מצא את ההבדלים בין בנות לבנים
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- שלי פרץ
- פורסם בשלישי, 16 יולי 2013 16:01
- מאת: שלי פרץ
הבן שלי: כשיש לו זמן פנוי – הוא רץ לשחק לו בשקט עם כל הצעצועים שהוא אוהב (סוף סוף זמן פרטי!!)
הבנות שלי: כשיש להן זמן פנוי – הן מתלוננות על כל הדברים שהן רוצות ועדין אין להן
כשהולכים לישון - הוא רוצה שקט (והן מפריעות)
כשהולכים לישון – הן רוצות לאכול, לשתות, ובעיקר לדבר על הכל...
כשצריך לצאת מהבית – הוא מוכן תוך שתי דקות
כשצריך לצאת מהבית – הן רוצות חיבוק (לפחות עשר דקות), ומשהו מתוק, ולשחק קצת, ולנסות את כל השמלות, ובסוף אנחנו מאחרות
כשהוא עם חברים – הם מטפסים, קופצים, רצים, רוכבים על אופניים ואפילו מתאבקים כמו גורים קטנים. אקשן.
כשהן עם חברות – הן נעלמות להן בתוך משחק "המשפחה" - עולם של אימהות וילדות, ודודות ואחיות גדולות. שקט.
וכשאני מסתכלת על כל ההבדלים האלה, אני רק מתפללת ששום ראייה מודרנית לא תמחק אותם, ותנסה לשבור אותם, ולהפוך אותם ל"דומים" יותר בהמשך החיים. הייחודיות הזאת של כל אחד מהמינים, היא שנותנת לנו צבע, טעם, חינניות, והשלמה. אז בואו נשמור עליהם שונים.
להיות אמא שלך
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- שלי פרץ
- פורסם בראשון, 30 יוני 2013 15:05
- מאת: שלי פרץ
להיות אמא שלך
זה להרגיש אותך
כאילו אתה חי בתוכי
זה להקשיב למילים שלך
שחודרות ישר לתוך ליבי
זה לראות אותך
לפני שאני רואה את עצמי
זה לתת לך
כי בזה טמונה השמחה שלי
להיות אמא שלך
זה לכוון אותך
מבלי לשלוט בך
זה ללמוד ממך
את הדרך שבה אתה חווה את העולם
זה להיות שם בשבילך
בכל מקום, בכל זמן
להיות אמא שלך
זה להשתנות בשבילך
שאוכל להיות לך דוגמא
איך להיות אדם.
ילדות מאושרת
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- מזי הכט
- פורסם בראשון, 09 יוני 2013 14:10
- מאת: מזי הכט
היום הסתכלתי מהחלון על הגדולה שלי שגררה את סבא לגינה. מפעילה אותו, סוחבת אותו ממתקן למתקן. מתיישבת על הקרוסלה והוא מסובב. ממרחק של מאתיים מטר וארבע קומות הרגשתי את האושר והשמחה בגופה ובליבה.
ורק מחשבה אחת עלתה לי בראש:
הלוואי והיינו יכולים לתת לכל הילדים בעולם ילדות מאושרת.
זה ללא ספק היה משנה את העולם ואותנו.
הורים, השינוי מתחיל בנו
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- אירה מזור
- פורסם בראשון, 09 יוני 2013 13:38
הרבה פעמים אני שומעת הורים שמספרים על איזו התנהגות לא טובה או אלימה, או מזועזעים ממילים וקללות ששמעו מצד הילדים, בעודם תוהים: "אני לא מבינ\ה מאיפה היא למדה את זה?, אנחנו לא מדברים ככה בבית, מאיפה הוא למד מילים כאלה?!"
- מאת אירה מזור
ואני מצידי תוהה איך זה שאנחנו כהורים לא רואים את מה שנמצא סביבנו ולמה אנחנו כהורים, מסכימים לחשוף את ילדנו. הרי גם אם נקפיד לדבר בבית בשפה הכי יפה, ונתנהג בצורה הכי יפה, הילדים סופגים הכל מהכל!
