מודאג ועצבני וזה לא מתאים כי הן רוצות בכלל ללכת לסרט. לסרט טבע, ברור.
צריך עובדים חרוצים
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשלישי, 25 יוני 2013 14:58
מחשבות לא נורמאליות על חופש
- מאת: נגה זמיר
וואו, חשבתי לעצמי ביום שלפני החופש, ממחר, אני הולך לקרוע ת'עיר, להשתולל.
ים, מסיבות, לעשות כל מה שבא לי. כבר ראיתי הכול בעיניים, את החודשיים הכי חופשיים בחיים שלי.
בבוקר נשארתי במיטה בכוח רק כי מותר, היה לי כזה כאב-ראש כי לא הייתי רגיל לישון עד כל- כך מאוחר.
אבא ואמא כבר היו בעבודה, הייתי מורעב אז הייתי חייב להכין לי משהו לאכול.
הטוסטים נשרפו בזמן ששאול התקשר, קבענו ללכת בצהרים לים. בסוף לא מצאתי מה למרוח עליהם אז אכלתי אותם ככה, מה, זה חופש ואין לי עצבים ללכת למכולת עכשיו לקנות קוטג'.
בצהרים אמא באה וראתה את כל הזבל שהשארתי מסביב, ראיתי שהיא מיואשת כי לא היה לה כוח לנקות הכול אז נשארתי ועזרתי כמה שאני יכול, למרות שזה חופש נו, מה נהיה? אחר כך יצאתי, מגבת, כמה שקלים וזהו. חופשי.
הגעתי לים ושאול לא היה. נשכבתי בחול, עצמתי עיניים חזק, הכאב ראש מהבוקר כבר היה זוועה.
מיששתי את הכיס עם הכסף, הבאתי אותו בשביל בירה, אבל ידעתי שאם אני אשתה עכשיו עם הכאב ראש הזה אני אקיא. אז הלכתי לקיוסק, היה שם פתק "צריך עובדים חרוצים". פראיירים. קניתי מים.
בערב שאול שוב התקשר, אמר שלא היה יכול להגיע לים, הוא היה חייב להשלים לימודים, ושהוא הולך בערב למסיבה ושאבוא.
אמרתי לו טוב, אבל ידעתי שכולם יהיו שם על סמים לפי השם של המקום. לקרוע את העיר סבבה, אבל זה בכל זאת קצת גדול עלי, כאילו, הפירוש שלי לחופש זה לא להיות לגמרי מסטול עם עיניים סתומות וגם השאר. אז נשארתי בבית. אבל לא יכול להיות שחופש ואני סגור בבית.
אז ירדתי שוב פעם לים, לפחות עכשיו אני אקנה את הבירה שאני חייב לעצמי מהבוקר. אחח... החיים הטובים. "צריך עובדים חרוצים" עוד היה שם, קניתי בירה ישבתי על החוף, שתיתי, אבל אליהו, זה שמחכים לו עם האלכוהול ומשאירים בשבילו דלת פתוחה, לא הגיע, אז קניתי עוד אחת ליתר ביטחון.
כל הזמן הטריד אותי הפתק הזה "צריך עובדים חרוצים". זה חופש, למה לעבוד?
ובינתיים עברו אנשים על החוף, לכאן, ולשם, הולכים, רצים, ואני סתם בהיתי בהם, והם בים.
מין סוג של כלום. כמעט שעה של כלום. זאת אומרת, חופש זה חופשי כלום כזה. לא?
הלכתי לקיוסק ואמרתי, "עוד צריך פה עובדים חרוצים?"
הוא אמר לי שמחר אני מתחיל.
בבוקר הגעתי מוקדם מסורק ועצבני, אף פעם לא עבדתי בקיוסק.
התחלתי למלא בקבוקים במקרר, פירקתי פקטים של קאמל ונקסט ושמתי במגרות. כאלו דברים.
אחר כך התחילו להגיע אנשים. בהתחלה איזה זקן שרץ כל בוקר, הוא רצה ארטיק. הוא גם התחיל לספר לי איך החוף היה נראה כשהיה צעיר, ועל האישה שלו שבבית חולים.
ואז הגיעו עוד אנשים, ניסיתי לנחש מה כל אחד ירצה, דווקא הצלחתי לא רע. לגברת עם הכובע קש, לימון עם נענע, לזה עם השרירים, בוטנים, לילדים עם המטקות, מיץ תפוחים. חלק גם סיפרו לי סיפורים, על הילדים שלהם בחופש הגדול, על ההורים שלהם בחופש הגדול. כאלו.
