סדר במילים

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם ברביעי, 09 אפריל 2014 16:11

ליל סדר בדירה נורמאלית לחלוטין בנתניה

• מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4   

פגישה נרגשת, קטן אחד קצת נלחץ

בערב ליל הסדר התאספו כל בני משפחת נחום המורחבת בבית דירות נורמאלי לחלוטין בנתניה (זה הבית של דודה ציפי).
צלצול נשיקות, תיפוף כפות תופחות בעוז על כתף, ובכי ילדותי מתפרץ.
קצת מלחיץ כל כך הרבה אנשים מעליך, כשאתה רק בן שנתיים. אפילו שאתה בידיים של אימא סיוון.

משפחה אחר כך, קודם חתול

סיוון לוקחת את הפעוט טיפה הצידה, ושם דוד שמעון בעלה של ציפי כורע לידו ומלמד:
"משפחה" הוא אומר ומחווה ביד מקיפה על החמולה המורחבת שפרצה לסלון. אבל הקטן פוצח שוב בבכי. זה אולי לא הרגע הנכון ללמוד את המילה היפה הזאת?
אז דוד שמעון הולך על בטוח, "איך עושה חתול?". "מיאו" עונה הקטן בקול מהסס ודק, סיוון מעודדת אותו עם הראש.

רועי משכיל, רגע, חושבים

אח שלה רועי שיש לו כבר שלושה ילדים ושני תארים ניגש ואומר לה:
"כשאנחנו מלמדים ילדים לדבר, להבחין במילים, לתת משמעות לצלילים, אנחנו אומרים את המילה, ואיתה מסמנים בידיים את הפירוש, או מראים לו תמונה מתאימה.
למשל ל"חתול", בדרך כלל תצטרף יללה, כמו ששמעון עכשיו הדגים, או כפות ידיים זקורות מהראש על תקן אוזני חתול. ל"תודה", בדרך כלל תצטרף לטיפה על הראש, או חיבוק.
כי מילים לא אומרות דבר אם אין אחריהן איזו תמונה, תחושה, משהו שאפשר לתאר לפיהן".

סיוון לא ממש מקשיבה. אולי בגלל שהיא לא מרגישה שהמידע הזה עוזר לה כרגע במשהו. 

מי ייתן?

אבל עברה שעה, ההתרגשות הראשונה מהמפגש קיבלה צביון רגוע יותר, ההמולה שכחה, כולם יושבים לשולחן הערוך. שמעוני אב הסדר מקיש חגיגית עם המזלג על הכוס, וסיוון כבר יודעת מה הוא יגיד. הוא פותח את הסדר כל שנה באותן מילים יפות שתכל'ס לא מובן לה מה הן אומרות:
"מי ייתן והשנה תהיה בינינו עם ישראל תמיכה הדדית, ערבות, חברות אמיתית, נאמנות, הרגשת משפחה"...
ואז כשהדוד מדבר, והיא תוהה מה הוא אומר, פתאום קופץ לה לינק למה שאח שלה רועי אמר על מילים, איך שמלמדים ילדים, והכל מתחבר.

תשמע שמעון

היא נכנסת לדברי שמעוני ואומרת:
"תשמע שמעוני, שאנחנו קוראים לערכים יפים בשם, כמו "ערבות", "ואהבת לרעך כמוך", "חברות", "נאמנות", "תמיכה הדדית", "משפחה", כמו לילדים שמלמדים לדבר, אולי גם אנחנו צריכים לתת לעצמנו איזו תמונה מוחשית של הדברים, אחרת הם נשארים כמו רעש, גלי קול. צריך ללמוד דרך הגוף אחרת לא ייכנס למוח וללב.

הגזמתי?

סיוון עוצרת, חושבת שקצת הגזימה כשהתפרצה ככה לדברים של דוד שמעוני.
אבל שמעון צוחק צחוק לבבי ואומר, "נו למי יש הצעות איך "ללמוד דרך הגוף שייכנס למוח וללב"?"
"בואו נשחק", נשמעת צעקה מקצה השולחן. זה הבן של רועי. ושמעון קצת מופתע אבל מאשר את ההצעה, "קדימה".

עכשיו זה ברור, משפחה

הם משחקים בזחל בלונים, הם משחקים ברדיו, הם משחקים במשווים במספרים, הם משחקים ומשחקים, מתחילים להרגיש איך פורצת מהם שמחה וקירבה, איך כל אחד יוצא קצת מהפוזה הרגילה של החיים ומרגיש את האחרים. ואז הם נהיים מאוד מאוד רעבים.
אז שמעון פותח שוב את הסדר: "מי ייתן והשנה עם ישראל ירגיש ככה כמו שאנחנו מרגישים עכשיו.. נו בתיאבון חברים".
ובעוד המאכלים עוברים מיד ליד, הקטנצ'יק של סיוון אומר חד וברור: "משפחה".   

בואו אל פרעה

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם ברביעי, 09 אפריל 2014 15:38

כבר פגשתם את פרעה השנה? ומה תשיבו לו אם הוא יופיע אצלכם לביקור? סיפור יוצא דופן, שהוא בעצם כמו מראה

• מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

בערב ליל הסדר, בדרך לעשות קפה, דפיקה על הדלת, בפתח טיפוס מפואר עם כובע גדול, נראה כאילו הגיע מהתיאטרון בלי להוריד את האיפור.
מסיט אותי הצידה כמו אדון, מתיישב על הספה וקובע: "אני צמא".
איך שהוא אומר את זה מתייבש לי הגרון, רצה למטבח מביאה כוס מים גדולה, בזמן שהוא שותה עובר לי הצמא.
מסתכלת לו בפרצוף:
"מתחת לכובע אתה די דומה לי".
"אני החלק היפה שלך מותק".

ככה הכרתי את פרעה. 

אחר כך הוא משכנע אותי לא לנסוע לאמא לסדר.
כשאני אומרת לו שיחשוב איך אמא תיפגע הוא אמר לי ישר לחלק שנעלב: "כאילו שהיא לא פגעה בך כשהתגרשה".
רציתי להגיד לו שזאת לא אשמתה, הוא אומר, "שמענו, כאילו רק את היית לה בראש כל הזמן, כן?".
אני מנסה לחשוב מה לענות לו, היא בכל זאת רחוקה מלהיות אמא החורגת של סינדרלה, אבל עד שאני נאבקת לאסוף נקודות זכות לאמא הוא חותך אותי:
"טוב בואי נעשה פה סדר".
הסתכלתי מסביב, אני די מסודרת, כל דבר במקום.
"אני חמודה, לא עושה סדר בחדר, אני עושה סדר בחיים. תערכי שולחן".
לא יודעת למה הקשבתי לו, אבל כשהוא דיבר לא יכולתי לסרב.
פרשתי מפה, ערכתי שולחן, התקשרתי למסעדה להזמין אוכל מוכן.

