ArvutOrg banner 602x150 noga

 

ל"ט בעומט

המקום: חצי האי קרים (תחילת מאי עוד קצת קריר בערבים)

  • מאת: נגה זמיר

 Noga lat baomet 400 300

תפוח אדמה כמעט מוכן, בתוך גחלים לוחשות, בקצה צוק מזנק לגובה, עליו זקנה עם מטפחת צבעונית, מכסה על שיער אפור, סביב פנים קמוטות, שיני זהב ועיניים יפות. השמיים אדומים.
היא חובטת בתפוד בקצה האצבעות, מגלגלת אותו מהגחלים לתוך הסינר, מקפיצה אותו מיד ליד - נושפת בו שיתקרר, פותחת פה רחב לקחת ביס ו-

"רגע! רגע!" - צועק לה זקן מצומק מהצוק שממול – "את זוכרת מתי היה המבול?"
התפוד נופל לה מהיד ממהירות התפנית, היא מגרדת בשיער מתחת למטפחת הצבעונית:
"לא. לא. אבל הי, ל"ט בעומט היום!".
עכשיו תור הזקן ליפול מהרגליים:
"לא! ל"ט בעומט? כבר?"
זקנה: "כן, דווקא כן סבא זקן."

תוך שנייה הזקן יורד מהצוק שלו ברגליים מעוקלות, רץ את כמה המטרים של הרווח בין הגבעות, מטפס על הצוק שלה כמו חץ שלוח, מתייצב מולה בדום מתוח - "ל"ט בעומט אמרת?"
זקנה: "דה"
זקן: "אז מה אנחנו עושים כאן?!"

זקנה: "נו.. אה! הגלו אותנו אחרי המרד של האריה שהיה בכלוב."
זקן: "הבן של כוכבא?"
זקנה: "דה!"
זקן: "אז מה אנחנו עושים כאן?!"

זקנה: "איפה אתה רוצה להיות זקן?"
זקן: "בארץ ישראל".
זקנה: "אה כן? יש שם מדורות בכלל?"
זקן: "היום יש. מלא. אבל איך נגיע לשם כל כך מהר? יש לך נשר?".

לא היה לה נשר אבל היה לה טווס והיא שרקה לו, והוא העלה אותם לארץ תוך דקה.
ועכשיו הם יושבים איתנו ליד המדורה:
עם זה שהגיע עם גמל מהכינרת, וזאת שהפליגה על לטאה נהדרת,
וההם שטסו על קונקורד בלי אוזניים, ושלושה שנפלו בומס ישר מהשמיים.

הזקנה זה עתה גמרה לתאר איך הגיעו לפה עם הזקן, פותחת פה רחב לתת ביס ו-
"יו, בכלל לא אומרים ל"ט בעומ"ט!" אומר זה שהגיע על במבי מפנטזיה, "אומרים ל"ק בעומק!"
אבל הפעם היא כבר מוכנה לכל, התפוד לא נופל לה מהיד, היא קולעת אותו ישר לתוך הפה של הזקן וצוחקת:
"למי אכפת, העיקר שכולנו יחד עכשיו".

מה שנכון נכון.

כאז כן עתה

אחרי שהצליח להרגיז את כולם באור כשדים, בעיקר את המלך הרם, הוא רץ וברח וחצה את הגבול לחבל חרן. כאן השמש טובה, החול מדברי גרוס דק מדגדג את כפות הרגליים, הרוח נושבת קרירה נוסיף עוד קיסם, ופתאום, מגיע מין זבנג כזה של טפיחה הגונה על העורף, וקול רועם קורא לו כמעט בתוך התנוך: "א-ח-י איפה אתה?!"

  • מאת: נגה זמיר

avram achi 300 300

"אה.. הנה, אני כאן" אברם מגמגם במבוכה לאיש בלתי מוכר, ובאינטואיציה מאוחרת מבין שזה פשוט מין דיבור כזה חורני, שככה נהוג במדבר.
הוא היה רוצה לבכות מרוב התרגשות, איזה געגועים לאווירה הזאת שכל כך חדשה לו, אבל הוא מרגיש בחוש שדמעות עם בחור שקורא לו "אחי" לא יבואו בטוב גם אם בא לו.

אז הוא מתחיל סתם ללכת לצדו, לפעמים מדלג, מושך באף לעצור ת'בכי. ואחי (זה שם הבחור שקרא לו "אחי") מלמד אותו על הדרך ביטויים של סלנג לוקאלי.
עולות באברם רשימות של חיבה מהולה ב... היא הייתה מהולה במשהו.
הוא יודע את זה על בטוח, אבל לא זוכר מה, אז הוא ממשיך להשתרך ליד ידידו בדממה.

טרם מספיק אברם לעמוד על טיב רגשותיו, ושני אנשים עוברים לפניהם רכובים על חמור קצוץ זנב. האחד מאבד את שיווי המשקל, נוטה על צדדיו, מושך את השני בכותונת אחריו, ושניהם מוצאים את עצמם בשלולית. רק שזה לא חורף עכשיו.
הם מתקפלים מצחוק, אחי ואברם, עד שדוקרת להם הבטן כאילו בלעו סכינים, אחר כך לפי איזו צפירה חשאית הם מרצינים ואומרים – "לא יפה, מסכנים".

לפיכך עוזרים החברים לחבר'ה להסתדר שוב על חמורם, ממשיכים בדרכם,
על אחד האוהלים המאובקים שנקרים, הם כותבים באצבע "עברו כאן אחי ואברם".

כך הם משוטטים עד שהלילה יורד על חרן, כוכבים מזנקים לרקיע כמו זיקוקים של יום עצמאות, ואחי ואברם מגיעים לאגם שנראה ממש כמו הכינרת. אבל קופי. הם עייפים ומסכמים שיעשו שם את הלילה, אבל קודם ייכנסו למקלחת. רק שהם נשארים יבשים כי הכינרת החורנית התייבשה עקב שנה שחונה לא מוצלחת.

והבוקר שוב מאיר, והשמש טובה, וחול מדברי גרוס דק מדגדג את כפות הרגליים. אברם מתעורר ראשון מטלטל את אחיו בכתף ואומר:
"מעכשיו אני אברהם, ואתה ואני אחי הולכים להיות עם, בסדר?".
"יאללה בסדר".

אוהל קם עוד באותו השבוע, אחי עוזר וגם שרה. (כשאין הרבה אורחים היא הייתה מנגנת גיטרה).
על האוהל המאובק הם חורטים באצבע "יש רק כוח אחד במציאות והוא נותן", תופסים עוברים ושבים, מספרים בדיחות על מיני מצבים, מרביצים בתלמידים את הסלנג החדיש, ועל הדרך מסבירים איך להתרומם מעל הטבע ולא להיות אגואיסט.
כאז כן עתה, יש כאלו שכן, מקשיבים.