בבית בלילה כשנגמר היום כיביתי את האור, והאיש הזקן שרץ חייך לי בראש בעצב, על החוף שהלך לו, על האישה שלו שבבית חולים, ועל זה שהוא רץ ואנשים עוברים בינתיים על החוף, והוא בוהה בהם, והם בים. הבטחתי לו בלב שגם מחר אני אהיה שם בקיוסק להקשיב לסיפורים שלו, וגם אשאל שאלות.
גם השאר היו שם בחושך כשכיביתי את האור, אלו שניחשתי מה ירצו ודיברו איתי, ואני הקשבתי להם. כי זה הרבה יותר מלעשות כלום.
הם נשארו לי בזיכרון כמו שגוף מרגיש את הגלים אחרי שהוא כבר מזמן לא בים.
עצמתי עיניים ולא נרדמתי. חיכיתי לפגוש אותם שוב מחר. וזאת הייתה ההרגשה הכי קרובה לחופש שהרגשתי פעם. מוזר.
בואי נצעק את זה יחד אימא
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם ברביעי, 01 מאי 2013 20:29
נתחיל במסעדה קטנה בשולי הרחוב...
- מאת: נגה זמיר, מחנכת ואומנית, אימא ל-4
רותי הולכת מתנודדת מכובד הסלים ברחוב העירוני, פונה לשביל צר סמוי מעיניי העוברים והשבים, עוקפת כמה קקטוסים שחוצצים בין השביל לדלת המטבחון הצר של המסעדה, בידיה רכש נאה של ירקות טריים שקנתה עכשיו בשוק. סך הכול היא מרוצה. רק שידאג לעצמו הבן שלה. הוא בצבא.
היא מוציאה את הירקות ושמה בשורה על השיש: תפוחי האדמה, הגזר, הקישואים.
הפטרוזיליה עטופה בנייר עיתון, הוא מיישרת אותו בזהירות שהעלים לא יפלו, בשולי הפטרוזיליה מופיעה כותרת: "גורם צבאי: החלה הספירה לאחור למבצע הבא בעזה". היא מקמטת את העיתון ואת המצח, משליכה לפח ומוציאה את הכוסברה, שוב מיישרת, מריחה את הניחוח שפורץ מחבילת הירק ובוהה בכותרת שיושרה: "צה"ל פתח בתרגיל פתע גדול בצפון הארץ. במסגרת התרגיל הוזנקה אוגדה שלמה וכ-2,000 חיילי מילואים נקראו לשירות. צה"ל החליט על קיום התרגיל נוכח המצב הביטחוני באזור והאיומים בגזרות לבנון וסוריה". מקמטת, זורקת. שרק לא יעשה משהו פזיז עם המוטיבציה החברתית המוגזמת שלו הילד שלה, היא מקווה חסרת אונים. היא תכין היום מרק. אומנם די חם, אבל עם המיזוג זה יעבוד, ולמרק ירקות שלה אין תחליף.
שוטפת, חותכת, זורקת לסיר, מזיעה, מנגבת בשרוול השמלה, מוסיפה תבלינים. עכשיו מחכים, המסעדה תיפתח עוד חצי שעה, יש לה זמן לקפה.
היא יוצאת לקקטוסים, שם השרפרף שלה מחכה, זאת פינת הקפה שלה.
עוצמת עיניים, השמש מסנוורת את העפעפיים העצומות ומציירות לה תמונה מאדימה. זאת הכותרת שראתה קודם. היא פותחת את העיניים, משפשפת אותן כדי להפיג מהן את התמונה הלא רצויה, ושוב עוצמת אותן. עכשיו מופיעה הכותרת השנייה... מה הוא כתב לה במכתב שקיבלה הבוקר? משהו כזה: "זאת לא תופעה חולפת, זה לא יעבור מעצמו ולא בעזרת שום שר". אבל מה היא יכולה לעשות עם זה?
נרגזת היא קמה, המשקע השחור נשפך לה על השמלה. המסעדה נפתחת, אנשים מתחילים להיכנס, רותי לובשת חיוך קיצי על מצב הרוח האפרורי שחדר ונשענת לדלפק.
היא מכירה את כל הלקוחות שלה. יוסי ורינה ייכנסו ראשונים, הם יישבו ליד החלון. אחר כך ייכנסו יואב, וגילה, ושוסטר וחיים ואחר כך... מי זה?