בינתיים פרעה מתרווח:
"זה ג'ונגל פרוע, אנחנו צריכים להתחיל קצת להסתדר בחיים. כולם זאבים, את תהיי גם."
"אבל פרעה, הג'ונגל הוא בכלל לא פרוע כמו שחושבים (אני רואה הרבה תוכניות בערוץ 8), הכול שם מאוד מסודר ומאוזן, כל אחד יודע ממי הוא ניזון ואת מי הוא מזין, וזאבים, הם אוכלים רק מה שהם צריכים".
התשובה שלי בכלל לא מצאה חן בעיניו. כאילו מביאה לו עובדות מצ'וקמקות במקום להקשיב.
אבל הוא מתאושש מהר, מוציא בקבוק יין מהארון, מוזג לעצמו כוסית ראשונה:
"אני פה בשבילך מותק. אז לא כמו זאבים, עזבי את הדוגמה אם היא לא מתאימה לך. כמו אנשים, כמו בני אדם, טוב?
מילא אמא שלך, היא בכל זאת אמא וקצת איכפת לה ממך, אבל את יודעת מה חברה שלך חני חושבת עליך?"
"מה?! "
"שאת מעצבנת עם כל הבלבול שלך, שאת עושה את עצמך כי זה נראה טוב".
"אני באמת מבולבלת" אני מתחילה להיפגע, ומתעשתת, "היא חברה טובה, רד ממנה".
"נו באמת", הוא קורץ בעין רעה, "היא גם חושבת שהחבר שלך הרבה יותר מתאים לה".
זה כואב. אבל רגע, מאיפה הוא...
"מאיפה אתה יודע את כל זה? ובכלל, למה אתה אומר כל הזמן רק דברים רעים?"
הפרצוף הנוקשה שלו הופך רכרוכי, הוא מושך גבות שחורות עגולות למעלה, ומייבב:
"זאת העבודה שלי מותק, בסדר? אנשים כל הזמן מנסים להיות בקשר, אפילו לאהוב, ואני כל הזמן צריך לרוץ, לפזר, לאכזב. לסדר".
התחלתי ממש לרחם עליו... זאת אומרת על עצמי... זאת אומרת...
ואז כמו שחקן מהבימה שגמר את הקטע, הוא מיישר את הפרצוף הטרגי.
הוא עשה לי הצגה!
מוזג לעצמו עוד שתי כוסיות, חוזר לעצמו ונהיה עליז יותר ויותר, אני כבר כמעט שיכורה.
מלכלך לא רק את חני, את החברות, את המשפחה, את הבוס, את השכונה ובכלל.
כבר בקושי נושמת, הוא חונק אותי בשנאה כמו כרית נוצות רכה.
פתאום אני חושבת מתוך האדים, "הי זאת לא פעם ראשונה שהוא מדבר איתי הדבר הזה שנקרא פרעה, אני מכירה אותו, כל פעם כשאני רוצה ליצור קשר הוא מופיע והורס".
בטון מלא נקמה אני אומרת:
"אני כבר אראה לחני מה זה".
תופסת את הנייד: "חני תפגשי אותי בפינת הרחוב!"
ידעתי שפרעה לא יוכל לסרב ליציאה אם זה בשביל להחטיף לחני.

אנחנו נפגשות בפינת הרחוב:
"חני, יושב לי איזה טיפוס בסלון שקוראים לו פרעה, הוא משסה אותי בך, הוא אומר שהוא החלק היפה שלי, נדמה לי שאני מכירה אותו לא מהיום."
"גם אצלי! את יודעת, כל פעם ש..."
"שאת מרגישה קרובה למישהו הוא מופיע ודוחה אותך ממנו".
"נכון, בדיוק ככה. גם שלך? מה נעשה? מה נעשה!?"
אבל היא מתעשתת ראשונה: "זה אותו אחד, פרעה של כולם נכון?"
"כן".
"הקטע שלו זה שהוא בא לכל אחד לחוד, לא לשניים או יותר יחד".

"אהה".
"עם זה ננצח אותו".
"עם מה?"
"נכריח אותו לעמוד מולנו יחד".
"אבל איפה נמצא אותו עכשיו שוב?"
"הוא מיד יגיע, הוא מרגיש שיש בינינו עכשיו קרבה".
איך שהיא אומרת את זה אני שומעת:
"שוב היא מתחילה לעבוד עליך, קרבה, שמרבה, היא רוצה להתקרב אליך בשביל את יודעת מה".
אני מהנהנת בראש לחני, הוא פה.
היא גם מהנהנת.
יחד אנחנו פונות לאחור באחת, הוא עומד מולנו בכל תפארתו, בלתי מוכן:
"שלח את עמי!"
חני צועקת, אני מתפוצצת מצחוק, איזה עם, מה קורה לה?
אבל הוא לוקח אותה ברצינות גמורה:
"טוב תצאו, תצאו" הוא מיילל בקול מגעיל, שולף את הבקבוק הכמעט ריק מתחת לגלימה, מוזג לו כוס אחרונה, ומתאדה.

ואנחנו תומכות אחת בשנייה שלא ניפול עם כל היין שפרעה שתינו... שתה, שרות בקול גדול:
"בצאת ישראל ממצריים, לה לה לה לה לה" (לא זוכרות את המילים, אבל זה בטח משהו טוב). 

גיבורים

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם בראשון, 09 מרס 2014 11:46

גיבורים

(הבית ספר בעץ שליד הגרוטאה של סמי)

הבן העצלן של השופט 

עורב עצום ממש נוחת על הגדר מול מודי הבן של השופט המחוזי. הוא מתנפח ומוציא כמה קולות קרקור נהדרים שהלווה מאיזה ציפור אחרת בשכונה. לרגע מודי שוכח ומתפקע מצחוק, מחקה אותו ומתנפח כמוהו. אבל ברגע הבא נדחפות כמו שליח בהול צעקות מהבית ומזכירות לו שוב את מה שהוא מנסה כל כך לשכוח. "הוא פשוט עצלן! מה יהיה? אני שואלת אותך, מה יהיה? הבן של השופט יהיה פושע בסוף!" זאת אמא שלו הדואגת שכל כך אוהבת אותו עד שהיא כמעט יוצאת מדעתה.

"אבל מה אני יכול לעשות? אני לא יכול, פשוט לא יכול ללמוד". ככה הוא עונה לה בשקט. כמובן שהיא לא שומעת אותו, הרי הוא בחצר ממלמל, והיא בבית צועקת

אין למודי אפילו טיפת רצון קטנטנה להיאחז בה בתור התחלה. כל כך הוא סובל מהפגזות הידע שניחתות עליו במוסד הלימוד. "מה אני יעשה שאני טיפש עצלן? זה לא אני בחרתי להיות ככה", הוא חושב בייאוש והפעם אפילו בלי קול. מי ישמע?

מודי העצלן שיושב עכשיו בחצר וכוסס ציפורניים, הבן של השופט המחוזי ושל אמא שלו, נעים מאוד, הוא הגיבור של הסיפור הזה.

הבן הקטן והמוצלח של השכן א'

ואז לוזי עובר מול החצר..

שני גיבורים בעצם

רגע. בדרך כלל לכל סיפור יש את הגיבור שלו, איתו אנחנו הולכים מהתחלה יד ביד, עוברים איתו איזה תהליך, מחשבות, הרגשות, ומגיעים איתו עד סוף הסיפור באש ובמים. אבל לסיפור הזה יש שני גיבורים. אין מה לעשות, ככה זה וצריך לקבל גם את זה, יש כל מיני סוגים של סיפורים. לוזי אם ככה, הוא הגיבור השני.

הבן הקטן והמוצלח של השכן ב'

היינו כאן לפני העצירה הזאת, איתכם הסליחה, זה לא יקרה שוב:

ואז לוזי עובר מול החצר.

הוא מסתכל בעניין בעורב המגודל, כי מה שלוזי הכי אוהב בעולם זה להסתכל בציפורים, להבחין בין הקולות השונים, הצבעים, צורת התעופה, המנהגים המיוחדים. בטוח שלכל אחד מכם יש משיכה להתמחות כזאת או אחרת. נגיד השכן שלי יושב בחלון וכשאוטו מתקרב הוא אומר מיד בלי לראות אותו, זאת מזדה 5, או, זה סיטרואן פיקאסו. אתם מבינים, הוא מזהה לפי רעש המנוע את סוג המכונית. והוא רק בן שלוש. מומחה למכוניות.

אבל ללוזי אין עניין במכוניות, דווקא ציפורים יש לו בראש. בכל מקרה אחרי שהוא מסתכל כמה שניות בעורב הנפלא, הוא מבחין גם במודי.