כשהרצל בכה

  • מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

Art  Documentary photography by Emil Zinger-111

תראו אותם, חבורה של ארבעה פראים מהדהדת בקולי קולות במסדרון הריק.
בדיחות גסות, קללות חבריות, צחוק משתלח,
נדמה שהם חוזרים משיעור במגמת קולנוע כי לאחד מהם יש מצלמת כתף ולשני מיקרופון ביד.

באמצע המסדרון, זה עם המיקרופון ביד שקוראים לו רועי נתקע ליד תמונה של חוזה המדינה שתלויה על הקיר. הוא מכוון את המיקרופון לעבר התמונה ושואל בדרמתיות:
"נו בלפור, מה יש לך להגיד על מצב המדינה? זה מה שרצית? את זה חַזִיתָ?"

אלי מתעוות מצחוק עצבני, "חתיכת אנאלפבית, זה לא בלפור, זה הרצל".
כולם מתגלגלים מצחוק על רועי, אבל הוא סופג את העלבון ואומר:
"שיהיה הרצל. נו הרצל, מה אתה אומר?"

סיוון, זה עם המצלמה, כבר פתח צמצם, מתעד.
אלי נכנס לתפקיד הרצל ועונה בקול עבה: "הכול בסדר, אנחנו שולטים במצב".

רועי מגביה את המיקרופון: "האם יש לך בכל זאת משהו להוסיף לצופים?"
אלי (בתפקיד הרצל): "שאימא שלך מרוקאית".

כולם מבליעים צחקוק, חוץ מרועי. בדיחות זה סבבה, אבל לא על חשבון אימא שלו. זה כבר מחוץ לחוק:
"מה הקשר אידיוט, איך הכנסת את אימא שלי לכאן?"

אלי כבר בקול הרגיל שלו מנסה לצאת מהמצב בכבוד: "מה, אימא שלך לא ממרוקו?"
רועי: "אז מה, למה אתה אומר את זה, יש לך משהו נגד מרוקאים?"
אלי: "כלום, חוץ מזה שכולכם עצבניים רצח ומתפוצץ לכם הוריד על כל שטות".
רועי: "ואתם פולנים סתומים, יודעים תמיד יותר מכולם, נכון?"

עוצרים ת'נשימה. איך הם נקלעו למצב הזה? כל אחד מתחיל להאשים את השני בלב. כולם סובלים מהרגע הזה ואף אחד לא יודע איך לצאת עכשיו מהפלונטר.
משפילים עיניים, מדשדשים ברגליים.

בדקה ועשרים וחמש שניות של הסרט, על הרצפה, ממש מתחת לתמונה של הרצל, מתגלה שלולית קטנה של מים.
הם מרימים את העיניים. אלו לא מים, אלו דמעות. הרצל בתמונה בוכה.

סיוון מכוון את המצלמה ביד רועדת.
הרצל שבתמונה לא מנגב את הדמעות, בין הטיפות הוא אומר:
"אם שאלתם, אענה. לא, זה לא מה שחזיתי, זה לא מה שראיתי, זה כלל לא דומה למה שקיוויתי.
תסתכלו על עצמכם, על עצמנו, חבורת אגואיסטים שהתאספה כאן מחוסר ברירה כי רדפו אותם, ולא מרצון, ומאז בעיקר מייצרים כאן הפרדה בין אנשים".

מוזר להתנצל לפני תמונה שמדברת אליהם כאילו הם עם שלם ולא חבורה קטנה עם איזה ריב שולי שנגלה, אבל הם כולם מתחילים להצטדק ביחד:
"זה לא תמיד ככה, בדרך כלל אנחנו בסדר".

הרצל מזועזע מההכחשה.
"לא הכול בסדר, מה שקרה לכם עכשיו זה לא סתם.
כל אחד מאיתנו כשלעצמו מוכשר "פצצה" (כך אתם אומרים כן?), אבל זו פצצה מתקתקת.
כי כל אחד לעצמו, ומזה אנחנו ניזונים. כל אחד נבנה על חורבן חברו. אלו לא מילים גבוהות כלל, זהו בדיוק נמרץ המצב.
אחד לשני בעיניים אתם אפילו לא מסוגלים להסתכל, אחרת השנאה יכולה להתפוצץ כמו שקרה עכשיו".
הם לא עונים.
הרצל מתחנן: "נו תסתכלו אחד לשני בעיניים כבר".

החבורה לא מעזה לאכזב שנית את חוזה המדינה. הם מסתכלים זה לזה בעיניים.
הם לא מגלים שם הזדהות וחום, הם מגלים ריחוק ובידול. האמת, יש שם איבה.

"תפסיק לצלם", הרצל בתמונה אומר לסיוון, "ממילא אף אחד לא יאמין לך" (זה היה בשתי דקות ושלושים ואחת שניות לסרט).
ואוף דה רקורד הוא אומר לחבורה:
"אתם רוצים לעשות את הסרט של החיים שלכם? תעשו סרט על איך הופכים שנאה לאהבה".

הם עונים כאחד: "אנחנו רק תלמידים, איך נסביר את מה שעברנו עכשיו בכמה שניות לצופים, זה כל כך לא הגיוני?"

"אין לזה הסבר רציונאלי, תסבירו דרך הרגש. מי שלא מוכן להקשיב לא ישמע, מי שכן מוכן ישמע. אם תרצו, אין זו אגדה".

לוטה ופריץ

השעה שש בבוקר, הבית מתחיל להתעורר, זה בית אבן גדול ואמיד בעיר שטוטגרט, עוד שעה המשרתת תצלצל בפעמון הקטן וכולם ירדו לאכול

  • מאת: נגה זמיר

 lote 300 400

בקומה העליונה תחת שמיכת פוך רכה, לוטה, נערה עם עיניים שחורות ואף בולט, נמתחת, זורקת את השמיכה וניגשת לשטוף פנים, אבל אבן פוגעת בחלון חדרה ומסיטה את מסלולה של הצעירה לתמיד. היא רצה לחלון לראות מה קורה.

למטה עומד פריץ, חבר ילדות, השמש בקושי מאירה וכבר מסנוורת, פוגעת בשלג הלבן, לוטה צוחקת, "פריץ! מה אתה עושה פה בשעה כזאת מוקדמת?"

"תרועות מלחמה אחותי, ולי אסור לדבר איתך בכלל. תברחי מהר, עכשיו, עוד היום, לפני שיהיה מאוחר". ופריץ נעלם. השלג יורד ומכסה את עקבותיו, כאילו אף פעם לא היה שם.