איש במדים נכנס, הוא נראה כמו תזכורת לכותרות האדומות שקראה. מתיישב ליד החלון של יוסי ורינה. היא תגיד לו לעבור מקום? אין לה כוח להחליט עכשיו, בינתיים היא ניגשת לתת לו תפריט. על השולחן הוא מניח עיתון. הוא פתוח באותה הכותרת שנצרבה לה בעפעפיים. היא מסיטה את העיתון הצידה, מפנה מקום לתפריט, מניחה וחוזרת למקומה לתת לו להחליט.
יוסי ורינה נכנסים, מתיישבים בשולחן ליד האיש במדים, גם השאר זורמים פנימה. החייל הזמין רק כוס קפה. רותי רואה אותו מהדלפק פונה ליוסי ורינה כשהוא מצביע על הכותרות, "שמתם לב איך מכינים אותנו למבצע הבא? כבר כמה שבועות דואגים לטפטף כותרות בתקשורת שכשתגיע המלחמה הבאה הציבור לא יופתע. מה אתם אומרים, תרגיל פוליטי או איום ממשי?"
רותי מתקפלת לתוך הכיסא לידה.
היא שמה לב, היא ועוד איך שמה לב, גם אם מאוד לא רצתה.
הבן שלה כבר שבועיים כותב לה מכתבים משונים שהיא לא מבינה על איום ממשי מאוד.
על זה שהאדישות האטומה לא נותנת להם להרגיש מה באמת קורה,
שיש שנאה ופילוג והכי גרוע, אדישות למצב, ואין לו שום ספק שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ המלחמה הבאה. שאז אולי נתעורר לכמה שניות, ואז שוב נרדם לתוך האטימות.
עד שתהיה מכה כזאת אימא, שכל אחד בארץ יצטרך להרגיש על הבשר,
ואז, אלוהים, רק שזה לא יקרה ככה, כולם יתעוררו - אם לא נתעורר עכשיו מהר אימא.
ואתמול הוא כתב: "אנחנו מתעסקים בכל דבר העיקר לא להתמודד עם האנוכיות שמפלגת בינינו, והיא הסיבה לכל הכאבים. הפוליטיקאים מתעסקים ב-לשׂים פלסטרים על פצעים, ואנחנו גם לא רוצים לפתוח, כמו ילדים, לא מסכימים להוציא את הקוץ מהרגל, את מה שחוצץ בינינו, לא מבינים שזה שנייה יכאב ואחר כך נוכל ללכת שוב חופשי".
"תסבירי את זה לאנשים, תצעקי את זה בכיכר", ככה הוא כותב לה.
והיא מחזירה לו, טרודה בקיום המסעדה הקטנה, שיהיה בסדר, שישמור על עצמו וילבש סוודר, אפילו שהיא יודעת שזאת שטות וחם שם בדרום, אבל מה היא יכולה להגיד לו, שאם היא תצעק שהעם מפולג ומכאן באות כל הצרות לכל היותר ירימו גבה ויגידו לה, "על מה את מדברת רותי, יש ערבים, וממשלה עלובה, ומשבר כלכלי, וחינוך דפוק, והמחירים בלתי אפשריים, וחם כאן מדי בקיץ, יש המון סיבות לקש שאנחנו אוכלים, אבל להגיד שזה הכול בגלל האנוכיות? צריך גם קצת אנוכיות בריאה בחיים כדי להסתדר." אולי לא ירצו אפילו לחזור למסעדה שלה, כי מי רוצה לשמוע דברים כאלו כשהוא בא לאכול?
רותי מביאה עוד קפה לאיש במדים ומסתכלת בו בסקרנות, ואולי, אולי גם הוא יודע מה שהבן שלה אומר? אם רק הייתי יודעת שכן, היא חושבת, ושהוא יצעק איתי יחד, הייתי עושה את זה, הייתי יוצאת לכיכר.
בחיוך שבא מבפנים, לא כמו שהלבישה מקודם, היא מתארת לעצמה איך היא פונה אליו ואומרת: "בוא נצעק את זה לכולם."
ומה הוא היה עונה לה? "בואי אמא נצעק את זה יחד. מאיפה נתחיל?"
ואז היא הייתה עונה לו – "נתחיל מכאן".
קטיושה יצאה לשוח
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשלישי, 30 אפריל 2013 09:19
ויהושע שואל: למה, למה זה מגיע לי, למה דווקא אני?
- מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4
בוקר נפלא אחד הלך יהושע לטייל.
העשבים הלחים מהממטרות הרטיבו לו את שולי המכנסיים,
הרוח החמה שרקה לו שיר נחמד באוזניים,
"רק שלא תהיה שוב צפירה", הוא שר באופטימיות לרוח בחזרה.
אבל בכל זאת הוא לא הרגיש בטוח להתרחק ככה,
אז הוא הפך פניו וחזר לכיוון הבית.
הבוקר איבד מזיוו. בדרך הוא רטן.
על נמרוד שלא הזמין אותו ושוב הלך לבלות בלעדיו,
על האוכל שהגישו היום לארוחה והוא בכלל לא אהב,
ועוד, נופלים טילים וזה לא נעים.
זה פשוט לא נעים.
"למה, למה זה מגיע לי?" הוא שאל את עצמו.
"רק שלא תהיה צפירה".
הוא התחיל למהר. זאת אומרת לרוץ.
ואז הוא נפל.
ואז הייתה צפירה.
הוא לא שאל את עצמו אם כואב לו,
הוא פשוט קם והתחיל לרוץ.
מתנשף נהדף עם הרוח לתוך החדר האטום,
שם הייתה דודה שלו יונה וחוץ מזה כלום.
השאר לא היו.
אבל לא משנה עכשיו,
זה כבר סיפור אחר ודי מורכב.
מה שכן, קצת פרטים על יהושע הזה:
בחור צעיר כמעט בן שלוש עשרה.
מנומש. חצוף. ג'ינג'י. שתלטן. טוב לב.
אז אנחנו במקלט עם דודה יונה. ויהושע.
דודה יונה רואה את יהושע נכנס צולע,
היא בודקת לו את הרגל. "איפה היית שוב פֵּגע?"
ויהושע, בחור צעיר כמעט בן שלוש עשרה, אבל לפעמים קצת תינוקי,
פונה לדודה יונה ושואל, "למה, למה זה מגיע לי, למה דווקא אני?"
אז יונה מתיישבת לידו.
היא לא כזאת רעה, היא מאוד אוהבת אותו.
והיא אומרת לו,
"יהושע יהושע, זה לו קורה לך תכשיט שלנו,
זה קורה לכולנו".
"אתה לא היחיד שנכנס למקלט,
אתה לא לבד במצב הזה הבלתי נשלט.
יש המון אנשים עכשיו בחדרים אטומים,
מחכים כמה דקות שיעבור מופע האימים.
ומה? מחכים.
כבר אלפיים שנה אנחנו מחכים, אתה יודע נער?
שהכל יעבור ולא נדע עוד צער,
כל אחד לנפשו יטייל בשדות,
כל אחד לגופו, כל אחד בשלו יוכל לשגות.
ובינתיים? בינתיים שואלים, למה, למה זה מגיע לי?
ומחכים.
ועוד שואה, ועוד אסון,
ומתקרב כבר עוד אחד,
וזה בודאי לא האחרון,
מי פתי ויאמין שככה יבוא הפיתרון?
ו-למה, למה זה מגיע לי?"
חלפו הדקות, ויהושע פגה סבלנותו, הוא מרגיש כמו דלעת ורוצה לצאת שוב למרחב,
אבל רגלו לא מאפשרת לו, האמת, כואבת לו גם עצם הזנב.
אז הוא נשאר שם עם הדודה, ובאין ברירה,
פותח את האוזן ושומע: כך קרה מה שקרה.
זה היה בערך לפני אלפיים שנה בני, כשעוד הייתה בינינו אהבה אמיתית,
ואז פרצה שנאה כזאת, בלי שום סיבה נראית לעין, אבל קשה ותהומית,
אותה אש בינינו החריבה את הכול,
וכך עזבנו את הארץ, או יותר נכון הועזבנו, בגדול.
ומאז אנו קמים נופלים ושוב קמים
לבסוף מתיישבים בארץ, ושרים:
פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות.
ואלו הן התקוות:
ברור שרצינו שתהיה אחדות בעם. (בעצם בשביל זה באנו, לא סתם).
רצינו גם פרנסה ושוויון זכויות לכל אדם.
וחוץ מזה רצינו גם להגדיל קצת את הדירה,
ולקנות טוסטר יותר טוב. וכן, טלביזיה צבעונית. עם שלט.
ונסוגה התשוקה לבנות מחדש את אותה אהבה טבעית נושנה,
ובמקומה התפתחה ושגשגה תאווה לכבוד ושליטה, ולעוד מִשינה(מכונה)".