עכשיו, למודי יש פרצוף מצוברח מאוד, וזה מפחיד את לוזי מאוד. אגב, לוזי הוא לא היחיד שמפחד ממודי, רק אמא של מודי לא מפחדת ממנו, כל שאר השכונה כן. אבל ללוזי יש בכיס קלף מנצח, והוא שולף אותו ומראה למודי – זה טופס תוצאות המבחן בחשבון, ורשום עליו באדום גדול – 100. זה הולך לו די בקלות העסק הזה עם הלימודים, הוא זוכר כל מה ששמע או קרא פעם. ואומנם חבל לו שהוא לא יכול פשוט להסתכל על ציפורים, אלא שהוא צריך את הציונים המוצלחים שלו מאוד. כי גם ככה הוא קטן ולא זריז במיוחד, והם שומרים עליו במקום טוב בינתיים.

התוצאה של המבחן אומנם מאה אחוז גדול ואדום, אבל התוצאה של הנפנוף בו מול הפרצוף של מודי היא א' - שמודי קם מהכיסא בכבדות מנופף בחוסר סבלנות בידיים, ב' - העורב המגודל פורח בצווחה מגוחכת ונעלם בענן דק של נוצות מתפזרות, וג'- לוזי מבין שהפעם באמת הגזים.

הבריחה

לוזי בורח בכל הכוח לפני שמודי יספיק לעצור אותו, הוא נתקל באבנים ונופל אבל השריטות לא מעניינות אותו עכשיו בכלל, הוא ממהר לקום וממשיך, לרוץ, לרוץ, לרוץ - שרק לא יתפוס אותו! אחרי בערך מאה מטרים הוא מעיז להאט קצת, מפנה את הראש לאחור, אבל צועק ומיד מגביר שוב את הקצב, פונה בחדות שמאלה ומטפס על עץ גבוה שמכונית מכוסה קורי עכביש נטועה לידו. הסיבה לחידוש המנוסה הייתה צל ארוך מאוד שנע בעקבותיו. (למרות שאם היינו מציצים שוב לחצר השופט ששם קרה המפגש ביניהם, היינו רואים את מודי עדיין שם, יושב על אותו כיסא בחצר עם הראש בין הידיים. יש לו דאגות יותר גדולות כרגע חוץ מלהצדיק את ה"שם הטוב" שנתנו לו.)  

הצל

ובאמת זה היה בכלל הצל של נורית אחותו הגדולה של לוזי או נוני כמו שכולם קוראים לה, (צללים לא תמיד מתנהגים בהתאם לדמות שהם מייצגים, זה תלוי בתאורה). נוני רוצה להיות בן ולא מסכימה ללבוש שמלות אפילו בחתונות. היא כמו בלשית, היא חושדת בכל דבר שזז וגם שלא. אבל לא נרחיב על זה עכשיו, גם ככה שני גיבורים על סיפור אחד זה די כבד.   

אז נוני רואה תנועה חריגה על העץ, מתקרבת ורואה את לוזי רועד בין הענפים. "אה זאת את?" הוא אומר ומסדר לעצמו הבעה אדישה כדי לא להסגיר את הפחד. "זאת אני, אלא מי? מה אתה עושה כאן לוזי, אתה בא הביתה?". "לא עכשיו, אני עושה תצפית על ציפו..." והענף שהוא דורך עליו משמיע קול יבש ומתרסק תחתיו. לוזי תופס במהירות בענף אחר ומטפס קומה אחת למעלה. "וכשתגמור לעשות תצפית על ציפו, איך תרד מכאן?". "אה, זאת לא בעיה". וכשנוני פונה ומתכוונת להמשיך בדרכה, הוא מוסיף בקול חלש, "או שכן?"

נוני חושבת על זה רגע ומחליטה שזאת בהחלט בעיה. אבל לא שהיא יודעת איך לפתור אותה. הכי טוב להזעיק עזרה היא אומרת לעצמה ומיד יוצאת לדרך, ובדרך היא שואלת, אבל את מי? את מי? את מי?

נוני מזעיקה עזרה

לא, לא את המבוגרים, הם יגידו, "למה עלית לשם בכלל!" ועוד כמה שאלות שבכלל יש להן סימני קריאה בסוף ורק אחרי זה אולי יעשו משהו. היא מחליטה להזעיק את מי שלא ישאל שאלות מיותרות ויבוא תיכף ומיד לתת יד. אלו קודם כל התאומים שגרים בדירה תחתיהם, זה הכי קל כי זה בבת אחת שניים, ובדרך הם כבר פוגשים את יקי ורני ששורקים מיד לחזי וגני. תוך כמה דקות הם מתייצבים, שבעה ילדים כולל נוני, מתחת לעץ שעליו עומד קצת בלחץ לוזי וכבר התחילו להירדם לו הרגליים.  

אחרי שהם מסתכלים בתשומת לב ומודדים בעיניים את הגובה של הענף שעליו עומד לוזי והדרך הצפופה והבלתי אפשרית למעבר עד לשם, הם סוגרים מעגל להתייעצות. לוזי מנסה לשמוע מה הם אומרים, אבל לא שומעים שם למעלה כלום.

החלטת המועצה

הילדים הגיעו לפסיקה בלתי מעורערת שרק מודי הגבוה יכול להוריד את לוזי מהעץ הגבוה שעלה עליו. אבל כולם מפחדים ממודי, הצחקתם אותי, מי ילך? נוני, אולי בגלל שהיא מרגישה אחריות פרטית על האח שלה, מתנדבת ראשונה אם כי בהיסוס. התאומים, אולי גם הם מרגישים אחריות בגלל שהם הראשונים שהיא קראה להם, מבטיחים שילכו אחריה בטווח ביטחון ויעזרו לה אם צריך. כל השאר, אולי בגלל שגם הם מרגישים אחריות כי הם שם, מבטיחים לא לזוז מהעץ עד שהמשלחת תשוב בשלום.

רק לא מודי

נוני שמה ידיים על הפה כמו מגפון ומכריזה את ההחלטה ללוזי:  "הולכים לקרוא למודי".

"לא, בגללו אני בכלל כאן! אל תלכו לקרוא לו בשום פנים, אני מעדיף להישאר כאן לעולם!"

אבל נוני לא שמעה את זה, היא כבר על האופניים בדרך לבית השופט. התאומים שמעו אומנם אבל הבטיחו לנוני ללכת אחריה אז לא נשארים לברר על מה לוזי דיבר. והשאר נשארים ומנסים להרגיע את לוזי בכל כוחם. איך? הם מספרים ללוזי סיפור מאוד מפחיד כדי שיפסיק לחשוב על הפחד שלו. משהו על איש גדול שרודף אחרי איש קטן ואז... אבל לוזי הוא היחיד שלא נבהל מהסיפור הנורא, כל כך הוא שקוע במודי שעוד מעט יגיע. ועכשיו גם החבורה שלמטה משקשקת, לא ברור אם בגלל הסיפור שסיפרו או שקלטו סופסוף את גודל המעמד.

מודי

בזמן שכל זה התרחש ליד העץ, בחצר בית השופט, מודי חזר לשבת, אחר כך קם, חזר לשבת, אחר כך קם, ושוב חזר לשבת. הוא מוצץ אצבע אחת כואבת שכסס יותר מדי.   

ואז 

נוני מגיעה עם האופניים. כדי שלא תתחרט ותחזור לפני שהיא עוד מגיעה, היא עושה ככה: קודם כל היא זורקת את האופניים הצידה (רק להרים אותם ייקח לה לפחות כמה שניות). ושנית, כדי שלא תספיק לסגת, היא לא מחכה בכלל שמודי יבחין בה ומתחילה לדבר: "מודי לוזי נתקע על העץ רק אתה יכול להוריד אותו משם אתה מוכן לבוא איתנו זאת אומרת איתי" היא מוציאה את כל הפלט בבת אחת ומשתתקת, מסתכלת לעצמה על הנעליים.