לדוגמא, בערב כשאנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה לראות חדשות, ומראים שם את כל מה שמראים, אפילו אם הילד יושב בצד ומשחק, ונראה עסוק בענייניו - הוא שומע הכל. סרטים עם סצנות אלימות, פרסומות שמשכנעות אותנו שצריך לקנות אייפד מיני, ולהיות רזה עם שיער מלא נפח וניצוץ - כל זה נכנס לראש של ילד.
סרטי אימה מצוירים
ההשפעות השליליות הללו לא מגיעות רק מהחדשות וסרטי אימה, לא מזמן יישבתי וצפיתי בפרק אחד שלם מסרט מצויר, פשוט מתוך סקרנות, מאוד עניין אותי להבין אחת ולתמיד ממה כולם מתלהבים, ולמה הם קונים מדבקות, מחברות, חולצות ותחתונים עם הדמות מאותו ההסרט המצויר? מה אני אגיד לכם, אפילו בסרט הוליוודי לא הייתה עליה כזאת. היתה שם אלימות, שהצליחה להפחיד אפילו אותי. העבירו מסר מובהק ש"מי שיש לו כסף, הוא מועדף מאלו שאין להם", ואפילו היו רמזים מיניים. וזה היה סרט שמיועד לגילאי הגן.
כל זה מעצב את ההתנהגות של הילדים שלנו. ואחרי שאנחנו חושפים אותם לתכנים כאלה כמה שעות ביום, אנחנו לא מבינים איך זה שילד בגן חונק ילדה? איך זה שכבר יש לא רק מלכות כיתה, אלא גם מלכות גן שמכריחות ילדות יותר חלשות לשרת אותן? מאיפה הן למדו את זה? הכל מהסביבה שלנו, ממה שאנחנו בעצמנו מראים להם.
לומדים מהטבע
אם היינו מראים להם סרטי טבע הרמוניים, סרטים על שיתוף פעולה בין חיות או בין אנשים, סרטים שבהם גיבורים זה אנשים שמצליחים לפעול לטובת הכלל, אז גם הילדים שלנו היו מתנהגים כך, כי זה היה הופך למודל לחיקוי שלהם, וכאלה הם היו רוצים להיות.
אז נכון שזה מצריך מאתנו, ההורים, עבודה קשה של חיפוש תכנים מתאימים, זה אולי אפילו נשמע כמו להילחם נגד כל העולם, כי נראה שבלתי אפשרי להגן על הילד מכל המדיה הקיימת... אבל שינוי מתחיל ממודעות חדשה.
אז אם אנחנו רוצים לבנות פה חברה יותר טובה, אולי כדאי שקודם כל נדאג להראות לילדינו דוגמא אישית בעצמנו, וגם נדאג להראות להם תכנים מתאימים, שנרצה שהם ילמדו מהם. וביחד נבנה עתיד טוב יותר.
מה את רואה אמא?
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- אפרת נבון
- פורסם ברביעי, 05 יוני 2013 05:45
- מאת: אפרת נבון, מחנכת ואם לארבע
עופרי: "אמא, מה את רואה?"
אני: "אממ..."
אחינועם: "אני רואה אוטו שמהגג שלו צומח פרח ענקי. ובחלון שלו יושב נהג עם כובע. את רואה אימא?"
אני: "איפה?"
מעיין: "כן, ויש לו גם עגלה, ויש בה גלידה."
אליה (בת שנה וחצי): "גיידה.."
עופרי: "תראו, שם יש סוס. איזה זנב ארוך יש לו.."
מעיין: "זה נראה כמו הקוקו שלך, עופרי."
הבנות מתפקעות מצחוק.
אני עוד מחפשת את האוטו עם הפרח הענקי, אולי הוא כבר הפך לחד אופן עם ליצן.
אחינועם: "כמו מה זה נראה לך, אימא?"
ואני מתביישת להודות.
זה פשוט נראה לי כמו עננים.
א-מורפיים כאלו, בלי צורה מוגדרת.
קצת נבהלתי מעצמי.
מה זה הקיבעון הזה, לאיפה נעלמו לי היצירתיות, הדמיון, המעוף?!
זה הזכיר לי את הקליפ שראיתי לפני כמה ימים:
מיד הסתכלתי שוב למעלה, הדחקתי את כל המחשבות הרציונאליות והמקובעות, ובחנתי את השמים.
אני: "בנות, תראו שם, זה נראה לי כמו אימא אווזה, ואחריה הולכים ארבעה אווזים קטנים.."
מעיין: "זה נראה שלאימא אווזה יש אוזניות כמו שלך אימא".
וואלה. גם אני רואה את זה.
כולנו מתפקעות מצחוק.
זמן כביסות עם אמא
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- מזי הכט
- פורסם ברביעי, 05 יוני 2013 05:31
בכל יום שישי בלילה, למיכלי ולי יש זמן איכות. כולם הולכים לישון, אני והיא נשארות ביחד, מדברות, צוחקות, ו.. מקפלות כביסה
- מאת: מזי הכט
הכי היא אוהבת לקפל תחתונים ומגבות. אנחנו מדברות על צורות (מלבנים ומשולשים), משייכות את הבגדים ליושבי הבית ומסדרות בארונות, בלחש בלחש, שאף אחד לא יתעורר.. לפעמים גם 4 או 5 מכונות.
וככה, באמצע השבוע, היא ממש מתחננת: "אמא אני רוצה לקפל איתך כביסה". לפעמים אפילו כמה דקות אחרי שנשכבה במיטה, היא גוררת את עצמה לסלון מנומנמת ומבקשת לקפל כביסה.
אולי זה בגלל שגם אני אוהבת לקפל כביסה (כן, כן). ואולי זה בגלל שלא משנה מה אתה עושה, אם אתה עושה את זה מתוך אהבה ועם הכוונה הנכונה, זה יכול להיות כיף...
לילה טוב.
על פרסומות, גזים ואימהות
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- אפרת נבון
- פורסם בראשון, 26 מאי 2013 16:01
מאז שהפכתי להיות אימא, לא די בזה שיש לי אינסוף התלבטויות בגידול הילדים, עכשיו גם הפרסומות מערערות את שאריות הביטחון העצמי שלי
- מאת: אפרת נבון
יש לי איזה עניין לא פתור עם פרסומות. מצד אחד, מודה, אני אוהבת פרסומות. ברובן הן מגניבות ביותר, ולכולן יש איזה פתרון קסם לבעיה נפוצה. אתה רעב? תאכל את זה. אתה צמא? תשתה את זה? אתה לא מרוצה ממצבך באופן כללי? תקנה את זה ואת זה ואת ההוא. ומצד שני, ברור שהפרסומות מעוררות בי את הצורך לדברים שאין לי בהם צורך של ממש. עכשיו אני חכמה, אבל אם תשאלו אותי שניה אחרי הפרסומת, אני אוכל לנמק ולהסביר בפרטי פרטים מדוע אני חייבת, אבל ממש חייבת, את זה ואת זה, וכמובן גם את ההוא.
הבעיה היא שמאז שהפכתי להיות אימא, המצב גרוע בהרבה. לא די בזה שיש לי אינסוף התלבטויות בגידול הילדים, עכשיו גם הפרסומות מערערות את שאריות הביטחון העצמי שלי כאימא. אבל אני לא אדבר באוויר. אני אתן דוגמה.
מקרה שקרה, כך היה...
גלשתי לי לתומי ברשת, כשלפתע צדה את עיני פרסומת מרצדת. אל תוך ריבוע לבן גלשה דמות של ארנבון חמוד מפלסטלינה ורודה, כשלפיו מוצץ. איתו נכנס המשפט: "כשלתינוק שלך יש גזים", אני לא יודעת אם אתם מרגישים את זה, אבל בשנייה הזאת, עד שמופיע המשפט הבא, אפשר לחתוך את האוויר בסכין מרוב מתח. ואז מופיעות המילים: "הוא בוכה". עד כאן העובדות. אבל אז נכנסת עוד מילה לתמונה: "ובוכה", ושוב, לא יודעת אם שמים לב, אבל המתח ממשיך להיבנות, מה יקרה לו, לתינוק היקר שלי? ומיד נכנסת לתמונה המילה הבאה, והיא גם התשובה לשאלה שעלתה בי, "ובוכה".