"את כל זה אני יודע דודה", אומר יהושע בחדר,
אבל מה הקשר לרגל שלי, ולנמרוד, ולפצצות? תגידי, את בסדר?
אוף, למה זה מגיע לי? איי, טוב בסדר, לנו".
יאללה איתך בני, יש לך סבלנות של ג'ינג'י מנומש חצוף שתלטן וטוב לב.
עכשיו תענה לי, אבל תבטיח לי שקודם אתה חושב:
זה מגיע לנו כי:
א. במקום להחיות את קשרי האהבה, העדפנו למשוך בחוטים ולשלוט אחד של השני.
ב. בגדנו באמון שנתנו בנו האומות המאוחדות שאמרו "כן" להקמת המדינה, בתנאי שנגלה אחריות ונממש את חובתנו כעם.
ג. כל פעם שרומזים שיש לנו משימה, אנחנו נאטמים – מהאוזניים עד ללב, רק כדי שנוכל לשכוח ולהמשיך כרגיל.
ד. כל התשובות נכונות.
שששש! אל תעזרו לו, תנו לו לגלות לבד.
(טוב אפשר לתת רמזים מהצד).
המחזה של יצחק יצחק
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשני, 22 אפריל 2013 08:41
יצחק יצחק, בטח שמעתם עליו, מחזאי ידוע, יושב אל המחשב לכתוב. הוא יודע איך לבשל את הצופים, להעביר אותם דרך מצבים מטלטלים ביד בטוחה אל הסוף המצמרר. הפעם המחזה שלו יכניס אותו ישר לחיי הנצח של האנציקלופדיות.
- מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4
דמויות, הוא כבר בחר:
דוד - בחור שעומד להתחתן.
מלכה - בחירת ליבו.
מיכאל – חבר של דוד.
שולמית - חברה של מלכה.
ועכשיו, לעלילה.
הוא מכניס את דוד למכונית שנוסעת בצללים של בין הערביים אל בית אהובתו מלכה. עכשיו הוא יקלקל את הבלמים באמצע הנסיעה. החיים של דוד יעברו בחטף מול עיניו, מצב מתוח מאוד, פורט על נימים.. אבל עדיין אין כאן דרמה, איזו התלבטות.. אז הוא גם יעביר אישה עם עגלה של תינוק לפני המכונית נטולת הבלמים. זאת תהיה דרמה איומה, דוד יאלץ להחליט מה הוא עושה, האם יוותר על חייו, על החתונה, על חיים מאושרים שעומדים לפניו לטובת האישה עם העגלה, או שלא. זה יהיה חזק.
יצחק יצחק מתרגש, הנה הוא כבר תיאר את התפאורה בצורה כל כך חיה ונושמת, ועכשיו: "לפתע הבלמים מפסיקים לפעול..."
אבל דמות מתפרצת מתוך הערפל הישר אל תוך הדרמה, זה מיכאל החבר של דוד, הוא מושך את האישה עם העגלה שבינתיים נכנסה לבמה, והמכונית ממשיכה ונתקעת בעץ. דוד יוצא מסוחרר מהמכונית, מחבק את חברו, וגם, "איזו הפתעה, שולמית החברה של מלכה, מה את עושה פה? לא ידעתי שיש לך ילד בכלל". שולמית צוחקת, האמת, כולם צוחקים, הם שמחים על הסוף השמח והנעים.
יצחק יצחק בכלל לא צוחק. "מה אתם עושים!? קלקלתם לי את כל הדרמה!"
מיכאל החבר של דוד עונה: "מה אתה רוצה יצחק יצחק? באמת רצית שמישהו ימות רק בשביל איזו דרמה?"
"אלוהים אדירים, מה פתאום אתם מתערבים? אתם דמויות במחזה שלי, תעשו מה שאני כותב". יצחק יצחק מניד בראשו בהחלטיות, זה לא הסוף, בכלל לא, הוא יראה להם מה זאת דרמה אמיתית. השפלה צריכה להיות כאן, לפחות כמו זאת שנגרמה לו עכשיו. איזו בושה, איזו פגיעה בכבוד.
ביד חזקה כותב יצחק יצחק את הדמות שולמית החברה של מלכה: "שולמית אומרת למלכה, אני חייבת לגלות לך סוד נורא..." עכשיו הוא רק צריך לחשוב מה הסוד. אולי ש... משהו באמת נורא... כן! דוד ושולמית, יש ביניהם...