"איפה זה?"

"זה העץ שליד הגרוטאה של סמי."

"בואי."

לוזי ומודי שרים

מודי נעמד תחת העץ שליד הגרוטאה של סמי, נוני לידו, התאומים מטר אחריהם והשאר גם.

"אני בחיים לא אתגרה בך עם המבחנים שלי יותר, אני מבטיח! בבקשה, בבקשה אני..."

נוני לא מבינה על מה מדובר ומגרדת בראש, השאר כבר מנחשים משהו, ומודי, הוא פורץ בצחוק. אבל זה לא מרגיע את לוזי בכלל, זה צחוק עצבני כזה, הוא מזיע, וכשמודי מודד את עובי הענפים (כל מתמטיקאי היה מבחין שיש פה כישרון טבעי) ומתחיל לטפס, לוזי גם מזיע וגם קר לו נורא. בייאוש הוא עוצם עיניים ומתחיל לשיר. "מה שהיה היה".

זאת דרך לא קלה, מודי נשרט בפנים בדרך ומקלל (לוזי שומע את הקללות אפילו דרך השירה הקולנית שלו ומגביר את הקול עוד יותר), החבורה למטה מתקבצת ומצטופפת, חלקם אפילו מחזיקים ידיים.

בסוף מודי מגיע. "בוא, נרד." אבל לוזי לא זז. "לוזי, בוא נרד", הוא אומר שוב בקוצר רוח. ולוזי ממשיך לשיר. ואז קורה משהו מוזר. מודי ממקם את עצמו יותר טוב על הענף מול לוזי, ומתחיל לשיר איתו יחד. לוזי פותח עיניים ומרוב הלם הוא אפילו לא עוצר מלשיר, ככה הם מסיימים לשיר את הדואט שלהם, ומודי מושיט ללוזי את היד. היד של מודי חמה ונעימה ובכלל לא קשה כמו שלוזי חשב. הם יורדים, לאט, לאט, לאט, כי זה עוד יותר קשה לרדת מהעץ הגבוה שליד הגרוטאה של סמי מאשר לעלות עליו. האמת, אף אחד אף פעם לא עלה עליו לפני כן, ובטח שלא ירד.

אחר כך

אבל בסוף הם מגיעים, לשניהם שלום חוץ מכמה חתכים קלים. מודי ששכח לשעה קלה את הצרות שלו נזכר בהן מיד שהרגליים שלו נוגעות שוב בקרקע. הוא פונה והולך הביתה בלי להגיד מילה.

והילדים, הם עומדים ליד העץ, עכשיו הם כבר שמונה כי לוזי שוב על הקרקע, ומסתכלים בשתיקה בגב השפוף שהולך ונעלם. נוני היא הראשונה ששוברת את השתיקה. "משהו נראה לי חשוד פה".

"מה?" קוראים שבעה קולות (גם הם הרגישו משהו אבל לא ידעו להגיד מה). "הוא בכלל לא נראה מפחיד מקרוב. הוא פשוט נראה עצוב. אתם לא חושבים שזה חשוד? למה ילד כזה גדול ומפחיד צריך להיות עצוב?"

"בואו נלך אחריו ונברר", מציע לוזי. הוא כבר מזמן לא מפחד ממודי, מאז שמודי התחיל לשיר איתו. הוא אפילו מרגיש אחריות עליו. כולם מהנהנים וזזים.

כבר ערב

זאת לא בעיה ללכת בלי שירגישו בהם, אפילו שהם חבורה די גדולה, כי זה זמן דמדומים, הזמן שהכי קשה לראות, אבל הם נזהרים בכל זאת ולא מדברים בכלל. 

מה שהם שומעים כשהם מגיעים בגניבה לחצר של בית השופט הוא כזה:

"נו, ואיפה היית עכשיו אפשר לדעת?!" וגם – "אמרתי לך!" (זאת כבר כנראה פניה לשופט בכבודו), "מסתובב מי יודע איפה ועם מי במקום לשבת ללמוד. אני פשוט משת..."

באותה שנייה בדיוק לוזי יוצא מהצללים, מתפרץ לחצר ואחריו עוד שבעה ילדים, "הוא היה איתנו אדוני השופט, אני יכול להישבע!"

וכשלוזי רואה שכולם מקשיבים בתשומת לב הוא מתחיל לספר את הכל. הוא לא משמיט אף פרט (למרות שהיה מאוד רוצה כי לא כל כך נעים לספר על החלק שלו בסיפור), על הנפנוף במבחן, על הריצה, על הפחד, על השיר ששרו יחד, ובסוף איך ירדו ומודי מיד הלך משם בשתיקה והם חושדים שהוא בכלל עצוב.

המשפט

השופט, זאת אומרת אבא של מודי, מתקרב אל לוזי ושם לו יד על הכתף. הוא איש חכם מאוד ומיד הבחין באיזה קושי עמד לוזי כשסיפר הכול ולא נתן לאף פרט לברוח ולהסתתר לו מאחורי הגב.

"לוזי, אתה הגיבור שלי, אני מודה לך מאוד" אומר השופט בקול חגיגי אבל רך. גם אמא של מודי נעמדת לצידו של לוזי, היא לא הבינה את כל מה שהשופט הבין, אבל היא הבינה בפשטות שהוא בעד הבן שלה, ואתם יודעים שגם היא בסך הכול לגמרי בעד הבן שלה, אז היא גם שמה ללוזי את היד על הכתף.

השופט מוסיף, "וגם אתה מודי הגיבור שלי. כדי להוריד את לוזי מהעץ לא היית צריך רק שרירים ואומץ, אלא גם הרבה הבנה טובה בבני אדם. אז יש לי עכשיו שני גיבורים. ידעתי תמיד שפושע לא תהיה, ועכשיו יש לנו הוכחה שתהיה הרבה יותר מזה".

אמא של מודי נאנחת, ספק מתענוג לשמוע דברי שבח כאלו על בנה, ספק מחוסר שביעות רצון מלאה שכל אמא מרגישה בכל זמן, "אבל מה מודי, מה, ומה יהיה איתך כשתהיה גדול?" מודי שזכה לרגע של שקט שוב מרכין את הראש, אבל נוני שעד עכשיו עמדה בשקט בצד והתרגשה כל כולה, נכנסת ברווח שבין שני הגיבורים ומכריזה: "כשמודי יהיה גדול הוא יוריד את לוזי מעצים שהוא לא יוכל לרדת מהם."

השופט צוחק בהנאה, אמא של מודי מעקמת חיוך צדדי אבל עוד שואלת, "אולי בכל זאת תנסה גם קצת ללמוד?" ונוני לא מחכה ועונה בנפנוף ידיים במקומו, "זה יעזור לו להוריד את לוזי מהעצים אמא של מודי?". השופט פוסק, "טענות ההגנה התקבלו".

גיבורים

אתם רואים, שני גיבורים היו לנו בסיפור. אבל ממה ששמעתם בין המילים, לא תגידו שגם נוני היא גיבורה אמיתית? ואם היינו מספרים את כל הפרטים (הרי אי אפשר לספר הכול, היינו מתעלפים על המקום לא?) אולי היינו מבינים שגם התאומים ושאר החבורה הם גיבורים לא פחות? ואמא של מודי, ואבא שלו, הם לא גיבורים בעצמם אם נחשוב על זה טוב? ואבא ואמא של לוזי שאותם אנחנו אפילו לא מכירים, מה היה איתם בזמן שחיכו ללוזי ונוני ולא ידעו מה קורה להם?

