עת הזמיר הגיע

קטיושה יצאה לשוח

ויהושע שואל: למה, למה זה מגיע לי, למה דווקא אני?

• מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

בוקר נפלא אחד הלך יהושע לטייל.
העשבים הלחים מהממטרות הרטיבו לו את שולי המכנסיים,
הרוח החמה שרקה לו שיר נחמד באוזניים,
"רק שלא תהיה שוב צפירה", הוא שר באופטימיות לרוח בחזרה.

אבל בכל זאת הוא לא הרגיש בטוח להתרחק ככה,
אז הוא הפך פניו וחזר לכיוון הבית.
הבוקר איבד מזיוו. בדרך הוא רטן.
על נמרוד שלא הזמין אותו ושוב הלך לבלות בלעדיו,
על האוכל שהגישו היום לארוחה והוא בכלל לא אהב,
ועוד, נופלים טילים וזה לא נעים.
זה פשוט לא נעים.

"למה, למה זה מגיע לי?" הוא שאל את עצמו.
"רק שלא תהיה צפירה".
הוא התחיל למהר. זאת אומרת לרוץ.

ואז הוא נפל.
ואז הייתה צפירה.

הוא לא שאל את עצמו אם כואב לו,
הוא פשוט קם והתחיל לרוץ.

מתנשף נהדף עם הרוח לתוך החדר האטום,
שם הייתה דודה שלו יונה וחוץ מזה כלום.
השאר לא היו.
אבל לא משנה עכשיו,
זה כבר סיפור אחר ודי מורכב.

מה שכן, קצת פרטים על יהושע הזה:
בחור צעיר כמעט בן שלוש עשרה.
מנומש. חצוף. ג'ינג'י. שתלטן. טוב לב.

אז אנחנו במקלט עם דודה יונה. ויהושע.
דודה יונה רואה את יהושע נכנס צולע,
היא בודקת לו את הרגל. "איפה היית שוב פֵּגע?"
ויהושע, בחור צעיר כמעט בן שלוש עשרה, אבל לפעמים קצת תינוקי,
פונה לדודה יונה ושואל, "למה, למה זה מגיע לי, למה דווקא אני?"

אז יונה מתיישבת לידו.
היא לא כזאת רעה, היא מאוד אוהבת אותו.
והיא אומרת לו,
"יהושע יהושע, זה לו קורה לך תכשיט שלנו,
זה קורה לכולנו".

"אתה לא היחיד שנכנס למקלט,
אתה לא לבד במצב הזה הבלתי נשלט.
יש המון אנשים עכשיו בחדרים אטומים,
מחכים כמה דקות שיעבור מופע האימים.

ומה? מחכים.
כבר אלפיים שנה אנחנו מחכים, אתה יודע נער?
שהכל יעבור ולא נדע עוד צער,
כל אחד לנפשו יטייל בשדות,
כל אחד לגופו, כל אחד בשלו יוכל לשגות.
ובינתיים? בינתיים שואלים, למה, למה זה מגיע לי?

ומחכים.
ועוד שואה, ועוד אסון,
ומתקרב כבר עוד אחד,
וזה בודאי לא האחרון,
מי פתי ויאמין שככה יבוא הפיתרון?
ו-למה, למה זה מגיע לי?"

חלפו הדקות, ויהושע פגה סבלנותו, הוא מרגיש כמו דלעת ורוצה לצאת שוב למרחב,
אבל רגלו לא מאפשרת לו, האמת, כואבת לו גם עצם הזנב.

אז הוא נשאר שם עם הדודה, ובאין ברירה,
פותח את האוזן ושומע: כך קרה מה שקרה.

זה היה בערך לפני אלפיים שנה בני, כשעוד הייתה בינינו אהבה אמיתית,
ואז פרצה שנאה כזאת, בלי שום סיבה נראית לעין, אבל קשה ותהומית,
אותה אש בינינו החריבה את הכול,
וכך עזבנו את הארץ, או יותר נכון הועזבנו, בגדול.
ומאז אנו קמים נופלים ושוב קמים
לבסוף מתיישבים בארץ, ושרים:
פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות.

ואלו הן התקוות:
ברור שרצינו שתהיה אחדות בעם. (בעצם בשביל זה באנו, לא סתם).
רצינו גם פרנסה ושוויון זכויות לכל אדם.
וחוץ מזה רצינו גם להגדיל קצת את הדירה,
ולקנות טוסטר יותר טוב. וכן, טלביזיה צבעונית. עם שלט.

ונסוגה התשוקה לבנות מחדש את אותה אהבה טבעית נושנה,
ובמקומה התפתחה ושגשגה תאווה לכבוד ושליטה, ולעוד מִשינה(מכונה)".

"את כל זה אני יודע דודה", אומר יהושע בחדר,
אבל מה הקשר לרגל שלי, ולנמרוד, ולפצצות? תגידי, את בסדר?
אוף, למה זה מגיע לי? איי, טוב בסדר, לנו".

יאללה איתך בני, יש לך סבלנות של ג'ינג'י מנומש חצוף שתלטן וטוב לב.
עכשיו תענה לי, אבל תבטיח לי שקודם אתה חושב:
זה מגיע לנו כי:

א. במקום להחיות את קשרי האהבה, העדפנו למשוך בחוטים ולשלוט אחד של השני.
ב. בגדנו באמון שנתנו בנו האומות המאוחדות שאמרו "כן" להקמת המדינה, בתנאי שנגלה אחריות ונממש את חובתנו כעם.
ג. כל פעם שרומזים שיש לנו משימה, אנחנו נאטמים – מהאוזניים עד ללב, רק כדי שנוכל לשכוח ולהמשיך כרגיל.
ד. כל התשובות נכונות.

שששש! אל תעזרו לו, תנו לו לגלות לבד.
(טוב אפשר לתת רמזים מהצד).