"קשר דם! יש לנו דודים משותפים!" קוראת שולמית בשמחה.
"די, באמת?" אומרת מלכה, "גדול, אתם באמת קצת דומים".
שוב שמחה וצהלה בקרב הדמויות, ויצחק יצחק, מרוב כעס פותח וסוגר את הפה כמו דג ולא יוצאות לו מילים מהפה.
הדמות מלכה אומרת לו ישר בפרצוף: "מה אתה רוצה יצחק יצחק?"
יצחק יצחק לא נעצר לענות למלכה. בעיקשות הוא מתכנן את המהלך הבא.
ראשו גואה, שוצף וקוצף, "דרמה, דרמה צריכה להיות כאן" הוא מסנן, מנסה ככה, ואחרת, וכלום, כלום לא יוצא. פחד נכנס בו, מה אם לא יצליח יותר לכתוב?
כשנגמר הכעס, ואחר כך הפחד, נובט ייאוש.
הוא מרים את העיניים, הדמויות שלו עומדות שם ושואלות אותו כך פשוט:
"מה אתה רוצה יצחק יצחק?"
ויצחק יצחק כמו עומד לדין בפני הדמויות, הדמויות שלו, ועונה להן נגד רצונו:
"אני רוצה שהצופים ייהנו. אני רוצה לעשות להם טוב. אני רוצה להעביר להם מסר ש..."
הדמויות מסתכלות בו ברצינות.
"בסדר, אתם יודעים מה, אני רוצה שהעולם ייפול מהרגליים. אני רוצה להיות המחזאי של המאה, שיכתבו עלי בויקיפדיה, שיכתבו עלי שירים, שידברו עלי במועדונים. אני חייב שכל המחזות יהיו חיוורים ודהויים אל מול המחזות שלי. חייב, אתם מבינים?!"
אחר כך הוא סחוט.
מיכאל החבר של דוד מושיט לו ממחטה.
"אבל ככה זה בעולם" הוא ממלמל ספק לעצמו ספק לדמויות, "החיים הם כאלו, אני לא המצאתי את זה, כך בדיוק הם בנויים".
"ואולי ככה התרגלת, ככה הרגלת את הצופים?" צפה שאלה ונשארת תלויה באוויר.
"ומה, שאכתוב סיפור סכריני על אהבת הזולת או משהו כזה? מי יקנה את זה? את מי זה מעניין? מחזה טוב צריך להיבנות ממאבק, ממלחמה, מהשפלות וכאב. אחרת זה לא מעניין, זה לא סקסי, זה לא מוכר".
הדמויות לא עונות. רק מביטות בו בשקט מבין המילים.
יושב שם יצחק יצחק מול המחשב ומקשיב, בתוכו נערך מאבק גדול מכל מה שכתב מעולם. זאת מלחמה עם עצמו, עם הגאווה שלו.
"אתה חייב להיות יותר מכולם" מהדהד בו קול מוכר משכבר, וקול חדש עונה לעומתו: "זאת לא האמת, אתה סובל מזה, כולם סובלים. יש אמת גבוהה יותר."
וכך ממשיכים הקולות לרדוף זה את זה במערכות אימים, עד ששקט משתרר, הגלים שוקטים.
יצחק יצחק כותב כך:
"האמת של הגאווה היא השקר הגדול ביותר".
ומוסיף בהערה עם כוכבית:
*אני מתחייב לוותר על הגאווה לטובת קשר אמיתי עם הקהל שלי. אני עומד לכתוב יצירות לטובתי האמיתית ולא לטובת עצמי".
"ומה עם התהילה, מה עם האנציקלופדיות?" צפה אדווה אחרונה, רמז לסערה שהתחוללה.
ויצחק יצחק עונה בריכוז: "האנציקלופדיות? שיחכו ליצחק אחר".
הוא מכנס את הגיבורים שלו שבינתיים הביאו קצת כיבוד קל מאיזה אתר מתכונים. דוד החתן מושיט לו קרקר, מלכה בחירת ליבו מוזגת כוס מיץ, יצחק יצחק בפה מלא אומר להם בשמחה ורצינות:
"הגיבורים שלי ייאבקו לחבר בין אנשים, הם יעשו להם תרגילים, הם יעשו בשבילם הכול, רק כדי שיהיו ביחד. אתם מוכנים?"
הם מוכנים בהחלט. "כל החיים חיכינו לזה יצחק יצחק".
הסוף.