בשעה מוקדמת של הבוקר הזה היא התבגרה באחת, לוטה, בשבריר של שנייה. היא ממהרת במורד המדרגות, מכנסת את הוריה ואחיה הצעיר בחדר העבודה עם האח הבוערת, בודקת שהמשרתים לא בסביבה: "פריץ אמר שיש לברוח מכאן בזריזות, תארזו, לא חשוב מה, ניסע עוד היום".

וההורים מרגיעים בנועם, "לוטה, שטויות, כבר היו כאלו זמנים, את יודעת היטב, הכל יעבור. אף אחד לא יעשה לנו כלום, כולם יודעים שאנחנו אנשים הגונים".

לוטה אוטמת אוזניים, היא מאמינה לפריץ יותר מלהם. היא צועקת עליהם שיתעוררו, ששואה בפתח, שאף אחד לא יתחשב, לא בכסף שלהם ולא בהדרת הפנים. אבל הם מחייכים אל ילדתם העקשנית כמו לא שומעים אותה. המשרתת מגישה את הארוחה והם יושבים לשולחן, הלחמניות טריות-טריות והחלב חם.

לוטה לא אוכלת. היא אורזת מזוודה קטנה. היא רק בת שבע עשרה, הייתה קצת מפונקת עד האבן של פריץ אבל עכשיו הכל השתנה. עוד באותו היום היא קונה כרטיס ונוסעת לצרפת. שם היא מצטרפת להכשרה הציונית, ואחר כך – לארץ ישראל. שם היא תשמע, שאחיה והוריה נספו במלחמה הארורה.

הנערה הזאת היא סבתא שלי, לוטה. ירשתי ממנה את האף הבולט והעקשנות. לפני עשרים וחמש שנה היא נפטרה, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה אני אוהבת לדמיין שהיא נולדה שוב והיא כבר אישה צעירה, ובחור צעיר שאולי בגלגול אחר קראו לו פריץ יושב לידה ואומר, "לוטה" (למרות שהיום כבר קוראים לה בשם אחר), "בלי אבנים, בלי תרועות מלחמה – הגיע הזמן לאהוב".

ולוטה, או איך שקוראים לה היום, מאמינה לו, יותר מלכל אלו שאומרים שכלום לא יקרה יותר, יותר מלכל אלו שלוהטים בשנאת אחים, יותר מלכל הניצים שמנסים לחייך בזיוף. היא הייתה קצת מפונקת אבל היא יודעת עכשיו, שיש לה תפקיד. והם יוצאים יחד להילחם, על האהבה, כאן, בארץ ישראל, לפני שיהיה מאוחר. ואני עוזרת לה, כי גם אני מאמינה לפריץ יותר מלכולם.

הפתק של דוד יצחק

יצחק הוא דוד שלי. כל שנה בסדר הוא משתכר כי הוא לא נסגר על ארבע כוסות, ואז תמיד הוא נעמד מתנדנד לפני דודה חיה ודורש ממנה שתיקח ממנו משהו כבר לעזאזל. אף פעם לא הבנתי על מה מדובר ותבינו שזה נראה מאוד מוזר

 shikor 1 300 200

רק היום - כשהלכנו לאכול פלאפל ונפל לו פתק מהכיס כשהוא הוציא את הארנק לשלם, ובזמן שהוא התעסק עם הכסף והוסיף למנה שלו עוד כל מיני סלטים וקראתי את הפתק הזה שלו, שבכלל היה שיר שהוא כתב לדודה שלי שהיא אשתו - הבנתי הכל.

אז כשגמרנו לאכול החזרתי לו את הפתק וטפחתי לו בהשתתפות על הכתף, והוא אמר בפנים אדומות, "משה, אם כבר נודע לך תעזור לי, אני מתכוון, לעשות את זה". ואני לחצתי לו את היד ואמרתי לו שהוא יכול לסמוך עלי.

נראה לי שהשנה גם אני לא אסגור בארבע. בכל זאת זה דורש אומץ לא נורמאלי מה שאנחנו הולכים לעשות דוד יצחק ואני.

וזה הפתק של השיר של דוד יצחק לדודה חיה (תאחלו לנו בהצלחה):

בסדר הזה אשתה יותר מארבע
אולי חמש אולי אפילו שש
אחר כך שוב אבוא אליך אשתי ואבקש:
קחי ממני את הגולם העיקש הבואש הדורש
קחי אותו עכשיו, מהר, לפני שאתאושש!

ואת תגידי לי, יצחק – כמה אצבעות?
וכשלא אדע להבחין בין שתיים ליותר,
את תתני לי בוקס אחד אדיר בסנטר,
והוא פתאום יתנתק ממני וישתחרר,
וילך מלחפש מקום אחר.
אבל אני חושב שלא.

אני חושב שתתעקשי כמו בשנה שעברה,
שאת פרעה מסלקים רק באהבה,
אם תולים בחצר לייבוש את הגאווה.
כי הוא מתחלחל נורא כשהוא מריח חיבה
זה דוחה אותו והוא לא מוצא יותר סיבה -
להישאר.

אף פעם לא התמסרתי לקלפים וסמים
אבל יש לי התמכרות קשה לפרעה שבפנים.
שנים אני שותה בסדר כדי להפטר ממנו כבר
ואני חושב שהשנה עוד לא מאוחר.

אז בסדר הזה אשתה יותר מארבע
אולי חמש אולי אפילו שש,
ואחר כך אקשיב פעם בחיים לאשתי שתבקש,
בוא נאהב יצחק, זה הנשק היחידי שיש.

צפו: מגילת החיבור

1מגילת-החיבור

 

  • מאת: נגה זמיר, מחנכת ואמנית, אימא ל-4

ישבנו בחצר של אפרת כמה חברות.

השמיים כחולים, חרציות, סביונים, כמה פרגים אדומים לקישוט.

ילדות מסתובבות צבעוניות לידינו. הכול פשוט.

ובכל זאת, אנחנו, יש לנו בעיה לפתור בינינו.

פורים מתקרב, ואנחנו לא יודעות, מה הקשר בין מה שקורה במגילה, ובין מה שקורה בחצר, במדינה.

ולמה בכלל זה מטריד אותנו? כי אומנם החצר יפה והכל, אבל בלב מרגישים שמשהו חסר. אפילו בפורים.

ואז, הגם שהשמש מסנוורת וקשה לראות, משפט אחד צד ת'עיניים של אחת החברות.

דנה קוראת בקול:

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".

די. מי? אנחנו?

ושולי לוקחת ת'ספר, ועוד משפט יוצא, שחור על פני האור:
"להיקהל ולעמוד על נפשם".

מתלהבות מהמציאות:
להיקהל זה להתאחד! אנחנו מפורדים, בגלל זה אנחנו מרגישים שמשהו חסר!

מה עושים? אולי מבינים שכדאי לנו למהר להתחבר אחרת המן יתגבר?