במידה ולא הבנתי את הרמז, מיד מופיעות גם שלוש נקודות, הבאות להדגיש ולהסביר שזה יכול להימשך עוד ועוד ועוד...
ואז, כמו מים לצמא, כמו לחם לרעב, כמו כדורגל לבעלי, מגיעה ההרגעה המיוחלת: "את יכולה להקל עליו!" שימו לב שהמשפט הזה הוא קביעת עמדה נחרצת, עם סימן קריאה. המשפט גם מופיע כאילו מלמעלה וכתוב בגדול ובאדום. אחרי שנלכדתי כמו זבוב במנורת אולטרה סגול, מגיע הפתרון המקווה והפשוט: "לחצי כאן", זה כמובן כתוב הכי גדול והכי בולט.
רגע, לארנב יש גזים?!
הפרסומת הזאת כל כך הרגיזה אותי. לא די בכך שאני אמורה לקבל עצות מפרסומת שמציגה את התינוק האהוב שלי כארנב מפלסטלינה ורודה, אלא שגם אם הילד שלי בוכה ובוכה ובוכה, זה ברור שהוא לא עייף, לא רעב, לא רוצה חום וחיבוק, לא צומחות לו שיניים, הוא לא עשה קקי, גם לא פיפי, פשוט יש לו גזים. אך ורק גזים. שמעת? והדרך היחידה שבה את באמת יכולה להקל עליו, זה אם תתני לו את מה שאנחנו מוכרים. ברור שבפעם הבאה שהילד שלי רק יבכה, אפילו לא יבכה ויבכה ויבכה, מיד תעלה בי המחשבה: "למה, לכל הרוחות, לא קניתי את מה שהם הציעו?"
אימהות יקרות, יש לי פרסומת בשבילכן:
התינוק שלך בוכה ובוכה ובוכה?
זה טבעי. זה נורמלי. אם את רוצה לגלות מה יכולות להיות הסיבות לכך ומה אפשר לעשות, שאלי את אימך, אחותך, חמתך, שכנתך, חברתך, סבתא, דודה, בת דודה, ג'ון דו מהפייסבוק... או תזמיני את כולן לסלון שלך ותלמדי מהניסיון שלהן. אין כמו שיתוף ועזרה הדדית בין נשים, ובטח ובטח בין אימהות. אין כמו ניסיון חיים, ואין כמו סביבה תומכת. ברגע שלא תהי לבד, כבר תשרי ביטחון ושמחה על התינוק האהוב שלך, ואז, גם אם יהיו לו גזים, הוא לא יבכה.
אגב, ניסיתי את זה. זה עובד.
אמא אחת – שני צדדים
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- אפרת נבון
- פורסם בראשון, 12 מאי 2013 13:43
הכל התחיל בבדיחה. ישבתי בסוף היום עם חברה לכוס קפה. צחקנו על זה שאם היו מצלמים אותנו במשך היום כולו ואז מראים את זה בהילוך מהיר, היו רואים אישה שרצה במהירות ממקום למקום ואוספת דברים. בזמן שהיא במקום אחד, מתבלגן מקום שני, כשהיא עוברת לסדר במקום השני, מתבלגן השלישי... בקיצור, רודפת אחרי הסדר שאיכשהו תמיד מתבלגן. אה.. שכחתי לציין, לכל אחת מאתנו יש ארבעה ילדים
- מאת: אפרת נבון
למטבע הזה יש שני צדדים. יש את הצד מחנך, הצודק, או שמא עליי לומר, "הצדקני". הוא טוען שיש לפתח בילדים רגש אחריות בכך שיש לחייב אותם לסדר אחריהם. זה כמובן דורש יצירתיות על בכדי להניע אותם לפעולה, ולא לעשות זאת בצעקות ואיומים (על ראש הגנב בוער הכובע...)
ויש את הצד האימהי, הרך, המקבל, הסבלני. את הצד הזה מניע הרצון לבנות עבור הילדים סביבה תומכת ומלאה באהבה, שבאופן ישיר דורשת מעט מאוד, אבל באופן עקיף מבהירה בהתמדה איך צריך לנהוג. איך? פשוט בדוגמה אישית, בלי יותר מידי מילים. לעניינינו זה אומר, שבשלב עתידי כלשהו (שכרגע אין הבטחה שיגיע), הילדים יתחילו לסדר אחריהם מתוך רצונם החופשי, כי כך ראו שעושים בבית. עד אז אני אהיה אותה האימא מהוידאו שתיארתי בהתחלה.
אני כבר מתחבטת המון זמן בשאלה, לאיזה צד של המטבע אני שייכת, או נכון יותר לומר, רוצה להשתייך. מצד אחד, אחרי ארבעה ילדים, אני יודעת שהדרך המוצלחת יותר היא האימהית. אין דבר שעובד טוב יותר מלראות דוגמה ולחקות. לא במקרה למידה על ידי חיקוי באה לנו מהטבע. אבל מצד שני, לאורך שלושים ושש שנותיי, שמעתי השכם וערב, ש: "ילד חייב לדעת מה חובה עליו לעשות, ויפה שעה אחת קודם", אפילו במחיר של תסכול.
להיות צודקת או חכמה?
פתאום שמתי לב שלגישה הצדקנית יש השפעה הרבה יותר גדולה על חיי מכפי שחשבתי. לדוגמה, הלכתי לסופר. ביציאה עמד איש צעיר, בלוי, וביקש נדבה. אותי לימדו, על פי הגישה הצדקנית, שלא הנדבה שלי תעזור למסכן המבקש אותה, אלא להיפך, היא תמנע ממנו לקחת את עצמו בידיים, ולחפש עבודה נורמלית. וגם לכי תדעי, אולי הוא מסומם, מסוכן, משוגע. עדיף להתרחק.
אבל כשהגעתי לאוטו, הכנסתי את הדברים והתיישבתי בכיסא הנהג, ממקומי הבטוח מאחורי ההגה (והדלתות הנעולות) הבטתי בו. ראיתי ילד קטן, שבסך הכל מחפש יחס. מקבץ פירורי חיבה. ואני התנערתי ממנו כמו מזבוב, ועוד באיזה תירוצים. פתאום זה כאב לי. עליו. עלי. על הילדים שלי. עלינו. כולנו. למה הגענו לזה? אנחנו בטוחים שלהיות צודק זה הדבר הכי חשוב, ולא שמים לב מה המחיר של הצדקנות הזו.
הדרך היא התוצאה
הילדים שלי לימדו אותי שיעור חשוב על בלאגן ועל החיים. לכל מטבע יש שני צדדים. באחד אתה צודק, ובשני אתה חכם. כשאנחנו רוצים להיות צודקים, אנחנו בטוחים בתוצאה הנראית לנו רצויה, ומונעים מהתועלת העתידית שאנחנו חושבים שהיא תביא לנו. נו, אז בדרך צעקנו, איימנו, התעלמנו, אז מה?! הכל למען המטרה.
אבל לנהוג בחכמה זה להבין שהדרך היא התוצאה. ושאם נצליח בעזרת אהבה ויחס טוב לתת דוגמה של התמודדות נכונה עם כל אתגר ואתגר לאורך הדרך, נראה שאולי יצאו לנו ילדים בלגניסטים, אבל לפחות הם יחיו את ההבנה שיחס טוב, חם ואוהב בין אנשים הוא הדבר החשוב ביותר.
אז אם עדיין לא ברור, בין השורות, לאיזה צד אני רוצה להשתייך, זה בגלל שאני בעצמי לא בטוחה שתמיד יש תשובה אחת נכונה. אני אימא, לפעמים צודקת ולפעמים חכמה. אבל תמיד יודעת, בתוכי בפנים, שיש רק דרך אחת שעובדת - על כל הפשעים תכסה אהבה.
אימהות זה מקצוע
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- סיון וייצפלד
- פורסם בראשון, 05 מאי 2013 12:58
בכל שלב שהגעתי אליו בחיי מישהו הסביר לי מה לעשות...
