עת הזמיר הגיע

במיוחד בשבילכם

לקטנים וגם בשבילנו הגדולים,
שלא נשאר לנו מקום בידיים לפעמים

• מאת: נגה זמיר

אתמול אחרי הצהרים
כשבאו אלי חברים לשחק
בנינו בלגו
ציירנו בטושים
ואכלנו עוגיות שאמא אפתה.
כשהיא נתנה לנו אותן היא אמרה:
"הנה, הכנתי את זה במיוחד בשבילכם".

ואחות שלי הקטנה (בת שלוש וחודשיים)
עברה בינינו ככה ואמרה:
"אני רוצה את זה" -
ולקחה לחבר את הלגו.
"אני רוצה את זה" -
והוציאה לי את הטושים מהידיים.
"אני רוצה את זה!" -
ולקחה חופן עוגיות שמספיק לבטן של איש ענק.

זה היה קצת מרגיז,
אבל היא הייתה כל כך מצחיקה,
עם כל החתיכות של הלגו, והטושים,
והעוגיות שהתפוררו לה ביד כי לא היה לה מקום להחזיק.

הסתכלנו עליה ולא ידענו,
מה עושים?
לתת לה לחטוף? לצחוק?
להגיד לה שככה אסור?
מה הכי טוב?

לחבר שלי היה רעיון כזה.
הוא כמוה התחיל לאסוף,
עוד ועוד דברים לידיים.
ועל כל דבר שהוא לקח הוא אמר,
"או, גם את זה אני רוצה".
וכשהוא היה כבר עמוס בהמון דברים,
כדור,
עפרונות ופנקס,
כמה קוביות צבעוניות,
כובעים,
מימיות,
פנס,
מגבות,
עפיפון מקומט,
הוא הלך מתנדנד וכמעט נפל מהמשקל,
ואמר בקול:
"אוי, אבל כל כך כבד לי ובכלל,
איך אני אשחק אתכם עכשיו,
הרי לא נשארו לי ידיים!"

אחותי הסתכלה עליו רגע,
או שניים,
ואז חייכה חיוך חכם בן שלוש וחודשיים.
היא נתנה לחבר את הלגו -
"אני רוצה את זה, בשבילך"
והחזירה לי את הטושים -
"אני רוצה את זה, בשבילך."
ואת העוגיות היא חילקה בינינו –
ואמרה בקול כמו של אמא,
"אני רוצה את זה, במיוחד בשבילכם."
ואז, כשרק עוגייה אחת נשארה לה ביד,
היא שמה אותה בפה ומחאה כפיים -
"עכשיו כבר יש לי ידיים לשחק. איתכם".

והחבר, הוא עשה ממש אותו דבר,
וחילק את הדברים בינינו,
ועל כל דבר שחילק הוא אמר,
"את זה אני רוצה. במיוחד בשבילכם".