ולא שמות לב שהצבעוניות שהיו סביבנו כבר בבגדי תיאטרון. והן צועקות לנו:
שקט, אנחנו עושות לכם הצגה.

אז לפניכם ההצגה, בצילום ביתי מהיר מטלפון נייד, ששלפנו וצילמנו מייד:
תראו איזה קסם, איך ילדים קולטים מעבדים ומוציאים בפלט של שמחה, מה שלנו לוקח לקלוט חיים שלמים על ידי מכות בראש של פטישים מצפצפים. אם קולטים.

סיפור זוועה לילדים

IMG 0830 copy new

 

האחים גרים, אלופי אגדות האימים, לא היו יכולים להמציא עולם יותר מאיים מזה שגוהר עלינו ונושף ענני עשן. לפניכם כמה מהטענות של אנשי חינוך כלפי אגדות האחים (מתוך ויקיפדיה):

- "המעשיות מבלבלות את הילד. עלילתן הפנטסטית בולמת את ההכרה בתחושת המציאות ומפריעה ביצירת מושגי יסוד מדעיים".
- "המעשייה האלימה היא יצירה פרימיטיבית בעלת סגנון מחוספס הגדושה תיאורים מבחילים. יצירות כאלה עלולות להקנות לילד מושגי אבחנה פסולים".
- "המעשיות נוטעות בתודעתו של ילד מודרני מוסכמות מוסריות וחברתיות פסולות".
- "המעשיות האלה גדושות תיאורי אימים, אלימות, אכזריות ושאר זוועות, העלולות לעורר פחדים וסיוטים בלב הילד, או אף לעורר את היצר האלים בקרב ילדים בעלי דחפים תוקפניים".

נשמע מוכר לא? ממש המרחב הלא-מוגן שלנו.

אנחנו בכלל לא צריכים את האחים גרים, אנחנו מממשים לילדינו "אגדה" גרועה יותר מהתסריט הכי חשוך שהאחים הפוריים היו יכולים להעלות בדעתם. לא צריך לפרט נכון? העולם שלנו. המדינה.

מבלבלים את הילדים ואת עצמנו עם עלילות של תחרות רכושנות ואגואיזם צר שמפריעים ליצירת מושגי יסוד מדעיים על חוקי ההדדיות בטבע. מפזרים מעשי אלימות סביבנו ומקנים לכל מושגי אבחנה פסולים. נוטעים בתודעתנו מוסכמות מוסריות וחברתיות שקריות, שהכבוד הכסף והמראה הם החשובים. מקיימים סביבה גדושת אימים, אכזריות ושאר זוועות פוליטיות, המעוררות פחדים וסיוטים, ואת היצר האלים.

בלי ניצוץ האהבה, שום דבר לא יתניע:

 

אנחנו רוצים, צריכים, חייבים, משתוקקים להדליק סיפור אחר.

ניקח את מעשה החנוכה למשל, ונבנה ממנו סיפור ריאלי שבו אנחנו נהיה הגורם המחבר.

המכבים הגיבורים הם לא בעלי שרירים גדולים, גם לא חכמים יודעי כל. הם לא עשירים מפורסמים, ולא מצביאים שכובשים אנשים וחול.

המעשה שלנו מספר שהמכבים הם אלו שמתעוררת בהם נקודת הכרעה, להיות כאלו שבהם אהבה תשלוט על שנאה.

הם מבינים שצריכים להגיע לאהבת אחים, ליחס יפה לזולת. שבזה תלוי הגורל שלנו, של הילדים שלנו ושל כל העולם. שרק היהודים קובעים מה יקרה בעולם, כתוצאה מאותה הכרעה, ומתוך כך

מרגישים את האחריות הזאת והרגע הזה החשוב שבו אנחנו נמצאים, המאבק להכיר באהבה כדבר הנעלה ביותר.

המכבים בסיפור המודרני הם אנחנו אחים (לא האחים גרים), אותו קומץ אנשים שרוצים להדליק את ניצוץ האהבה בעם, ובאורו להאיר לכל העולם.

אם בינינו נבנה סיפור כזה של יחסים, כבר לא נבלבל את הילדים. נשמש להם דוגמא לחיים אמיתיים.

  • מאת: נוגה זמיר

יוצאים מהמחבוא

מאת: נגה זמיר

כשרוני נכנס למחבוא אחרי הצהריים (כרגיל - הראשון מהחבורה) הוא מצא אותו בבלגן נוראי. מה זה בלגן! השולחן שחיברו מחלקי כסאות, היה מפורק לחתיכות, על השטיח שמצאו מתחת לבית של סימה גורביץ' (שאף אחד לא רצה לסחוב אותו, וכמעט נשאר ברחוב) הייתה ערמת חול ענקית, וכל הכלים שבנו מחימר ובוץ, (וצחקו אחד על השני שהם יוצאים עקומים ומכוערים) היו שבורים ומפוררים. עכשיו הם היו לגמרי מכוערים.

כשנעמי הגיעה היא מצאה את רוני יושב עם פרצוף קצת אדום ומכווצ'ץ'. הוא שתק לגמרי. ואפילו לא אמר לה שלום. שזה לא כל כך אופייני לרוני, כי אף פעם הוא לא אומר שלום, אבל תמיד יש לו מה להגיד. היא התיישבה לידו ואחרי כמה דקות הגיעו ניסים ודוד שהתיישבו לידם גם - אחרי שעשו סיבוב במחבוא ההרוס שלהם. מרחוק הם ראו את רוקי מגיעה על האופניים כתום חלודה שלה. היא זרקה אותם על העוקם ליד האבן הגדולה, וטיפסה אליהם לגבעה שעליה עמד המחבוא שלהם, בין כמה עצי שיטה מוקפים עשבים. "מה קורה?" שאלה רוקי, וכול הארבעה כיוונו אותה עם הראש לתוך המחבוא והמשיכו לשבת סתם.

ואז רוקי חזרה ברגליים כבדות מהסיור במחבוא ההפוך, ופתאום כולם נעמדו על הרגליים, והתחילו לדבר בבת אחת. כאילו נפתחה להם איזו סתימה איפשהו סופסוף. 

hide

היה קשה להבין מה כל אחד אומר כי כולם דיברו ביחד. אבל פחות או יותר זה מה שנאמר שם, בלי לקחת אחריות על-מי אמר מה בדיוק: הם ידעו מי עשה את הבלגן. זאת הייתה כמובן החבורה של מומו הגדול. הם רצו להחזיר להם. פשוט ללכת ולהפוך להם את המחבוא שלהם בחזרה עד שלא יישאר שם שום דבר שלם.