- מאת: סיון וייצפלד - מוזיקאית, מטפלת הוליסטית ואם לשניים
בגן הגננת הושיבה אותנו במעגל סיפרה לנו סיפורים על העולם
בבית הספר למדתי 12 שנים
כדי לקבל רישיון נהיגה למדתי 28 שיעורים
כדי להיות בצבא עברתי הכשרה מכובדת
כדי לרכוש את המקצוע שלי הייתי צריכה ללמוד כמה שנים ולקבל תעודה.
המקום היחיד שהגעתי אליו בלי שום הכשרה מוקדמת היה- האמהות
דווקא למקצוע הכי חשוב בחיי,
הגעתי בלי שום הכנה מוקדמת
התפקיד הנפלא הזה שבעצם קובע את עתיד ילדיי,
שבעצם קובע את עתיד החברה
דווקא הוא, משום מה, נדחק לפינה
פינה כזו מוזרה שבה יש הנחה ש:
"הורות זה דבר טבעי שנרכש עם הזמן"
כן נכון, רכשתי אותו עם הזמן ועדיין רוכשת
אבל יכול להיות שהייתי יכולה לחסוך "ניסיונות" עם ילדיי
אם הייתי מגיעה יותר מוכנה,
אם בכל יום,
עוד לפני שנהייתי אמא
הייתי מתכוננת מחדש
למפגש עם הילדים שלי
אם בכל יום
הייתי מחדדת את ההרגשה
שהורות וחינוך זה מקצוע מאוד חשוב
ודווקא אותו צריך ללמוד
ללמוד לאהוב
לתת להם לבכות או לא? - שאלת השאלות...
- פרטים
- נשים
- בלוג אימהות
- סיון ויצפלד
- פורסם בשלישי, 30 אפריל 2013 09:36
שמתי לב שכשהילדים בוכים, תמיד עומד לי על קצה הלשון צמד המילים : תפסיק לבכות!
הרי באמת, גם ילד צריך לפתח יכולת התגברות! - אומר לי הקול בראשי
- מאת סיון ויצפלד
ניסיתי לדמיין סיטואציה שבה אני מתחילה לבכות ומישהו ליידי אומר לי : "די, תפסיקי לבכות!!"
בוודאי שהייתי מפנה אליו מבט מאוד זועם, ואם הייתי מפסיקה בטח היה נתקע לי גוש דמעות בגרון.
הרי אני בוכה לא רק בגלל מה שעברתי הרגע, אלא אני בוכה את כל מה שהצטבר מהפעם האחרונה שבכיתי. והאמת, זה לא ממש משנה אם עברו חמש דקות מאז הבכי האחרון, כמו אצל תינוק, או חמש שעות אצל ילד, או חמישה חודשים או שנים אצל אדם מבוגר. תמיד יש רגש שמבקש להשתחרר וליצור התחדשות.
בדקתי את ההגדרה של ויקיפדיה לעניין הבכי:
"בכי הוא תופעה פיזיולוגית בה זולגות דמעות מבלוטת הדמעות בעין כתגובה למצב רגשי אצל בני אדם. בכי נחשב פורקן אישי עז וחד של רגשות אצל בני האדם."
הייתי די מוטרדת, ולא בטוחה מה לעשות.. אז דברתי על זה עם חברות, והמסקנה המתבקשת היתה: "שימי את עצמך במקומו, ותדמייני איך היית מרגישה".
יצאתי למשימה, וברגע הראשון שאחד מילדיי בכה, ניסיתי בכל ליבי להיכנס לנעליים שלו. זה לא היה פשוט, אבל פתאום הבנתי שכשאני שמה את עצמי במקום הילדים היחס שלי אליהם משתנה, ובמקום "תפסיק עם הבכי הזה!" יוצא לי משפט אחר לגמרי מהפה:
"מותר לך לבכות, תשחרר, תוציא את כל הדמעות..."
משהו מרגיע אותם במשפט הזה, הם מרגישים שמישהו מפנה להם מקום להביע את הרגשות שלהם, שמישהו שם בשבילם, ולפתע גם הבכי לא נמשך כל כך הרבה זמן...
מפתיע לא?
