עת הזמיר הגיע

סיפור זוועה לילדים

האחים גרים, אלופי אגדות האימים, לא היו יכולים להמציא עולם יותר מאיים מזה שגוהר עלינו ונושף ענני עשן. לפניכם כמה מהטענות של אנשי חינוך כלפי אגדות האחים (מתוך ויקיפדיה):

- "המעשיות מבלבלות את הילד. עלילתן הפנטסטית בולמת את ההכרה בתחושת המציאות ומפריעה ביצירת מושגי יסוד מדעיים".
- "המעשייה האלימה היא יצירה פרימיטיבית בעלת סגנון מחוספס הגדושה תיאורים מבחילים. יצירות כאלה עלולות להקנות לילד מושגי אבחנה פסולים".
- "המעשיות נוטעות בתודעתו של ילד מודרני מוסכמות מוסריות וחברתיות פסולות".
- "המעשיות האלה גדושות תיאורי אימים, אלימות, אכזריות ושאר זוועות, העלולות לעורר פחדים וסיוטים בלב הילד, או אף לעורר את היצר האלים בקרב ילדים בעלי דחפים תוקפניים".

נשמע מוכר לא? ממש המרחב הלא-מוגן שלנו.

אנחנו בכלל לא צריכים את האחים גרים, אנחנו מממשים לילדינו "אגדה" גרועה יותר מהתסריט הכי חשוך שהאחים הפוריים היו יכולים להעלות בדעתם. לא צריך לפרט נכון? העולם שלנו. המדינה.

מבלבלים את הילדים ואת עצמנו עם עלילות של תחרות רכושנות ואגואיזם צר שמפריעים ליצירת מושגי יסוד מדעיים על חוקי ההדדיות בטבע. מפזרים מעשי אלימות סביבנו ומקנים לכל מושגי אבחנה פסולים. נוטעים בתודעתנו מוסכמות מוסריות וחברתיות שקריות, שהכבוד הכסף והמראה הם החשובים. מקיימים סביבה גדושת אימים, אכזריות ושאר זוועות פוליטיות, המעוררות פחדים וסיוטים, ואת היצר האלים.

בלי ניצוץ האהבה, שום דבר לא יתניע:

אנחנו רוצים, צריכים, חייבים, משתוקקים להדליק סיפור אחר.

ניקח את מעשה החנוכה למשל, ונבנה ממנו סיפור ריאלי שבו אנחנו נהיה הגורם המחבר.

המכבים הגיבורים הם לא בעלי שרירים גדולים, גם לא חכמים יודעי כל. הם לא עשירים מפורסמים, ולא מצביאים שכובשים אנשים וחול.

המעשה שלנו מספר שהמכבים הם אלו שמתעוררת בהם נקודת הכרעה, להיות כאלו שבהם אהבה תשלוט על שנאה.

הם מבינים שצריכים להגיע לאהבת אחים, ליחס יפה לזולת. שבזה תלוי הגורל שלנו, של הילדים שלנו ושל כל העולם. שרק היהודים קובעים מה יקרה בעולם, כתוצאה מאותה הכרעה, ומתוך כך

מרגישים את האחריות הזאת והרגע הזה החשוב שבו אנחנו נמצאים, המאבק להכיר באהבה כדבר הנעלה ביותר.

המכבים בסיפור המודרני הם אנחנו אחים (לא האחים גרים), אותו קומץ אנשים שרוצים להדליק את ניצוץ האהבה בעם, ובאורו להאיר לכל העולם.

אם בינינו נבנה סיפור כזה של יחסים, כבר לא נבלבל את הילדים. נשמש להם דוגמא לחיים אמיתיים.

• מאת: נוגה זמיר