כולם ידעו איפה נמצא המחבוא של מומו והחברים שלו, הוא היה לא רחוק מהם, בקצה השני של הרחוב, בתוך חצר של בניין עזוב. וכולם כבר התכוננו ללכת ישר לשם. רוני כבר עמד באמצע הירידה וזירז אותם, הוא היה בשיא הכעס, אפילו קצת רעד כמו שרועדים כשחולים, והידיים שלו היו מכווצות לאגרופים אדומים. אבל בגלל שנעמי התעכבה בתוך המחבוא, הוא עלה בחזרה למעלה, נכנס מהר למחבוא כשהמשפט שיגיד לה מתארגן לו בראש עוד לפני שהגיע. זה היה אמור להיות ככה: "נו תמיד-תמיד חייבים לחכות לך, אם את לא באה תוך שנייה אנחנו זזים את מבינה?!", אבל הוא לא הספיק להגיד את המשפט, כי מרוב מהירות הוא נתקע עם הראש בענף שהחזיק את הדלת, ומכל הפלט הכעסני שהיה צריך לצאת לא מהפה יצא רק "אייייי" כואב וארוך.

נעמי רצה אליו ושאר החבורה נכנסו לראות מה קרה. הם שמו לו קצת חול לח על המקום הפגוע כי לא היה להם קרח. אחר כך רוני כבר נרגע קצת. אף אחד לא צחק עליו שיש לו ערמת בוץ על המצח. הוא כבר לא כעס. הוא אפילו לא חשב על מומו והחבורה ההרסנית שלו.

על נעמי הוא בטח כבר לא כעס. הוא פשוט היה עצוב שהמחבוא שלהם נראה ככה.

hide - 2

כנראה כולם הרגישו משהו כזה, כי רוקי התחילה לפנות בשקט את החול מהשטיח וכולם הצטרפו אליה בלי להוציא מילה. הם עבדו איזה שעה שלמה או אפילו יותר, וכשהם סיימו, הסתכלו במחבוא היפה והמסודר שלהם, בבגדים ובידיים המלוכלכות שלהם, וחייכו. זה נעים לראות מחבוא מבולגן שהופך שוב לנעים וחם, אפילו שאתה מטונף כולך.

הם גם עבדו בלי להתווכח אף פעם אחת. וגם עזרו אחד לשני. זה היה חדש. אולי גם בגלל זה הם חייכו. רק השולחן המאולתר כבר לא יחזור לעצמו. הם הזיזו את השברים שלו קצת הצידה, רוקי ירדה לאופניים להביא את התיק שלה, היו בו עוד חצי חבילת עוגיות ושקית בייגלה. הם העבירו את השקיות ביניהם בלי להתווכח מי קיבל יותר ומי פחות, אכלו, ודיברו על מה עוד צריך להוסיף למחבוא שלהם שיהיה ממש מושלם. נעמי חשבה על וילון, דוד רצה שיבנו תוף מעץ, ניסים עוד חשב על זה.. רוקי ידעה מה היא רוצה - ארון לאוכל. ורוני רצה לעשות מנגנון אזעקה.

מה שהזכיר להם שבכל זאת, עם כל הכבוד לתכנונים המפורטים, המחבוא שלהם נהרס היום, ומי יבטיח להם שזה לא יקרה שוב? הכעס של רוני שוב התחיל לטפס לו למצח ולכפות הידיים. הוא נעמד ורצה להגיד לכולם, "ועכשיו, נלך לפרק להם ת'מחבוא, שידעו לא להתעסק איתנו יותר!", אבל איך שהוא קם הוא דרך על קצה של קרש מהשולחן השבור שהתהפך והרביץ בו באוזן חתיכת מכה מגעילה, לא רחוק מהפגיעה הקודמת, ובמקום "ועכשיו נלך.." וכל זה, יצא לו "אוייייי" ממושך ומיואש.

אף אחד לא צחק עליו גם הפעם. זה הקטין קצת את הכאב. ניסים רק אמר שאולי לא סתם הוא מקבל מכות כל פעם שהוא מתעצבן ושהוא שם לב שגם לו זה קורה. ודוד אמר שגם אם זה כן סתם אולי הם צריכים לחשוב שוב מה לעשות. ורוני, שבהתחלה זה ממש קומם אותו הקטע של ה"אולי זה לא סתם" כי ברור שזה כן סתם, וגם ה"אולי צריך לחשוב שוב מה לעשות" - כי היה לו ברור לגמרי מה צריך לעשות – לפרק את המחבוא של מומו והשאר, התחיל להפוך בראש שבאמת גם אם זה סתם זה לא כזה משנה. ושאולי באמת צריך לחשוב שוב מה לעשות.

****

כנראה גם לנעמי התבייתה כזאת מחשבה בראש, כי היא אמרה, "ומה אם נחזיר להם? הם הרי יחזירו לנו שוב ועוד יותר גרוע. ואז מה? אנחנו נחזיר להם, והם לנו, והם לנו... לא, ואנחנו להם, והם.. עד שנהרוס לגמרי את המחבואים כל כך שלא נוכל לבנות אותם שוב לעולם. ואולי אפילו מישהו יפגע." היא הסתכלה ברוני. "אפילו יותר ממה שרוני נפגע".

רוני לא היה יכול לתאר לעצמו פגיעה יותר חמורה ממה שכבר נפגע היום (חוץ מאשר אם מומו היה רואה אותו מקבל את המכה). "אז מה את מציעה נעמי, שלא נעשה כלום? שנציע להם את המחבוא שלנו ונלך לחפש אחר? מה נראה לך? הרי הם יחשבו שהם יכולים להמשיך ככה ולהרוס לנו כל דבר שנבנה ואנחנו נשאר בלי מחבוא. אסור לתת לזה לעבור ככה".

רוקי גרדה בראש ועשתה חשבון בקול רם, "אז להילחם בהם לא יעזור. וגם לתת להם את המחבוא לא יעזור. אז מה, זה אבוד? נתפזר וזהו? לא יכול להיות, חייב להיות משהו אחר לעשות." רוני חשב על זה רגע. באמת זאת נראית בעיה כזאת שאין לה בכלל פיתרון.

ואז נשמעו דפיקות חזקות למטה.

****

הם ידעו מי זה. על המקום הם התכווצו אחד אל השני והחזיקו ידיים. רוני שהתחיל שוב להתעצבן נזכר במכות שקיבל היום מכל מיני ענפים "תועים", עצם לרגע את העיניים כדי להירגע, והרגיש את הידיים שלו האחוזות באלו של רוקי ונעמי וניסים ודוד. זה דווקא היה לא רע. נעים. אפילו שהם הזיעו אחד על השני שלוליות.