תארו לעצמכם, כמה גיבורים מסתובבים בעולם, אוהבים, דואגים, כועסים וסולחים, עולים על עצים ויורדים, אם ציפורים יש להם בראש או בכלל דברים אחרים, הם שרים כשצריך וכוססים ציפורניים כשקשה, אבל כולם בסך הכול עושים דברים נפלאים זה בשביל זה, לפעמים אפילו בלי להבין עד כמה. בטוח יש המון כאלו, והלוואי שנכיר את כולם, את כל הגיבורים אחד אחד. זה יהיה חתיכת בית ספר לא נורמאלי.

מסנוור

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם בראשון, 26 ינואר 2014 09:59

עשן סמיך, ריח של בירה וודקה תה וזיעה, רגע לפני הבמה היא מועכת את הסיגריה, ועולה.  הגיטרה פותחת, צלילים ראשונים, היא רוכבת עליהם עם הקול שלה המרוסק: אהה שוב חזרת מאוחר,
פרצוף רציני, מבט קר..

היא לא רואה את הקהל שלה, הפרוז'קטור מסנוור לה ישר בעיניים,
אבל היא שומעת את ההמולה מסביב בהדרגה נפסקת והיא ממשיכה:
כל היום חיכיתי כ-ן,
כל היום בכיתי ל-א...

לקראת סוף השיר היא עולה אוקטבה וצועקת:
או שאתה רק שלי
אחר כך בלחש:
או שאתה לא בכלל.

יללה מגיעה מאחד השולחנות וכמו בתגובה, הפרוז'קטור מהבהב פעמיים שלוש, אחר כך בזזז, נכבה.

פתאום היא רואה אותם, כמו שהם אותה. הראשון שהיא מאתרת בעיניים זה את המיילל. איזה רושם עשיתי עליו - היא נהנית מעצמה - וקוראת לו:

הי מותק אל תבכה רוצה ממחטה?
רגע הוא שותק, אבל היא מחכה אז הוא עונה:
איך שאני לא אבכה? שברתי אתמול את היד, אני סבל בנמל,
עכשיו לא יכול לעבוד, אפילו לבשל לא מסוגל.

איזו אכזבה מגעילה. הוא בכלל לא בכה מהשיר שלה, אפילו לא שמע אותה.
אבל התאורן מנסה לתקן את הפרוז'קטור ובאותו הזמן כולם מסתכלים עליה, מצפים שיקרה משהו כבר. אבל מה?

הגיטרה מאחוריה מתחילה לפרוט, היא עולה על הגל וצפה עליו - מה שיצא יוצא:
איך קוראים לך איש עצוב?

חיים, קוראים לי חיים - הוא עונה.

הגיטריסט ממשיך ולוחש לה:
סעי עם זה, קדימה!

והיא:
או, תגידו לי אנשים,
מה, מה, מה עושים עם חיים?

מאחד השולחנות עונה אישה צעירה:
אני אבשל לו, זאת לא בעיה.

הגיטרה מביאה סולו פרוע, והיא נכנסת:
אל תדאג בכלל או קי חיים?
הבחורה תבשל לך מחר צהריים.

בקהל מתחילה להיות מורגשת איזו נחת רוח, חיים מחייך בין הזיפים, ומישהו צועק:
אם אתה כבר לא עובד חיים,
אולי תוציא את הכלב שלי לטיולים בינתיים?

זה עם הגיטרה מזמזם לה:
זה השיר של החיים שלך בובה, לכי על זה.

והיא שרה בקול מחוספס ועבה:
יואו חיים, תציץ,
תמצא ת'מפתח בתוך העציץ,
קח ת'כלב לטיול
ואל תשכח להבריח ת'מנעול....

זהו, מתוקן! התאורן ארגן את הפרוז'קטור וכבר מכוון אותו לתוך הפנים שלה שוב.

בהכנעה היא מתכוונת לחזור לרפרטואר שירי האהבה הנכזבת, אבל הגיטרה לא מתכוונת לוותר, מרביצה ניגון עליז פרוע, והיא נאחזת בו ומגבירה קול, בלוז ברוק'נרול:

תכבה, תכבה את הדבר הזה המסנוור,
הלילה לא צריך אותו, אנחנו נסתדר. 

צפו: מה זה נס?

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם ברביעי, 04 דצמבר 2013 12:44

אם סבתא הייתה חיה עכשיו היא הייתה אומרת, "רק  נס כאן יכול לעזור".
והיא בטח הייתה צודקת.
המשבר, השנאה בבחוץ ומבפנים, הפוליטיקה, העוני, האלימות - רק נס.

אבל מה זה בכלל נס? ואם כבר על נס מדברים, מה זה חנוכה, מיהם המכבים, היוונים, מהו אור, נר, פך שמן?

אולי נבנה לנו מילון מושגים יותר קרוב לנו, כלומר, נשליך את המושגים לא על אי אלו דמויות הרואיות שחיו לפני אלפי שנים ומאז אנחנו מספרים איזה סיפור מטושטש מֵאַבק ושנים, ושרים שירים מעורפלים, אלא נבין שאולי מדובר פה עלינו, על ימינו. ואז, אז יקרה כאן נס.

אז בואו ננסה ונתחיל.

נס:

אדם שמחפש איך לשנות, את עצמו, את הסביבה, לצאת משנאה לאהבה, ולא יודע איך ומה, מגיע ל"פך" אחד קטן, זאת אומרת, לכוח קטן מאוד שבו, והוא הולך על זה, הוא רוצה שזה יהיה לו. אפילו לרגע אחד, לא חשוב. הוא רוצה להיות קשור לזה, לאהבה, הוא רוצה להיות שייך לזה.

בכל העולם שלו הפנימי האגואיסטי, עם כל ההכבדות, והצרות, והבעיות, והשנאה שלו לאחרים, הוא מגלה בכל זאת את הניצוץ הקטן הזה, שיכול למשוך אותו לחיים אחרים. ואז הוא מדליק אותו, ולא חושב על הדברים הגדולים, "איך אני אשנה את העולם, ואיך אני יכול להכריע את העולם לטובה". זה לא חשוב לו. אלא הוא מחזיק בניצוץ, בשבילו זה כוח, כל כוח החיים שלו.

ואם הוא עושה זאת, אז קורה נס.

כי מהאדם לא צריך יותר, מלהדליק "פך" אחד, להדליק מנה אחת קטנה של אור, ניצוץ קטן שיש בו בלב, רצון קטן ראשוני לצאת משנאה לאהבה, "נר דקיק".

איך אנחנו שרים? "נר לי, נר לי, נר לי דקיק". לא צריך יותר. אותו נר קטן אם אנחנו מדליקים, בזה אנחנו מדליקים להבה גדולה.

אז אם אתם שואלים איך לשנות אז שתדעו...

• מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת בחינוך האינטגרלי, אימא ל-4

אמבולנס ישר ללב

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם בשלישי, 12 נובמבר 2013 15:29

נוח יולי ורחמים בדרך לפארק. יולי ונוח ממהרים, רוצים כבר לזרוק את התיקים הכבדים על הדשא, לרוץ בירידה הגדולה ולהתגלגל חופשי, ורחמים הקטן עוצר כל הזמן, בודק, חוקר, שואל. יוצא שנוח ויולי הולכים כל פעם קצת קדימה, וחוזרים כמה צעדים לאסוף את רחמים שמצא משהו מעניין בדרך ונשאר מאחורה

• מאת: נגה זמיר

בפעם הבאה שנוח ויולי שמים לב שרחמים לא איתם והם חוזרים לאסוף אותו, הוא עומד מול אמבולנס. והפעם במקום "נו רחמים", הם נעמדים לידו בשתיקה.
הדלת האחורית של האמבולנס פתוחה, הנהג מסתכל פנימה, אחר כך מוציא את הראש ומסתכל מסביב. כשהמבט שלו מגיע אליהם, יולי ונוח עושים צעד אחורה, כי לא נעים שהם עומדים ונועצים בו עיניים, אבל רחמים שואל – "מה קרה?"

הנהג עונה כאילו לעצמו, "לא קרה לי אף פעם דבר כזה. בחיים לא".
"מה, מה קרה?" שואלים נוח ויולי במקהלה.
הנהג אומר בשקט, "החולה שלי... נעלם".

נוח ויולי מתחילים לשאול, באמת? ו-איפה היית? ו-איך זה יכול להיות? אבל דווקא לרחמים אין בכלל שאלות, "בוא נחפש אותו יחד" הוא אומר ומושך לנהג ביד.
הנהג צוחק, אבל הכול כל כך מוזר היום שהוא לא מתנגד. הם יוצאים לדרך.
בדרך הנהג מתאר להם איך נראה האיש שנעלם כדי שיוכלו לעזור לו לחפש:
הוא לא צעיר, יש לו חולצת צמר אפורה ומכנסיים חומים עם חגורה.

לצד הכביש, מאחורי מכונית חונה, יולי מגלה איש בחולצת צמר אפורה.
כולם דוהרים אליו עד שהם כמעט נתקעים בו, האיש מסתובב אליהם בהפתעה. אומנם יש לו חולצת צמר אפורה, אבל המכנסיים כחולים, וביד רצועה שקשורה לכלב שמתחיל לנבוח במרץ על החבורה שקפצה עליו משום מקום.
נוח מתכופף ומלטף את הכלב שמכשכש ברווחה, האיש בחולצה האפורה עדיין נראה מופתע, אבל אין להם זמן להסביר, הם רק מחייכים אליו, מנופפים ביד לכלב, וממשיכים.

הם כבר הקיפו גוש בניינים גדול, ולא, שום דבר. רחמים נהייה סחוט ושתקן. הנהג מרגיש ומציע, "בואו אלווה אתכם לפארק, אפשר להגיע גם מכאן". יולי נוח ורחמים מאוכזבים מאוד, כל כך רצו למצוא את האיש האבוד. הם נגררים אחרי הנהג בלי חשק, בועטים באבנים קטנות בשביל.

בפתח הפארק שדרכו הילדים עוד לא נכנסו אף פעם הנהג נעצר ומתכופף.
"מה?" שואל נוח.
"זה הוא" לוחש הנהג.
מולם, על ספסל, יושב החולה בחולצה אפורה ומכנסיים חומים עם חגורה, לפניו שולחן ולוח שמחט, והוא מזיז חיילים לכאן ולכאן.

הם עומדים קפואים. מה עושים עכשיו? אבל רחמים רץ ישר אל האיש "הנה אתה, מצאנו אותך!"
"אותי?" עונה האיש במאמץ ומשתעל, "למה חיפשת אותי ילד?" גם שאר החבורה ניגשת לאיש, והוא מזהה את הנהג ומבין.

הנהג מודד לו לחץ דם ודופק, ובינתיים החולה מספר:
"כבר שנה אני נכנס ויוצא מבית החולים, בודקים אותי, דוקרים אותי, שולחים אותי למחלקה כזאת, ואחר כך לכזאת, ואז אני חוזר הביתה ושוב נהיה חולה. כבר אין לי כוח. כשעברנו באמבולנס ליד הפארק הרגשתי שאם רק אדבר עם מישהו, נשב יחד בפארק, הוא יספר לי משהו, ואני לו, ככה, תהיה בינינו שיחה, זה יהיה לי מאוד בריא" הוא מחייך כאילו לועג לשטויות של עצמו.

"הרי סתם ישבת פה לבד והזזת חיילים", אומר נוח, אבל יולי מבינה, "הוא לא יכול סתם להתחיל לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, הם יחשבו שהוא משוגע".
"תלמד אותי לשחק בזה" מבקש רחמים, כאילו לא שמע את השיחה בכלל. האיש נאנח בהקלה ומתחיל ללמד, האחרים מסתכלים.

שעה ארוכה עברה כנראה כי הנה לא רואים כבר טוב את לוח השחמט. "אוי", אומרת יולי, "כבר חושך, אנחנו מאחרים נורא!"
"אין דבר, אקח אתכם הביתה ואז נמשיך לבית החולים. טוב?" הוא פונה לחולה שלו. והחולה נראה הרבה יותר טוב, חזר לו קצת צבע לפנים, הוא מסכים, "רק אל תעשה סירנה, אני לא סובל את הרעש הזה". "בסדר, במקום זה אשיר לכם שיר".

והוא באמת שר להם. כל הדרך.

היה לו קול חזק כמעט כמו סירנה, אבל מאוד נעים, והוא שר על שלושה ילדים שמיהרו ללכת לשחק בפארק, ואחרי סיבוב גדול באמת הגיעו לשם, אבל מפתח אחר, ולמשחק אחר. כי לאיש זקן אחד נמאס להיות לבד, כל כך נמאס עד שהלב שלו צעק, צעק כל כך חזק עד שהלב של הילדים שמע אותו והצטרף אליו.

ורק על עצמו הנהג לא שר, אולי בגלל שהוא היה הזמר.

חיים לובינסקי גונב ואוהב

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם ברביעי, 30 אוקטובר 2013 20:04

חיים לובינסקי, איש באמצע שנות הארבעים לחייו, נעצר בפינת הרחוב, חופן מתוך כיס מכנסיו כמה מטבעות בימינוֹ, בשמאלו מבודד אחת מהן, ובלי להסתכל בפניו של הקבצן הוא זורק אותה לכוס שעומדת לרגליו וממשיך ללכת, מרוצה ממעשיו

• מאת: נגה זמיר

כך מנהגו בעשר השנים האחרונות. איש יקר הוא בעיני עצמו ובעיני מכריו. לא לוקח מעולם מה שלא שייך לו, תמיד נותן מעט צדקה, ישר, הגון, אדיב.

אלא שהיום, מיד לאחר שהוא זורק את המטבע לכוס, נכנס בו הרהור מוזר. "ומה אם כל השנים האלו לא הייתי נותן את המטבע לקבצן?" סכום די גדול היה מצטבר לו כבר היום והיה יכול לקנות בו אולי אפילו דירה קטנה, או לפחות לקבל הלוואה הגונה. הרוגע והשלמות שהכניסה בו הנדבה קודם לכן הפנו גבם אליו.

הוא עולה לדירתו נרגז, מכין לעצמו את הארוחה הקבועה, שני טוסטים וסלט. "לפחות אם לא הייתי נותן לקבצן כל יום פרוטה הייתי יכול גם לקנות נקניק עכשיו...", האוכל הפשוט שטעמו תמיד היה כל כך טוב הופך טפל עד מר. הוא מתקלח והולך למיטה.

וחיים לובינסקי לא נרדם באותו הלילה. מתהפך על משכבו הוא מצייר לו את כל הקניינים שהיה יכול לרכוש בכסף שנתן לקבצן. הכעס מצטבר כמו כדור שלג, השינה נודדת ממנו רחוק מאוד, עד שהוא לא יכול יותר לשכב, הוא חייב לעמוד.

אחרי כמה סיבובים קדחתניים בין ארבעת קירות הדירה הוא מתלבש בחיפזון ויורד לפינת הרחוב, שם הוא רואה את הקבצן שוכב על מעיל קרוע. בפה מכווץ וידיים קפוצות הוא מסתכל בשנתו העמוקה של הקבצן, מתבונן בבהילות לצדדים, וחוטף את כוס הקבצנים.

הוא גנב לקבצן את הכוס שלו. בבית הוא שוטף את הכוס עם הרבה סבון, מוזג בה תה, טועם, ומוסיף שלוש כפיות סוכר.

למחרת כשחיים לובינסקי חוזר מהעבודה הקבצן לא נמצא בפינת הרחוב. הוא נעלם.
כמה ימים ממשיך חיים כאילו לא אירע דבר, עד שהפינה הריקה בה עמד קודם הקבצן מתרחבת ופוערת חלל עצום שלא משאיר לו מקום מפלט.

הקצף והכעס על הקבצן שגזל ממנו את כספו ומנוחתו מתערבב ללא הפרד בזיעה ובידיעה שהוא עצמו גזל מהקבצן, ומי יודע מה הולך איתו עכשיו.
אז, הוא מחליט לחפש אותו.

בביישנות יוצא חיים לובינסקי לפינת הרחוב המרוקנת מהקבצן ופונה לאחד העוברים ושבים, אולי הוא יודע מה קרה לקבצן שהיה פה קודם? האיש נעצר, "באמת שמתי לב שנעלם, מי יודע, אולי חלה ולקחו אותו מכאן לבית חולים?". חיים נאנח, גם הוא יכול להיות שמחר יחלה, ואין לו קרובים, ומה יעשה, מי יבקר אותו בבית חולים, מי ידאג לו? למי אני מתכוון בכלל, אלי או לקבצן? מבולבל הוא ממשיך ופונה לאישה שפוסעת מולו ושואל גם אותה. "אולי הוא השתגע המסכן", היא עונה, "הכול יכול להיות, בטח כשאין לך שום ביטחון בחיים וככה אתה חי מהיד אל הפה".

חיים לובינסקי נחרד, "מי יודע באמת, ומה אם גם אני אשתגע יום אחד, אחות של סבתא השתגעה ואומרים שזה תורשתי, ומה יקרה אז, הרי רק מלהיות בבית משוגעים אפשר להשתגע פי שלושים". מסכן. באמת מסכן. מי, אני או הקבצן? הלב שלו דופק במהירות והוא לא מרפה, בתובענות הוא פונה לזוג זקנים שעובר במקום ושואל גם אותם אם ראו את הקבצן.

לא, הם לא ראו. "אולי הוא לא קיבל כאן מספיק מעות כדי לחיות" מעלה סברה הזקנה בקול רועד, והבעל אומר, "ואולי פשוט סילקו אותו כי אסור כאן לקבץ וזה מפריע לתושבים". חיים נרעד וחומו מטפס, ומה, גם הוא יכול להיזרק מחר מהעבודה שלו, זה יכול לקרות כל יום, אומרים שיש כל כך הרבה פיטורים במשק עכשיו. ומה יאכל, וממה יתקיים? וממה יתקיים הקבצן שלו? מה, לא מגיע לבן אדם לחיות?

חיים לובינסקי נכנס למשבר.

הוא לא אוכל כמעט כלום, הוא משנן פסקאות מספרים שקרא כדי לוודא שמוחו לא משתבש, הוא מרגיש ממש חולה למרות שהרופא אומר שהכל בסדר איתו, ויום אחד הוא פשוט לא מסוגל יותר ללכת לעבודה. הוא לא יכול לעשות יותר כלום עד שלא ימצא את הקבצן שלו, זה שגזל ממנו את כספו ומנוחתו, זה שהוא עצמו גזל ממנו את הכוס שלו.

חיים פותח ספר טלפונים ומתקשר לכל בתי המשוגעים ששמע עליהם ומכיר, "לא אדוני, אין כאן אדם כמו שאתה מתאר, מצטערים". מבקר בדלפקי הקבלה של כל בתי החולים בעיר, "אם לפחות היית יודע מה שמו, איך אפשר ככה לחפש בן אדם תגיד?", הוא גורר את רגליו בכל הרחובות, מסובב אליו קבצנים בכתף רק כדי לראות שהם לא הקבצן שלו.

מיואש חוזר חיים לובינסקי לפנות ערב לביתו, חפוי ראש. מה יהיה איתי, מה יהיה איתו?

פנסים נדלקים ברחוב המחשיך וחיים מרים את עיניו בלי תקווה. באור הדמדומים - אולי הוא מדמיין? - בפינה שלו, כאילו מעולם לא זז משם, עומד הקבצן שלו.

חיים לובינסקי מרחיב צעדיו לקראתו. בדרך הוא שואל את עצמו "ומה אעשה כשאגיע ואפגוש אותו?", ולמרות שאין לו תשובה בכלל הוא מאיץ ומתחיל לרוץ, יותר, יותר מהר, עוד יותר. הנה הוא עומד כבר לפניו, ממש סמוך אליו. הוא פותח את הפה ואין לו מילים, גם קול לא יוצא מהפה. הוא רק נופל על צווארו, מחבק אותו בחום גדול – ובסוף זה בא, בקול רך ואוהב – "איפה, איפה היית?!"

ליאה וגד

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם בחמישי, 17 אוקטובר 2013 11:21

על מה את חושבת כל כך הרבה? שאלו ליאה וגד.
אמרתי להם שאכתוב את זה ואקריא להם מחר.
אבל לפני שהם הלכו בכל זאת גיליתי להם, ש...

• מאת: נגה זמיר

ליאה וגד הם חברים שלי עוד מילדות. ילדות שלהם לא שלי, כי אני כבר הרבה זמן לא ילדה. אבל הם כן.
אז אתמול עליתי לדירה עם שקית חלב שקניתי כרגע במכולת, והם ישבו שם בין הקומה הראשונה לשנייה על המדרגות.
כשראו אותי מיד הם פינו לי חתיכת מדרגה, לא כדי שאעבור אלא כדי שאשב לידם, כי היה להם משהו דחוף לספר.

"את יודעת מה קרה לנו היום?" שאלה ליאה, וגד לא חיכה לתשובה, אפילו לא שאתפוס מקום - "בצהריים חזרנו הביתה, עם דני ורומי התאומים שגרים בבניין ממול, וגל וכרמל ומאיר שגרים בהמשך הרחוב ליד הקיוסק של שאול, והחלטנו לשחק במשפחה. נכנסנו והתחלנו.

אבא דני אמר שהכי טוב אם היינו שמים את השולחן במקום הספה, וככה גם עשה, אבל האח גל חשב שיותר טוב שהשולחן יהיה על הצד עכשיו כמו מתלה מעילים ומיד גרר אותו אליו. באותו הזמן הדודה רומי הכינה חביתה מנייר על מחבת של קרטון ונגמר לה הנייר אז היא לקחה קצת מסבתא ליאה שמיד התחילה לרטון, והנכד גד רצה להסיע את המזחלת שעשה מהכריות, אבל לא יכול היה לעבור כי הספה שדוד דני ודוד גל משכו כל אחד לצד שלו עמדה בדרך ולא השאירה מקום. אז הוא נסע אחורה ופגע בכיריים של רומי וכל החביתה נשפכה".

אוי. אז מה עשיתם?

"לרגע חשבנו שמצאנו פיתרון, מאיר אמר שהכי טוב אם במקום הספה נזיז את הארון,
אבל אז הסתבר שזה לא כל כך קל, כי בין הארון לשידה ליאה כבר תלתה את הערסל.
ומתחתיו היא שמה שטיח".

אבל חשבתי ששיחקתם במשפחה ולא בהזזת חפצים..
גד השתתק וליאה אמרה, "את לא רוצה לשים את החלב במקרר שלא יחמיץ?"
כן, אני רוצה, אבל גם רוצה לשמוע מה היה הסוף של הסיפור. בואו נעלה ביחד טוב?

עלינו במדרגות, אחת, שתיים, שלוש,
וליאה וגד המשיכו לספר כמו שהבטיחו מראש -

"אז גד אמר למאיר שיזיז כבר את השטיח המגעיל, ופתאום מאיר בקול זקן עונה לו –
אני לא יכול להתכופף בן שלי, אני כבר סבא, אה אהה הגב... וזהו".
מה זאת אומרת וזהו? מה קרה אחר כך?

