עת הזמיר הגיע

לוטה ופריץ

השעה שש בבוקר, הבית מתחיל להתעורר, זה בית אבן גדול ואמיד בעיר שטוטגרט, עוד שעה המשרתת תצלצל בפעמון הקטן וכולם ירדו לאכול

• מאת: נגה זמיר

בקומה העליונה תחת שמיכת פוך רכה, לוטה, נערה עם עיניים שחורות ואף בולט, נמתחת, זורקת את השמיכה וניגשת לשטוף פנים, אבל אבן פוגעת בחלון חדרה ומסיטה את מסלולה של הצעירה לתמיד. היא רצה לחלון לראות מה קורה.

למטה עומד פריץ, חבר ילדות, השמש בקושי מאירה וכבר מסנוורת, פוגעת בשלג הלבן, לוטה צוחקת, "פריץ! מה אתה עושה פה בשעה כזאת מוקדמת?"

"תרועות מלחמה אחותי, ולי אסור לדבר איתך בכלל. תברחי מהר, עכשיו, עוד היום, לפני שיהיה מאוחר". ופריץ נעלם. השלג יורד ומכסה את עקבותיו, כאילו אף פעם לא היה שם.

בשעה מוקדמת של הבוקר הזה היא התבגרה באחת, לוטה, בשבריר של שנייה. היא ממהרת במורד המדרגות, מכנסת את הוריה ואחיה הצעיר בחדר העבודה עם האח הבוערת, בודקת שהמשרתים לא בסביבה: "פריץ אמר שיש לברוח מכאן בזריזות, תארזו, לא חשוב מה, ניסע עוד היום".

וההורים מרגיעים בנועם, "לוטה, שטויות, כבר היו כאלו זמנים, את יודעת היטב, הכל יעבור. אף אחד לא יעשה לנו כלום, כולם יודעים שאנחנו אנשים הגונים".

לוטה אוטמת אוזניים, היא מאמינה לפריץ יותר מלהם. היא צועקת עליהם שיתעוררו, ששואה בפתח, שאף אחד לא יתחשב, לא בכסף שלהם ולא בהדרת הפנים. אבל הם מחייכים אל ילדתם העקשנית כמו לא שומעים אותה. המשרתת מגישה את הארוחה והם יושבים לשולחן, הלחמניות טריות-טריות והחלב חם.

לוטה לא אוכלת. היא אורזת מזוודה קטנה. היא רק בת שבע עשרה, הייתה קצת מפונקת עד האבן של פריץ אבל עכשיו הכל השתנה. עוד באותו היום היא קונה כרטיס ונוסעת לצרפת. שם היא מצטרפת להכשרה הציונית, ואחר כך – לארץ ישראל. שם היא תשמע, שאחיה והוריה נספו במלחמה הארורה.

הנערה הזאת היא סבתא שלי, לוטה. ירשתי ממנה את האף הבולט והעקשנות. לפני עשרים וחמש שנה היא נפטרה, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה אני אוהבת לדמיין שהיא נולדה שוב והיא כבר אישה צעירה, ובחור צעיר שאולי בגלגול אחר קראו לו פריץ יושב לידה ואומר, "לוטה" (למרות שהיום כבר קוראים לה בשם אחר), "בלי אבנים, בלי תרועות מלחמה – הגיע הזמן לאהוב".

ולוטה, או איך שקוראים לה היום, מאמינה לו, יותר מלכל אלו שאומרים שכלום לא יקרה יותר, יותר מלכל אלו שלוהטים בשנאת אחים, יותר מלכל הניצים שמנסים לחייך בזיוף. היא הייתה קצת מפונקת אבל היא יודעת עכשיו, שיש לה תפקיד. והם יוצאים יחד להילחם, על האהבה, כאן, בארץ ישראל, לפני שיהיה מאוחר. ואני עוזרת לה, כי גם אני מאמינה לפריץ יותר מלכולם.