ככה בכללי רוני לא הרגיש כזה ביטחון עם אלו שהוא החזיק להם ידיים עכשיו. האמת בדרך כלל הם די ירדו אחד על השני, לא הסכימו על כלום ולא תמיד היו כאלו טובים אחד לשני. הם הקימו את המחבוא ביחד כי.. למה בכלל הם הקימו את המחבוא? אה, כי.. לא זה לא היה זה.. אולי כי..

ואז מחשבה חדשה ומצחיקה הזיזה הצידה את שאר המחשבות ונעמדה לו באמצע הראש: "בחיי, אולי אנחנו צריכים להגיד תודה לחבורה של מומו, הם הביאו אותנו להיות כאלו.. שמחזיקים ידיים במקום לרדת אחד על השני. וזה מרגיש הרבה יותר טוב - הוא הודה בתוכו. אבל לחבורה המזיעה שלו הוא רק אמר, "הם הלכו." באמת הם הלכו. כאילו רק באו לאיים עליהם. באותו רגע הם התחבקו ורקדו. כולם. ממש כולם.

רוקי אמרה משהו מאוד חשוב עכשיו: "אני חושבת שאם נהיה יותר.. כמו עכשיו, שאף אחד לא צועק על השני, שעוזרים, ש... נו שמנסים להבין אחד ת'שני ו... אפילו נרקוד ככה לפעמים.. אז... אז החבורה הזאת של מומו לא יבואו אלינו יותר. אתם יודעים למה? כי יהיה לנו יותר כוח מאשר להם. אתם מרגישים כמה אנחנו חזקים עכשיו?"

באמת הם היו מאוד חזקים. רוקי אמרה את מה שרוני הרגיש ולא ידע איך להגיד. הוא גם ידע שהם היו חזקים לא בגלל שפתאום צמחו להם שרירים נפוחים. אלא בגלל שהיה להם מצב רוח מעולה שמרגישים רק כשחזקים. לא משרירים. אלא מלעבוד ביחד ולאכול ביחד. אפילו מלפחד ביחד. ומ-לא להיזהר כל הזמן שמישהו יצחק עליך או ידחוף אותך. הם היו כל כך חזקים שרוני לא יכול לתאר לעצמו שכל אחד ילך עכשיו לבית שלו וזהו.

ובכל זאת כבר החשיך. אז הוא הבטיח להם שאף פעם הוא לא יצחק ויצעק עליהם יותר. כולם הבטיחו אותו דבר, וניסים הוסיף ש-"לא רק כשמומו והשאר באים "לביקור"." הם המציאו לעצמם איזה חרוז סודי כזה, שלוחשים כששוכחים, או כשנזכרים, במה שהם הבטיחו.

****

למחרת רוני כרגיל הגיע ראשון לגבעה. דבר ראשון הוא בדק שהמחבוא לא עבר שוב מהפכה. המחבוא היה בסדר גמור. דבר שני הוא יצא לחכות בחוסר סבלנות לניסים ודוד ונעמי ורוקי. הם אפילו לא נראו באופק, כנראה בא היום עוד יותר מוקדם. ודבר שלישי, הוא פתח את הפה גדול גדול, כי במקום ניסים ודוד ונעמי ורוקי הוא ראה באופק את מומו ושאר החבורה שלו מתקרבים בכבדות עם שולחן אמיתי ושלם וירוק מעץ. הם הניחו אותו בתחתית הגבעה ומומו צעק – "רוצים את השולחן הזה? יש לנו שניים". הלב של רוני דפק כמו משוגע, הוא צחק כי לא ידע מה להגיד וירד אליהם. ביחד הם הרימו.. ביחד! הם הרימו את השולחן אל המחבוא. רוני, מומו, והחבורה שלו, הרימו ביחד שולחן למחבוא שבין עצי השיטה! זה היה באמת מהפכני.

hide 3

לרוקי שהגיעה כרגיל אחרונה, וזרקה כרגיל את האופניים על העוקם, היה כרגיל קצת כיבוד בתיק, ושתי החבורות ההמומות מהאירוע התחלקו במה שיש. זה היה בכלל לא רגיל. בהתחלה הם היו קצת בשוק מעצמם, אבל אחר כך, למחרת והלאה, זה הפך להרגל, ואפילו התפרסם והשתכלל - הארוחות של אחרי הצהריים במחבוא של עצי השיטה. רוני ומומו אפילו תלו שלט שמזמין את כל הילדים מהשכונה. אבל המחבוא היה כבר קטן מדי, וחוץ מזה כבר לא היה בשביל מה להתחבא, אז הם גררו את כל החפצים מהמחבואים שלהם למגרש הריק שליד הבית של סימה גורביץ'.

ומאז הם ישבו שם ושחקו שם ואכלו שם ולפעמים הם גם רקדו שם.

מה אנחנו עושים עם החגים שלנו במשפחה?

002 new 

החגים הם הזדמנות לבבית להטעין את מצברי המשפחה טוב טוב. מה עושים ביחד? יש כל כך הרבה אפשרויות (בחינם ובקלות). נגה זמיר, אומנית ומחנכת, משתפת שלל פעילויות מהמשפחה שלה

"מסתבר שאחד מכל חמישה אנשים בעולם הוא סיני. במשפחה שלי יש חמש נפשות, אז זה חייב להיות אחד מהם. זה או אמא או אבא שלי, או האח הגדול שלי, קולין. או האחות הקטנה שלי הו-צ'אן-צ'ו. אבל אני חושב שזה קולין". (טים ויין)

לעומת טים ויין, אני שייכת למשפחה בת שש נפשות, שתיים מהן נקראות "הורים" ושאר הנפשות נקראות "ילדים". אני שייכת להם כי אני אוהבת אותם. אני גם שייכת לכל מיני נפשות שנקראות "חברים" ו"חברות" ו"משפחה מורחבת". מקווה שהשייכות שלי תתרחב מאוד ועוד.
ובינתיים בחגים מתמלאת השייכות הזו אויר וגוף כי יש לנו הרבה זמן לשהייה משותפת, אז אפשר לקחת את הזמן ולהפיח בו חיים, כמו גחל שמתלהט כשנושפים. זה קורה כשעושים דברים יחד.

 

אפשר לראות סרטים יחד

איזה סרטים אפשר לראות עם כל המשפחה? זוכרים את "צלילי המוסיקה"? יש שם הרבה מוסיקה כמובן, ואבא שמתרכך וחוזר להכיר ולאהוב את הילדים שלו. שבעה ילדים.

עושה חשק לאיחוד משפחתי חזק. אחרי הסרט אפשר לדבר על מוסיקה. איך היא חוצה גבולות של שפה ושכל וחודרת ישר ללב. על איזה שירים אנחנו אוהבים ומה אנחנו מרגישים כששומעים אותם. מתי אנחנו אוהבים לשמוע מוסיקה ועם מי.