אולי תכיני לנו שוקו? אמרה ליאה והסתכלה בשקית החלב שהחזקתי עוד ביד.
מהר-מהר הכנתי שלוש כוסות שוקו, חזרתי ודרשתי את סוף הסיפור - נו?

"אז ליאה עזבה את ערמת הנייר שלה והושיבה את סבא מאיר לאט-לאט על הספה, רומי הביאה תה חם-חם ב-כאילו וקרבה אליו את השידה, דני וגל עזבו את הספה התיישבו והחזיקו לו את היד - הם הרי היו הבנים שלו במשחק, ו..."

ואיך סידרתם בסוף את הרהיטים?
"רהיטים?" - הם הסתכלו עלי בפליאה – "מה איכפת לך כל-כך מהרהיטים עכשיו?"

באמת מה איכפת לי? קצת התביישתי האמת, וכדי להסיח את הדעת מהמחדל שבו אני נמצאת אספתי את הכוסות מהשולחן ורציתי לצאת, אבל בדרך נעצרתי מול החלון, והנה ראיתי את עצמי ככה -
יוצאת בבוקר מהבית כמו רוח סערה, בקושי עוצרת לאכול, מהר-מהר כבר להגיע, ממהרת נורא, נכנסת למכונית, נוהגת שעה בין עוד המון אנשים, כולם כמוני, ממהרים נורא-נורא.
לאן? לעבודה!

הרי צריך לעבוד, לכרות עצים, לבנות בניינים, למכור, לקנות, ליישר הרים, להרים סכרים, לכבוש, להחמיץ, לייצר מכונות, לבטל, לשכפל, למחוק טעויות עם טעויות חדשות, לשכלל שכלולים שיביאו אסונות. בקיצור, לסדר את העולם, ליישר לו קצוות.

התקתי את העיניים מדמות עצמי שבחלון והסתכלתי בליאה וגד שעוד ישבו אצלי בסלון.
ואני זאת שאמרתי להם בהיסח הדעת –
"חשבתי שאתם משחקים במשפחה ולא בהזזת חפצים.."
וכמה משפטים אחר כך שאלתי במתח רב כאילו בזה העניין –
"ואיך סידרתם בסוף את הרהיטים?"

על מה את חושבת כל כך הרבה? שאלו ליאה וגד.
אמרתי להם שאכתוב את זה ואקריא להם מחר.
אבל לפני שהם הלכו בכל זאת גיליתי להם,
שזה יהיה סיפור על אנשים שמפסיקים לשנות את העולם,
ומתחילים לשנות את עצמם.
למשפחה.

משפחת אברהם

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם בשלישי, 10 ספטמבר 2013 11:50

•  מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

פעם פעם לא היו שמות משפחה. לא לאברהם, לא ליצחק, לא ליעקב, וגם לא לאלו שאחריהם. אחר כך, כשהיינו בתימן, שמות המשפחה ניתנו לפי אזור גיאוגראפי. כמו צנעני למשל, כן?

היום יש לכל יחידה, ולו המצומצמת ביותר, של בעל ואשתו כגופו, שם משפחה משלה.

ולא רק, אלא שאם אישה משאירה את שם המשפחה הקודם שלה, יש לה אפילו שני שמות משפחה. שני שמות משפחה לאדם אחד :)

תארו לכם שהיינו בוחרים היום שם משפחה אחד ל כ ו ל ם. נגיד אברהם. כי אחרי הכול כולנו יצאנו משם. 

איך מוישה אברהם היה מרגיש? הוא היה דוחף את יהודית אברהם בתור? ויהודית אברהם, האם לא הייתה מפנה למויש'לה אברהם מקום בתור?

איך שרה אברהם הייתה מרגישה? היא הייתה שולחת חיצים בשולה אברהם המורה של הילד החכם, מתוק, מקסים ובלתי מזיק שלה, רוני אברהם? ושולה אברהם, האם לא הייתה אוהבת את רוני אברהם כאילו הוא ילדה שלה?

איך שמואל אברהם היה מרגיש? הוא היה מתמקח עם המוכר רענן אברהם על המחיר? ורענן אברהם, האם היה חושב איך להרוויח על שמואל אברהם יותר? 

ומשפחת אברהם המורחבת, האם הם לא היו מרגישים אהבה וביטחון במשפחתם שדי בה בכדי  להעביר את האהבה הזו לכל משפחות העולם?

אני נורית טבעון מקרית מטלון - תיכנסו, הדלת פתוחה

פרטים

הבלוג של נגה

נגה זמיר

פורסם בשישי, 16 אוגוסט 2013 10:24

• מאת: נגה זמיר

זאת אני, נורית טבעון מקרית מטלון, שרצה יחפה ברחוב.
כל הילדים כבר מחכים על מדרגות הבניין,
כולם בגופיות וגבעולים בשיער כי חזרנו עכשיו מהשדה,
רבקה אמא של רמי בישלה לנו תירס ונגמר לה המלח, אז טסתי להביא מהבית.
הנה אנחנו:

1959

הדלתות פתוחות,
החצרות נושקות,
מעבירים מהחלון זה לזה חלב קמח או סוכר,
מה שבדיוק נגמר.
.................................................................................................

כאן אני כבר בת שש עשרה:

1969

זאת שעת ערב ואין איש ברחוב רק כמה כלבים,
הדלתות סגורות, סביב כל בית צצה גדר קטנה, (להגן על הפרחים מהפרחחים?),
קולות עמומים עולים מהבתים,
בשקט של הרחוב הולכת לאט, חולמת את עצמי לבד בכרך הגדול,
שחקנית תיאטרון ידועה, או זמרת מפורסמת. אני שרה בקול.

..................................................................................................

כמו שאתם רואים, בסוף לא נעשיתי שחקנית, גם לא זמרת.
נהייתי אחות בקופת חולים ויש לי משרה מסודרת.
פגשתי את רחמים, התחתנו, נולדו לנו בת ושני בנים.
הרחבנו את הבית, חדר לכל "פועל", אבל אנחנו כמעט לא בבית.
גן, בית ספר, עבודה, שוק, ניירות, טלביזיה, נופש-קיט.
בלי לשים לב חולפות השנים.

1988

................................................................................................

בנינו סביב-סביב חצר תחומה,
וכשהילדים פרחו מהבית הגבהנו את החומה,

2005

.............................................................................................

הוספנו אינטרקום,
אזעקה,
ביטוח תכולה,
וכלב שמירה,
כשמישהו מצלצל אני רואה אותו בטלביזיה סגורה.

2008

.................................................................................................

יום אחד אני יושבת לבד בבית...
הנה, זאת אני עם הבית, מזהים?
כאן אני כבר בת שישים.

אוגוסט 2013

לכלב אין על מי לנבוח אז הוא נוחר,
רחמים כל הזמן עובד וכרגיל מאחר.
אני כל כך קטנה בבית הזה הגדול,
כל כך קר לי למרות החום, שאי אפשר לסבול.
הכול סגור. אטום. נעול.
עושה קפה שחור, קול לא נשמע מבחוץ, רק אוושת המזגן.
ברדיו השדרן מציג - "אחרית הימים" בשיר של עמוס קינן:

"פתחי לי את הדלת
כבר אחרי חצות.
הכל נגמר בעיר
כבר אין לאן ללכת,
כבר אין לאן לבוא
ואין כבר מה לרצות,
העיר כבר נגמרה
רק הבדידות נמשכת.

פתחי לי את הדלת
קר כל כך בחוץ.
הבן אדם צריך
שתהיה לו דלת.
כשאין לאן ללכת
מתחילים לרוץ
ונזכרים פתאום
בדלת הגואלת..."

אתם בטח כבר מבינים מה הרגשתי. ואולי גם לאן זה הוביל.

....................................................................................

אוקטובר 2013

אני נורית טבעון מקרית מטלון - תיכנסו, הדלת פתוחה.