 

צלילי המוסיקה, דו-רה-מי:

 

ואם מותר להמליץ על סרט בנות, "נשים קטנות". אפשר אחר כך לדבר על הקשר החזק בין אחיות-אמא-חברות, שנמצא תמיד ומתגבר למרות ועל פני החיכוכים. לדבר על האהבה שמכסה על כל ה"פשעים".

ואפשר גם לקרוא

קטעים נבחרים ומעוררי מחשבה מ"הנסיך הקטן". ואז לדבר על מה חשוב בחיים, מה אנחנו צריכים, ובשביל מה:

"ומה אתה עושה עם חמש מאות מיליון כוכבים?", שאל הנסיך הקטן
"
כלום. הם שלי." - ענה העשיר
"
הכוכבים שלך?"
"
כן."
"
ומה הטעם בכך שאתה בעליהם של הכוכבים?"
"
הטעם הוא בכך שהם עושים אותי איש עשיר."
"
ומה הטעם בכך שאתה עשיר?"
"
הטעם הוא שאני יכול לקנות עוד ועוד כוכבים, אם הם מתגלים."
"
כיצד יתכן שאתה הבעלים של הכוכבים?" "ומה אתה עושה איתם?"
"
אני מנהל אותם", השיב איש העסקים. "אני סופר אותם, וסופר אותם שוב. זו מלאכה קשה, אבל אני אדם רציני!"

גם "ההר של הדר" למשל יכול לעורר שיחה משמעותית על חברות ועזרה הדדית.

ויש סדרה יפה של ספרים על ילדים מהעולם. "אלה קארי הילדה מלפלנד", "לילבס ילדת הקרקס", ועוד. פשוט להכיר ילדים ממקומות אחרים.

אפשר גם לכתוב בעצמנו. אחד כותב או מכתיב כמה מילים. נגיד: חברים, הרים, פרחים, שירים. ומוסר לאחד מבני המשפחה, שצריך לחבר מהמילים סיפור קצר. קוראים יחד. (חומר קריאה מעולה לילדים שלומדים לקרוא, תנסו ותטעמו).

פרסומות תוצרת בית

בחגים כשביחד, רואים פחות טלוויזיה, אבל אם בכל זאת מתגעגעים לפרסומות, אז משימה: ליצור פרסומת למשפחה. למשל, פרסומת על כך שעמוק בפנים אין הבדל בין גדולים לקטנים, כולם שווים. אפשר לחבר ג'ינגל, אפשר במשחקי מילים, אפשר לצלם, אפשר לצייר. אין הגבלות, בלי גבולות, כדי לפרסם אהבה - כל האמצעים כשרים.

אחרי הסרטים הספרים והפרסומות או בין לבין בטח שאפשר טיול משפחתי באופניים. אבל אפשר גם ברגל. בשקט של החג אפשר לנסות להקשיב לקולות, כל אחד יגיד מה הוא שומע, וביחד להבחין שכל אחד שומע משהו אחר ומתוך כך נוצרת תמונה עשירה בקולות. אפשר גם לשיר יחד - בכמה קולות.

ואפשר גם לחפש בקשה משותפת של כל המשפחה. מה היינו רוצים שיקרה לנו השנה, כמשפחה, כחלק מעם, מעולם. לכתוב את זה על פתק ולהפקיד במשפחה של חברים שגם הם יעשו אותו דבר ויתנו לכם למשמרת.

תיאטרון, יצירה ושירה

אם תשאלו את הילדים הם יגידו לכם, בואו נארח, בואו נתארח. הם חברותיים, עוד לא השתבללו כמונו. נלך איתם. מה עושים יחד?

אפשר להכין הצגה. או על המקום, או כזו שמתכוננים אליה כמה ימים ועושים חזרות ומכינים תפאורה. על מה ההצגה? הכי טוב משהו מהחיים (תשאלו את הילדים). מקרה שקרה לנו, עם פיתרון מחבר.

תראו שזה הרבה יותר טוב מכל מה שמציע השוק.

ואפשר לשיר. זה באמת כלי חזק. כלי נגינה יש לכם? אולי מישהו יודע לנגן בגיטרה? "עוד יבוא שלום עלינו", "יום יבוא" ושאר שירי החג.

להמציא תנועות משותפות לשיר, ככה גם זזים, ולזוז זה טוב.

אפשר גם פשוט לעשות קישוטים יחד.

יש לכם לגו או קוביות? אפשר לשפוך את כל התכולה, להתיישב יחד ולבנות את העולם שלנו, יפה, פורח, מזמין אורחים. אפשר להוסיף אנשים ממגזרות נייר, ענפים קטנים בשביל לסמל עצים. לרוץ עם הדמיון.

ואפשר לקחת דף A4 - מציירים עליו ציור יפה, משפחה, חברים, סביבה. כשגומרים לצייר גוזרים לחלקים ומעניקים לבני הבית – פאזל להרכבה.

אה כן, להכין ארוחות יחד. כל אחד מקבל תפקיד, האוכל יוצא ממש טעים. בזמן הארוחה לשיר, לברך זה את זה.

 

טיולים

אפשר להתארגן כמה משפחות, חברים, לנסוע לאיזו חורשה, אולי לים, להשתדל למצוא מקום שלא יהיה בו מישהו שרוצה למכור לכם משהו ופשוט להיות יחד. לא להעמיס הרבה ציוד ועצבים, ככה בפשטות. אבל תיקחו כדור.

למשל אפשר לציין נקודה שעליה עלינו להגיע בלי שהכדור יגע באדמה. אז נעמדים בשורה, אחד מוסר לשני ובזמן שהשני מוסר לשלישי הראשון עובר לסוף השורה, ככה עד שמגיעים. צריך לדאוג שאני מוסר טוב כדי שלא ייפול!

אפשר מדורה אם זה במקום שמותר. לחזור הביתה עם ריחות ומגע של טבע, זה מחבר, זה נותן נשימה וכוח.

ואפשר עוד כל כך הרבה דברים. תציעו בבקשה. העיקר שיהיה בינינו קשר. כי ככה אנחנו מכינים אותם לחיים במשפחה הגדולה, בחברה הגדולה שהולכת ומתקשרת. אם נטמיע בילדים את עיקרון ה"ביחד" עכשיו, כשהם ידרשו לתמרן בין יחסי הגומלין התלותיים בחיים, ההדדיות תבוא להם בקלות ובטבעיות והם יהיו אנשים מוצלחים ומאושרים.

 

חג שמח!

  • נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4, פעילה ב"תנועת הערבות".

אגדה ירושלמית

על כביש מכושף ומשחק מחבואים

  • מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

IMG 20130506 143001 new

יום אחד

חצר ירושלמית, עץ רחב ועתיק, מדורה שכובתה ועדיין מעלה ניחוח חריף, אישה זקנה שיושבת על ספסל בפתח הבית ובוררת עדשים, וילד שבא להסתתר מאחורי גבה כי משחקים עכשיו מחבואים. הוא עומד ככה, הלב קוצב – "רק שלא יגלו אותי". הזקנה לא תסגיר אותו, היא ממשיכה במונוטוניות את תנועת המיון ומזמזמת לחן חדגוני, נוטה קדימה אחורה כמו אוניה בין גלים כדי שלא יכאב לה הגב.
בהתחלה ברוך לא שם לב שהיא מדברת אליו בכלל.
"יש כביש ברוך", היא אומרת, "שנמצא בתחומי השכונה הערבית ג'בל מוכבר, שם מתחת לארמון הנציב.
אבא שלך מכיר את המקום, תבקש אותו שייקח אותך לשם מחר. קוראים לו 'הכביש המכושף'".

ברוך ממשיך לעקוב בדריכות אחר הילד המחפש בעיניו ולוחש: "מה יש שם?"
"אבא ישחרר את הבלמים, והמכונית תיסע למעלה אפילו שהיא אמורה לנסוע למטה לפי חוק המשיכה. תיקח איתך בקבוק מים, תנסה לשפוך אותו, זה מצחיק מאוד, תראה איך המים עולים במורד הכביש". היא עונה קדימה לברוך שמאחרי גבה.

עכשיו המחפש כבר ממש קרוב, ברוך פורץ מאחרי גבה של הזקנה, רץ לעץ, כמעט כבר מגיע, אבל נתקל בשורש בולט ונופל. מאוכזב, דופק את האבק מהבגדים.

"בוא ברוך, כבר ערב".

יום שני

העץ הרחב, המדורה המעשנת, הזקנה על הספסל עדיין בוררת. העדשים התחלפו בפולים.
טריקה של דלת מכונית, ברוך מופיע בחצר עם בקבוק מים ריק ביד, נעמד מול הזקנה: "ראיתי!"
"נחמד נכון?" היא עונה ומזמזמת קצת, אחר כך מוסיפה, "ראית אשליה ברוך. זה נקרא אשליה אופטית. הזווית שבה סללו את הכביש לעומת הנוף נותנת הרגשה שהכביש הוא כלפי מעלה. אבל זה הפוך ילד, השיפוע הוא דווקא כלפי מטה".
ברוך מופתע. זה היה כל כך מוחשי.
הזקנה מוסיפה לזמזם וחורזת ללחן מילים:
"אני על כביש מכושף
ונדמה לי שאני עף
אני מתדרדר לכיוון הנהר
וחושב שאני בראש ההר
אני רץ וקופץ, עוד אגיע רחוק
אשיג את כולם, אעשה מהם צחוק..."

ברוך צוחק ורץ לחברים שנכנסו לחצר. שבע אבנים, תופסת? מחליטים - מחבואים.
שוב רץ ברוך להתחבא מאחרי הזקנה הבוררת, בדרך הוא מסמן לעצמו את "שורש הנפילה" ככה הוא קורא לו, היום הוא ירוץ הכי מהר, היום בטוח הוא ינצח את כולם.
הילד מתוח בקושי נושם, הזקנה מתנדנדת כמו סירה בלב ים ממשיכה לשיר:
"...רק כשאת כולם אשאיר מאחור
אגלה שבהם הייתי צריך לבחור..."

ברוך לא מקשיב לה יותר, המחפש קרוב מאוד, קרוב מידי, הוא פורץ, רץ כחץ קדימה ו-משתטח.
איך זה קרה? באותו השורש, "שורש הנפילה"!
הוא לא מסכים להמשיך לשחק. החברים מתפזרים. הזקנה מהספסל מסיימת לשיר:
"...והאשליה המכשפת תתנפץ
ואדע שכבר אין לי בה חפץ.
אז, את אחיי אצא לחפש".

אחר כך קמה, "בוא ברוך, כבר ערב".

אחרי ימים רבים

רחוב די שקט, בית דירות, בקומה רביעית גר ברוך. הוא באמת הצליח לנצח ולהשאיר את החברים מאחור. הוא בן שלושים, יש לו כבר תואר שני ודירה מטופחת. הוא יושב פרוע עם זיפים של שלושה ימים ואוחז בשתי הידיים בתמונה של הזקנה שהניח על ערמת הספרים:
"אם אני כזה מוצלח אז למה היום כל כך אפור, ולמה אני כזה עייף, ולמה אני לא רוצה שום דבר? תגידי לי זקנה, למה?" הוא שואל את התמונה בספק לגלוג.

הוא שומט את התמונה, ניגש לחלון, שמש חיוורת מגיעה בקושי ונוגעת עד התריסים, ברחוב שבעה ילדים משחקים מחבואים.
אחד מהם פורץ ממקומו ודוהר בנחישות אל העץ לדפוק, הוא מחליק בשלולית דביקה ונמרח לכל אורכו על המדרכה. הילדים עומדים סביבו, צוחקים.

הבטן של ברוך מתכווצת כאילו הוא זה שנפל, כאילו הוא שהושפל.
"שורש הנפילה" הוא מסנן ורץ לכיוון הדלת,
הוא נזכר בשיר שהזקנה שרה ביום של הכביש המכושף,
יורד בחיפזון במדרגות, הלב דופק, הוא חוזר בכאב:
"אני על כביש מכושף
ונדמה לי שאני עף
אני מתדרדר לכיוון הנהר
וחושב שאני בראש ההר
אני רץ וקופץ, עוד אגיע רחוק
אשיג את כולם, אעשה מהם צחוק..."

הוא יוצא מהבניין, קצר רוח מאתר את הילדים בעיניו וממשיך לזמר,
"רק כשאת כולם אשאיר מאחור
אגלה שבהם הייתי צריך לבחור..."

הוא רץ אליהם, הגרון שורף מחניק, הוא מסיים בלחש:
"והאשליה המכשפת תתנפץ
ואדע שכבר אין לי בה חפץ,
אז, את אחיי אצא לחפש".

במבוכה הוא מבקש להצטרף אליהם. ואומנם שהוא מבוגר והם לא בטוחים, בסוף הם מסכימים.
"אולי ככה נשחק" הוא מציע ומגרד בשתי ידיים בשיער שלא חפף כבר שבוע, "כשהמחפש מוצא את הילד הראשון הוא לא רץ לדפוק על העץ, הם מחזיקים ידיים ורצים לחפש את הילד הבא יחד. ככה גדלה חבורת המחפשים, עד שמוצאים את המתחבא האחרון".

הם משחקים שעה ארוכה ובסוף מתיישבים על שפת המדרכה. ברוך מספר להם על הכביש המכושף שראה בירושלים ואחר כך שר להם את השיר של הזקנה, שיר אגדה ירושלמי.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך