ArvutOrg banner 602x150 noga

 

מה שאתם אני

נכתב כאות הערכה לזהר (הבן שלי) שסופג את השגיאות שלי כבר אחת עשרה שנה בגבורה

  • מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

 

1034

 

אל תצעקו עלי שאפסיק לצרוח, תראו לי איך להיות שקט.
אל תגידו לי להתחלק עם אחרים, תראו לי איך אתם נותנים.
אל תכפו עלי לעשות דברים, תראו לי איך אתם מתחייבים.

את מה שאתם נותנים לי אני נותן הלאה,
את מה שאתם לוקחים ממני אני לוקח מאחרים.

אל תכעסו שאני מרחם על עצמי, תראו לי איך להתגבר.
אל תנסו להוציא אותי מהחדר, תהיו שם בחוץ בשבילי.
אל תגידו לי לדבר יפה, תשמעו מה אתם חושבים.

השקט שלי תלוי בשקט שלכם,
התחייבות אמיתית באה רק מתוך רצון.

את מה שאתם נותנים לי אני נותן הלאה,
את מה שאתם לוקחים ממני, אני לוקח מאחרים.

קָרַמֶל, או שרה על מה לחשוב בצפירה?

ItonPesah Egozim 2 new

  • מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

אצל שרה נשמעת דפיקה בדלת, הדלת נפתחת, זאת רחלי, הבת של השכנה:
"שרה, אימא שלי מכינה עוגה ונגמר לנו הסוכר, אולי אפשר לקבל קצת?"
שרה ניגשת למדף, מוציאה שקית סוכר, שופכת לתוך צנצנת, מושיטה לילדה ומבחינה כמה זו גדלה בלי ששמה לב: "את כבר בכיתה ג' השנה נכון רחלי?"
"כן שרה. תודה. להתראות". רחלי הקטנה שגדלה עומדת ללכת, אבל נעצרת ואומרת:
"אימא אמרה שמתו לך אחים במלחמה. זה נכון?".

שרה מסתובבת לענות והיד שלה פוגעת תוך כך בשקית שנשארה פתוחה על השיש. כל המטבח מתמלא גרגרים דביקים מנצנצים. לא חשוב, זה יחכה לאחר כך. "כן, זה נכון, מתו לי שני אחים במלחמה".

"פשוט עוד מעט יום הזיכרון ואני לא מכירה את האנשים שמתו במלחמות" מסבירה רחלי, "אז אני לא יודעת על מה לחשוב בזמן הצפירה".

שרה חושבת מה לענות, טועמת באצבע את הסוכר שהתפזר על השיש:
"אולי את לא צריכה לחשוב על אלו שמתו, תחשבי על אלו שחיים. ואולי במקום לחשוב על מלחמה תחשבי, על שלום".

הילדה מחקה אותה וטובלת שלוש אצבעות בגרגרים המתוקים:
"אבל אימא אומרת שכדי שיהיה שלום ולא ימותו יותר חיילים לפעמים אין ברירה וצריך לעשות מלחמה. גם את חושבת ככה?"

"כן", אומרת שרה ומתחילה לאסוף את הסוכר. "אבל תלוי איזה שלום ואיזו מלחמה. אני חושבת ששלום צריך לעשות בינינו כולם, ומלחמה לעשות עם מה שלא נותן לנו לעשות שלום".
"מה זה שלום בינינו?" מקשה רחלי, "אנחנו לא במלחמה איתנו, אנחנו במלחמה עם הערבים. ויש גם אמריקה ורוסיה וסין נכון?".

שרה זורקת את הסוכר למחבת, "לאכול אותו מהרצפה כבר אי אפשר, אבל אפשר להתיך אותו ולעשות קרמל" היא מסבירה לרחל.

"תראי, כעם יש לנו מלחמה עם המדינות הסמוכות, מתחים עם מדינות אחרות. אבל זה די משקף את היחסים בינינו כאן. כיחידים יש לנו מלחמה אחד נגד השני". רחלי מקמטת את המצח, מנסה להבין למה שרה מתכוונת. "את מרגישה את המתח בין החברים בכיתה, את הלעג, הבוז על לא כלום? את מרגישה את המתחים בכביש כשאבא מסיע אותך לבית ספר, איך כולם מצפצפים וצועקים או סתם לא מסתכלים זה לזה בעיניים כדי שלא יבקשו מהם להיכנס לפניהם בתור? את מרגישה איך אנחנו מדברים וחושבים אחד על השני לא טוב?"
רחלי מהנהנת, מביטה בסוכר ההולך ונהיה נוזל מגובש במחבת. כן, היא מרגישה.

"שקית הסוכר שהתפזרה פה קודם –היא ממש כמו משל למצב שלנו.
האיום על הארץ מחזיק אותנו כיחידה, כמו השקית את גרגרי הסוכר, אבל זאת שקית של פחד. זאת שקית שמאחדת אותנו, אבל נגד "הרעים" ולא בעד הטוב. כמו בכיתה לדוגמה, שאת מתחברת לחברה רק כדי שלא יציקו לך, אבל בפנים את לא הגעת לזה שאת אוהבת אותה, את איתה כי היא עוזרת לך לשרוד. אז החיבור הוא חיצוני, הוא לא מבפנים... לא יודעת, לא יוצא לי הסבר קל, אולי בגלל שאני בעצמי לא מבינה את זה עד הסוף. את מבינה משהו מזה?"

רחלי לא עונה, היא כמו מהופנטת מהסוכר שהתפרק מהמולקולות המקוריות שלו וקיבל צורת צבירה שונה מבעבעת, כבר לא מזהים שאלו היו פירורים נבדלים, הם הפכו לאחד. שרה בוחנת אותה בעל פה: "אז מה קורה בתוך השקית רחלי?"
"אנחנו פירורים פירורים, לא מחוברים באמת" רחלי עונה.
"בחיי רחלי, באמת גדלת".

הקרמל מוכן, שרה נושפת עליו ונותנת לרחלי לטעום מהרותח הגבישי והמתוק.
"אם נעשה שלום בינינו רחלי כבר לא נצטרך שקיות נייר, כי נהייה יחד מבפנים, כמו.."
אבל רחלי לא נותנת לה לסיים את המשפט: "בצפירה אני אחשוב על קרמל שרה".

מתנות

ילדים גדלים – רצונות משתנים

  • מאת: נגה זמיר, מחנכת, אמנית, אימא ל-4

1מתנות-נגה-זמיר


אביב 2000

יום אפרורי בחוץ, אובך שלפני הקיץ, שלום יושב בסלון בתוך גיגית מפלסטיק ומשיט ברווז גומי צהוב.
הדלת נפתחת ואבא נכנס, פונה ישר לגיגית ומושיט לשלום קופסה מקושטת, נשיקה במצח, "מזל טוב בן!"

זה היומולדת של שלום, הוא כבר בן חמש, אמא מצטרפת עם התינוקת על הידיים ועוגת שוקולד גדולה, שלום יוצא מהגיגית, ביד אחת זורק את הברווז שהוא כבר לא צריך, ביד השנייה מושיט יד למתנה החדשה.
מטפטף ממי הגיגית הוא קורע את העטיפה, ומוציא, "או, וואו, יו", אוטו אדום קטן שנראה ממש אמיתי. 

כל העולם נעלם, למרות שכנראה כולם עוד שם, שלום רואה רק את האוטו החדש שלו, הוא מסיע אותו ועושה קולות של מנוע.

איזה יום מאושר!

אביב 2013

יום אפרורי בחוץ, אובך שלפני תחילת הקיץ, שלום יושב בחדר שלו מול המחשב, משחק במרוץ מכוניות.
יש לו הרגשה שהאובך נמצא בו בפנים. המשחק שכל כך כבש אותו קודם נראה לו עכשיו תפל. האפשרות לצאת מהמשחק ולעשות משהו אחר נראית לו תפלה עוד יותר. אפילו החלום שליווה אותו כל החורף לקנות אוטו חדש פתאום נראה לא שווה מאמץ.
בלי דעת הוא נובר בתוכו לחפש משהו שאפשר לרצות, משהו שכדאי לצפות לו, לקוות.

הוא משוטט בבית, אין אף אחד. כמה זמן הוא ככה לבד? הוא מחפש אותם, לא יודע מה הוא רוצה מהם. מה הם יכולים לעזור? אבל ההרגשה שהבית ריק פתאום בלתי נסבלת. הוא רוצה שיתמלא.
הוא קורע את הדלת ופורץ לתוך הערפל, מתחיל לרוץ.

שלום מגיע לרחוב הומה אדם, רץ באיטיות בתוך זרם אנושי, רוצה להפיג את הרגשת הבדידות החדשה המעיקה, אבל הזרם זר, מוזר, אף אחד לא מסתכל בו, אם כן אז רק ברגליים שרצות, לרוב העיניים שלהם עוברות דרכו כאילו הוא לא נראה. למה אף אחד לא מתייחס אליו?
הוא רוצה שמישהו יתייחס אליו. הוא רוצה קשר. זה חדש לו. תמיד קיווה שאף אחד לא יפנה אליו.

ילדה מופיעה, רצה לפניו עם רצועה ביד, הם רצים לאותו כיוון, "לאן את רצה?", "הכלב שלי ברח לשם" – הוא עוקף אותה ורץ לכיוון שהצביעה. בסוף הרחוב באמת עומד כלב אבוד עם זנב מקופל בחשש. שלום אוחז בו, מלטף את גבו ומחכה שהילדה תגיע. מתנשפת, כורכת את הרצועה לצווארו של הכלב, "חשבתי שכבר לא אראה אותו אף פעם", היא מחייכת בהקלה בין הדמעות. הוא מחייך בחזרה.
הילדה לוקחת את הכלב, שלום ממשיך לרוץ לתוך רחוב צר. הילדה שהלכה כאילו נשארת איתו, הוא ממשיך לדבר איתה בראש. 

חבורה של ילדים עומדת נבוכה מול בית קטן. "מה קרה?" שלום שואל. הכדור עף להם ישר למרפסת והם מתווכחים מי יצלצל בפעמון.

שלום ניגש מסביב אל הפתח, הילדים מציצים מאחורי גבו, הוא לא מוצא פעמון אז דופק על הדלת שלוש פעמים, בסוף היא נפתחת. אישה פותחת את הדלת, הכדור בידה, היא מושיטה לו אותו ללא מילים, הוא מעביר אותו לילדים. הם אומרים לה: "סליחה גברת. תודה". "זה בסדר גמור, כלום לא נשבר, תשמרו על עצמכם, חם היום, שלא תתייבשו". רק לדפוק על הדלת, לפתוח קשר. כל כך פשוט, כל כך מחייה. 

ממשיך לרוץ, הרגליים נהיות קלות יותר, הילדה עם הכלב, הילדים, האישה, עם כולם הוא מדבר, את כולם הוא מרגיש.
הוא מגיע לטיילת, פונה ורץ שמאלה, מאחוריו נשמע קול, "שלום, היי שלום". הוא נעצר, חוזר אחורה. "מזל טוב שלום, יש לך היום יומולדת". זאת אחותו.

"איפה הייתם?" הוא שואל וצוחק ממבטה המופתע. "חיפשתי אתכם".
"אבא רצה לקנות לך מתנה אז באנו לכאן. אבל לא מצאנו מה שהוא רצה".
אבא ואימא מופיעים, מופתעים לראות את שלום, מתנצלים שהם בידיים ריקות.
"לא חשוב, בואו נעשה משהו יחד הוא אומר". הוא לא אומר את זה סתם, מתנה באריזה באמת בכלל לא חשובה לו עכשיו.
הם הולכים לאורך הים, שלום מספר להם על הילדה והכלב, על הילדים והאישה והכדור. הם מתפעלים איתו יחד, מקרינים חום של אהבה סביבם.

קרטיב

פגישה עם ילדה על שפת הים

  • מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

 

shutterstock 14017219new

 

בום טרח

הלכתי לבד בחוף, לא הסתכלתי קדימה אלא על הרגליים, פתאום, בום ואז טרח, נתקעתי בה ראש בראש.

זאת הייתה ילדה, והמכה הייתה די חזקה. התיישבנו על החול, בדקתי לה את המצח, ואז היא הוציאה בשטף את מה שכנראה היה חייב לצאת.

כרגיל

"תמיד הייתי ילדה רגילה. הלכתי לגן, אחר כך לבית ספר יסודי. עכשיו אני כבר בת שלוש עשרה.

קרו לי כל מיני דברים בחיים. למשל סבתא שלי מתה שהייתי בת שמונה. למשל שהייתי בת אחת עשרה וחצי ההורים שלי התגרשו. זה לא נעים, אבל להרבה ילדים זה קורה".

הבנתי אותה, גם אני הייתי ילדה כזאת שכלום לא קרה לה. אצלי אפילו ההורים לא התגרשו. 

עד ש..

"עד שלפני כמה ימים.. זה היה ביום לפני שיצאנו לחופש.
בעצם כלום לא קרה. אף אחד לא מת, אף אחד לא עשה עלי חרם. כאילו יום שעובר בשלום.

אבל בפנים אני מתחילה להרגיש בצורה כזאת קיצונית שכולם מאוד מפריעים לי. ממש. לא רק מפריעים. אני מזלזלת בהם, כועסת, אף אחד לא מבין אותי. אני גם מרגישה שאני יותר טובה מכולם.

מה חדש?

זה דברים שהרגשתי גם קודם, זה לא חדש. אולי מה שחדש זה שיחד עם זה אני גם מרגישה שזה לא בסדר. וההרגשה שמשהו לא בסדר היא כמו מיקרוסקופ שמגדיל את החיידקים. גם קודם הם היו שם.

היא עצרה והסתכלה עלי. פתאום קלטתי שאני כאן על תקן של "מבוגר אחראי". היא מחכה לשמוע ממני.

זה נשמע כמו מחלה

"את יודעת, אומרים שאבחון נכון של המחלה הוא יותר מחצי הדרך לרפא אותה". זה היה ניסיון להרגיע אותה.
"איזה מחלה?" היא שואלת.
שאלה טובה. "כשתיארת את מה שקורה לך ועם הדוגמה של המיקרוסקופ זה היה נשמע כמו מחלה".
"כאילו מחלת כעסת או זלזלת את מתכוונת?"
"משהו כזה".

מה איתי?

"גם אני אספר לך משהו" אמרתי. תמיד הייתי מתפוצצת בקלות, חייתי עם זה, אבל שנולד לי הבן הראשון זה הלחיץ אותי, את יודעת שאגיב אליו בכעס. אז הלכתי ללמוד לנשום נכון. הנה ככה", הדגמתי.

היא ניסתה יחד איתי, "זה לא מרגיע".

"נכון. אחר כך יצאתי שוב לעבוד, ונהייתי מאוד לחוצה, כי כל הזמן חשבתי גם על הילד וגם על העבודה וגם.. בקיצור, את מבינה, התחלתי לריב עם כולם". (בטח מבינה, ילדה בת שלוש עשרה) אבל היא הנהנה בראש. "אז כדי להוריד לחץ נסעתי לשבוע לחו"ל".

"וזה עזר?"

"לא. כי אחר כך חזרתי בדיוק לאותו מצב. כלום לא השתנה".

רופאה ילדה

"גם את חולה, בואי אני אגיד לך מה יש לך", היא אמרה בטון פסקני.
"אוי, איזה מחלה יש לי דוקטור?"
"אותה מחלה כמו לי."
"כעסת? זלזלת? אוּ-וַוה. אבל מה זה אומר?"

"המחלה הזאת סוגרת אותנו כמו כתונת משוגעים, היא כופתת אותנו חזק חזק בתוך הרגשה שאנחנו יותר טובים, בתוך הרגשה שלא מבינים אותנו, שאנחנו תמיד צודקים. נותנת לנו כדורי הרגעה, שככה צריך וככה כולם עושים. מזריקה לנו הרגשה שחייבים להיות בתשומת לב רק לעצמנו, שכל שאר האנשים הם הפרעה למימוש עצמי".

"את בטוחה שאת ילדה? זה נשמע מסוכן. בואי נרוץ לקנות גלידה לפני שיהיה מאוחר מדי".

קרטיב

לא הייתה גלידה אז קנינו קרטיב.
"בואי נעשה הסכם אומרת הילדה".
"טוב, בואי נעשה הסכם דוקטור, מה כבר יש לנו להפסיד?"
"כל פעם שאת מתחילה להתעצבן, או אני לחשוב שאני יותר טובה מכולם, נגיד איזה מילה שתזכיר לנו שזאת מחלה. נגיד קרטיב".

יהיה בסדר

וכבר כמה ימים אני מתמידה להגיד קרטיב (יוצא לי די הרבה) כל פעם שאני מתעצבנת, וזה עוזר לי הרבה יותר מנשימות ונסיעות לחו"ל. כי זה מזכיר לי מה כאן באמת לא בסדר. שאין שום בעיה איתי, אלא רק ביחסים עם האנשים בחיים שלי.

ואז אני נזכרת בילדה מהחוף וחושבת עליה, אם גם היא זוכרת להגיד קרטיב כל פעם שהיא מרגישה שהיא יותר טובה מכולם, אם היא זוכרת לקחת יחד איתי לקחת את התרופה. כי אבחון נכון של המחלה הוא יותר מחצי הדרך לרפא אותה. יהיה בסדר.

הרשימות של גיל, נער רגיל

קוראים לי גיל. לא נמוך מידי לא גבוה, קצת חצ'קונים, המון מצבי רוח משתנים.
אחותי התאומה שחר. לא נמוכה מדי לא גבוהה, קצת רזה, המון מצבי רוח משתנים.
הולכים לבית ספר רגיל.

  • מאת: נגה זמיר

 

vlcsnap-2012-11-26-14h27m47s84 new

 

 

רגיל זה ככה:

מגיעים בבוקר לבית ספר.

בדרך לא מדברים.

כל אחד צריך לתכנן את הטקטיקה שלו להיום. משחק מלחמה.

אני יודע על מה שחר חושבת:

"לבשתי את החולצה המתאימה? מי היום תהיה הכי מקובלת... אליה אני צריכה לחייך ראשונה. שאף אחד לא ירד עלי היום, לשים לב עם מי אני מדברת, עם מי מסתדרת.

אתמול חברה חיבקה חברה אחרת ואחרי זה היא ריכלה עליה מאחורי הגב. לא לחבק, לא לספר שום דבר אישי מידי, לא להסתכל בעיניים, לא להראות חולשה".

ואני, אני מכין את הקללות הנכונות, כי בלי כמה קללות טובות בכל משפט שאני מוציא זה לא מקובל בכלל. על מי ארד היום בלי שיפגע בי חזרה. מכין את המסכה המדויקת להיום, לא לחייך רחב מדי, לא להוציא את הסמרטפון מהיד, לא לתת לעיניים להראות.

שימי לב אחות, אנחנו במבחן.

מחייך אליה בהסתר, לוחץ לה את היד מהר, בהצלחה אחות, ניפגש בסוף, נקווה בלי יותר מידי פציעות לחבוש.

 

ויהי בוקר, ויהי צהרים, נפגשים.

 

שחר מותשת, אני מיד רואה. נלחמה קשה היום.

אני הצלחתי לשרוד, יצאו לי כמה קללות באמת מוצלחות היום, בדיחות על חשבון אחרים. מרגיש ממש לא טוב.

 

שותקים אנחנו הולכים, אפילו עכשיו לא מעיזים להסתכל בעיניים.

מלקקים את הפצעים, מדוממים את הרעש החברתי בלב.

 

בדרך עצרתי, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב השקט שלה.

"נמאס לי שחר".

היא מסתכלת בבהילות לכל הצדדים לוודא שאף אחד לא שומע. "ששששששש", מחייכת חיוך מאולץ לחברות שעוברות.

ממה נמאס לך? היא שואלת בלחש, רוצה אבל מפחדת לקבל תשובה.

אבל אני אפילו לא צריך לענות, היא כבר עם דמעות, היא יודעת, גם לה נמאס. מזמן. מזמן.

 

בואי נתכנן מה נעשה מחר אחרת טוב? מה יש כבר להפסיד, מקסימום נעבור בית ספר.

 

אז אנחנו יושבים יחד על ספסל בדרך, מכוניות עוברות, אנשים צועקים, רעש רחוב, אנחנו יש לנו סוד:

מחר אנחנו באים לבית ספר עם טקטיקה אחרת.

מסתכלים לכולם בעיניים, מניחים יד חמה על כתף חברים מקובלים ולא מקובלים, מורידים ת'מסכה ומחייכים, מבינים זה את זה בלי מילים, מבינים שכולם באותו מבחן, באותה מלחמה כמונו. מדברים על מה שקורה באמת, לא בלחש, בקול, שכולם ישמעו.

סומכים אחד על השני, לא מנסים להוכיח כלום, לא משתמשים בכלום נגד אחר, לא מנסים למשוך תשומת לב.

יש לנו ברית לשחר ולי, להיות בני אדם לכולם, להיות חברים.

שמחים וקלים אנחנו מתרוממים מהספסל, חששות, כן, מלא, אבל יודעים שננסה.

מזמזמים בדרך שיר שאנחנו אוהבים. בסך הכול זה מה שכולם רוצים.

 

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5

זה נוער זה?

shutterstock 94592146new
 
  • מאת נגה זמיר, מחנכת ואמנית, אימא ל-4

ככה הם:

עייפים, זועפים, לא חברותיים, לא תרבותיים, לא ממושמעים, לא רוצים ללמוד. לא רוצים כלום.

 

ואולי...

אולי הם עייפים כי אנחנו מתישים אותם?

אולי לא הם זועפים בעצמם אלא הם מראה שלנו?

אולי הם לא חברותיים כי אנחנו לא מחברתים אותם?

אולי הם לא תרבותיים כי אין תרבות?

אולי הם לא ממושמעים כי לא מקשיבים להם?

אולי הם לא רוצים ללמוד כי אנחנו לא למדנו איך ללמד?

 

ולא רוצים כלום... אולי הם כן רוצים, פשוט לא רוצים כמונו?

ואולי... אולי נלמד ביחד איך עושים אחרת?

אריה הולך להיות אבא וניב צריך להסביר

  001

 מה נשאר מהחינוך שלנו כשאנחנו מתבגרים?

מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4. וניב נבון, ראש מדור חינוך באתר "הערבות"


הלכתי על המדרכה, פרחים בצד, עצים באמצע, אריה הולך מולי.

אנחנו נפגשים בדיוק מול דירת השכנה, בדיוק בזמן שיוצאת ממנה שאגה:

"אתם יכולים להוציא ציון יותר טוב חבורת עצלנים!".

אריה ואני מתכווצים כמו שני ילדים נזופים אשמים. אחר כך מבינים שלא עלינו הייתה השאגה,

אז קצת יישרנו את הכתפיים בהקלה. אבל ראיתי שאריה לא ממש רגוע. מה יש לך אריה?


לא יודע, גם אותי לימדו את כל הדברים האלה. הנה, תשמעי:

לא להיות עצלן, להגיע תמיד בזמן, לא לגנוב, לא לשקר, לכבד את ההורים, להיות אדיב לשכנים, לאהוב את המולדת, להיות אמיץ ולא לפחד מהחושך, להיות מאושר, להיות מיוחד אבל כמו כולם, לשמור על איכות הסביבה, לא להיכנס עם רגליים מלוכלכות לסלון, לדאוג שהציונים שלי יהיו הכי טובים, לא לצחוק בלוויות, לא לעשות עסקאות רחוב...

אריה, אני קצת ממהרת וחוצמזה גם אני למדתי אותו דבר. אז מה אתה אומר?

אבל עוד מעט אני אהיה אבא בעצמי (עוד אפילו אין לו חברה, מצחיק). ואת זה לא לימדו אותי - איך להיות אבא.


אז טפחתי לו על השכם כאילו אני יודעת הכול, ואמרתי לו מה שהבוס שלי ניב תמיד אומר:

"מה שנשאר לי צרוב זה שאם יש משהו שכדאי לי לשים לב אליו בחינוך הילדים שלי זה על הקשר ביניהם, ורק עליו ולא על שטויות אחרות כמו מי שבר את הפמוטים, ולמה הציונים גרועים ולמה הם לא מנומסים ועוד רשימה של ערכים מוסריים שכלום לא נשאר מהם כשמתבגרים.

בעצם הערך היחיד שכדאי לחנך אליו הוא חיבור. אם עושים את זה אז כל הערכים האחרים מתמלאים מאליהם".

יריתי הכול בבת אחת והסתלקתי משם לפני שאריה ישאל אותי מה זה חיבור. שניב יסביר.

שלום, אני ניב :)

ובכן, חיבור זה המצב שבו אני מרגיש אותך ואתה אותי,

רוצה למלא את רצונותיך כמו את שלי.

זה לא סתם מוסר שהמציאו בני אדם,

זה הגל שלפיו זורם העולם.

חיבור זה ההרמוניה שחוץ מהאדם כל הטבע נמצא בה,

ורק הוא חסר כדי להשלים את התמונה.

וכשזה יקרה...

וכשזה יקרה...

וכשזה יקרה לא נדע עוד מה זה רע.

 

משפחה

לפעמים צריך ללכת רחוק, כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים.

  • מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

 

רחל עלתה במדרגות הבניין, ועצרה.
"בתיבת הדואר היה משהו חום", פתאום עבר הסיגנאל מהרשתית למוח.
היא ירדה חזרה. זאת הייתה מעטפה, חומה, בול עם שור, כתב חרטומים מוכר.
"זה מאברי!"
בוכה צוחקת פגשה את אהוד בדירה: "מכתב מאברי!!!"
ישבו יחד, בעל ואישה שפעם גרו בישראל ועכשיו לא, לקרוא מכתב מהבן בארץ הקודש.
(עוד מעט התאומות יחזרו מבה"ס)

 

היי אבא, אמא, רוני, ענת,
אני בפתח תקווה.

 

איכשהו התגלגלתי לכאן ישר משדה התעופה.
בהתחלה רציתי לנסוע לכל המקומות שסיפרתם לי עליהם, לירושלים, לגליל, לקיבוץ שגרתם בו, למדבר.

אבל נשארתי כאן. יש לי כאן משהו כמו משפחה.

 

גילי הוא השותף שלי לדירה. כשנפגשנו לא הרגשתי אליו איזה קירבה או אהדה, להפך, כל פעם שהוא דיבר נעשיתי עצבני. כל הזמן חולם, בנאדם לא מציאותי, מדמיין עולם אחר.

"למה אתה מספר לי על זה?" שאלתי אותו כל הזמן, "מה לזה ולי?"

אירינה היא השכנה. כל הזמן אצלנו בדירה. גם ממנה ברחתי כמו טיל, הכול היא צריכה לדעת, כל דבר איכפת לה. "הכול בסדר" הייתי עונה במהירות ומוצא לי משהו מאוד דחוף לעשות.

 

אבל משהו קרה כשחלפו הימים, הקיץ עבר והסתיו כאילו התחיל לרכך את הנוף, וגם אני התרככתי בפנים.

 

הייתי מביא לדירה כל יום את השאריות מהמסעדה שאני עובד בה. וכשהם (ועוד כמה מצטרפים מהשכונה) היו יושבים לאכול אני הייתי עומד ומסתכל בהם מהצד, מדברים בהתלהבות ואוכלים.
כמו שאמרתי, זה היה מרגיז אותי.
אבל יום אחד הבהב לי פתאום, "הם כבר לא מעצבנים אותי".
ואחרי כמה ימים, "אני נהנה לשמוע אותם מדברים".
אחרי חודש בערך כבר התיישבתי איתם לשולחן.
עוד כמה ימים ואני כבר בתוך הדיון איתם, מדבר על שוויון וקרבה, הכול איכפת לי, לא אדיש לכלום.

 

החלומות של גילי הפכו להיות החלומות שלי, התחלתי להאמין איתו שאפשר לשנות את העולם ושזה בכלל לא חלום, זה דווקא הדבר הכי מציאותי לעשות.
האכפתיות של אירינה השתלטה עלי, מה שקורה לשכנים, ומה קורה בעיר, במדינה, בעולם.

(אנחנו אוהבים ללכת ברחוב, להסתכל על אנשים ולנחש מי הם ומה הם מרגישים).

 

אז זאת המשפחה שלי עכשיו, גילי ואירינה והחברים מהשכונה. זאת פשוט נראית לי המילה הכי מתאימה.

ובגלל המשפחה הזאת שלי גם אתכם אני יותר מבין ואוהב.

 

נשיקות לרוני וענת, חיבוק לכם אבא אהוד ואמא רחל.
אולי נתראה בקרוב בארץ ישראל?
אברי.

 

נ. ב. שולח לכם רישום שעשיתי של גילי ואירינה, חלק מהמשפחה שלי.

 

 גילי ואירינה

 

 Ar YH b 602x150

סימה ב'

 

  • מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

 

 ב 002חדש

  דפקתי הבוקר על דלת חדר העבודה שלי.

  על השלט כתוב, סימה ב. פסיכולוגית.

  זה לא שאני פסיכית, אבל קצת נאבדה לי הלוגיקה של

  החיים והרגשתי צורך להתייעץ.

  אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי בשקט, הכנתי לי קפה

  וישבתי מול עצמי בכיסא החום.

  מתי:

  מתי זה התחיל? שאלתי והסתכלתי לעצמי בעיניים מעל

  המשקפיים.

  קשה להגיד. אולי אחרי שילדת? אולי עוד לפני זה,

  כשהתחתנת? כנראה עוד לפני זה, כשהיית נערה.

  לא, זה טמון בילדות. 

  ולכי תדעי מה היה לפני שנולדת,

  איפה הסתובבת ועם מי.

  סימפטומים:

  איך זה מרגיש? ניסיתי שוב, בתקווה שהפעם זה יהיה יותר

  ענייני ומדויק.

כאילו לנשום אבק כל הזמן. ולסחוב על הגב הרבה מדי דברים. שרוב היום חשוך, נגיד ההפך משוודיה בקיץ. 

שיש כזאת יציקה של בטון סביב הלב.

זה לא כתוב בספרים שלי, זה מקרה מסובך, לא יכולה לעזור לך, תצאי בבקשה.

לא יוצאת:

אבל לא התכוונתי לצאת עד שאקבל ממני תשובה. בשביל מה למדתי, אה?

הורדתי את המשקפיים, שפשפתי את העיניים, לגימה גדולה מהקפה.  

טוב. בלי ספרים.

מה את אוהבת?

את הילדים שלך.

למה דווקא אותם ולא ילדים של אחרים?

כי ככה זה.

לא נכון. את לא רוצה להבין?

כן.

אנליזה:

את אוהבת את הילדים שלך כי זה "בילד אין" מהטבע. את מבינה?

אוהבת אותם זה אומר, שמה שהם רוצים את רוצה לתת להם כאילו זו את שרוצה את זה.

אבל כלפי אחרים אין לך את זה.

יש כאלה שאת מרגישה כקרובים לך, את מסוגלת לשאוב מהם נחת, הם דומים לך במשהו, את במשהו מזדהה איתם.

יש כאלה שאת מרגישה כרחוקים, הם שונים ממך, הם לא יכולים לתת לך כלום, הם לא מסבים לך שום הנאה, את לא מבינה אותם.

אבל את לא אוהבת, לא את אלו ולא את אלו. 

דיאגנוזה:

השפלתי מבט לרצפה. זה די מביך.

זו לא אשמתך סימה ב', את הרי לא רוצה להזיק, גם חוסר האהבה לאחרים הוא "בילד אין".

בכל מקרה, את סובלת מאבק בקנה, מהרגשת משא בלתי נסבל, מעלטה בקיץ, מבטון בלב, וזו הסיבה. חוסר אהבה.

סרט ישן עם שני פרקים ועוד אחד חדש

zalemet new

 

  • מאת: נגה זמיר

ילדתי הגיעה אתמול הביתה כרוח סוערת, כיוונה אלי אצבע מאיימת כאילו יורה, וטרקה את הדלת בחבטה.
זה לא שהיא עצובה או נרגזת, זו פשוט צורת ביטוי מסתגלת.
היא עוד צעירה מאוד הילדה, אבל כבר קשוחה כהוגן,
זה מה שדורשת המציאות שלה, ואת זה היא ממלאת בצורה שלמה מאוד.
היא אחות טובה מאין כמותה הילדה, היא מלמדת לקטנה ממנה:
אם עושים לך פרצוף תעשי יותר מגעיל. ואם מרביצים לך תחזירי יותר חזק.
ואם את רוצה לתת מתנה, עדיף שלא תיתני. ואם...
פנים קשות, תורה שלמה של הישרדות על שתי רגליים באדמה. 

ובאה היום האחות הגדולה, חיוך נעים, מצלמה בכיס.
כשילדתי נכנסת בפתח, היא מכוונת אליה ומצלמת, כנגד האצבע היורה.
היא גם מתעדת את הדלת הנטרקת,
את הפנים המרוכזות המכווצות.
היא לא מפספסת אף פריים.

אחר כך היא מחברת את המצלמה למחשב ומפעילה.
קולות המכשיר - טריקה, דיבור ממרר סוד, לחש נוקשה - מושכים את הבנות אל עבר המקור,
הן מבקשות להתחיל מהתחלה.
יחד הן צופות בשתיקה, יושבות על ברכי הנערה. פרק ראשון.

ואז זה נגמר ושקט משתרר.
אומרת ילדתי לקטנה בטון מנחם, בואי נכין ארוחה.
יחד הן גולשות מברכי הנערה, הולכות למטבח, מוציאות מצרכים מהמקרר, מסדרות, שופכות, בוחשות.
והנערה, שוב בעקבותיהן, מצלמת, מתעדת, לא מפספסת אף פריים.

וכשהסעודה מוכנה, הן לוקחות הכול לסלון, והנערה מחברת שוב את המצלמה למחשב.
הן לא שמו לב שהיא מצלמת אותן והופתעו. מפסיקות לאכול, צופות. זה פרק שני. 

לילה הגיע, בוקר עבר, צהרים כבר. ילדתי חוזרת הביתה, זה היום, וזה סרט חדש.
היא נכנסת כרוח סוערת, משליכה את הדברים שבידיה, מחבקת אותי במקום לאיים, נותנת יד לקטנה ויחד הן הולכות להסתודד. 
פרצופים מצחיקים, צחוק מתגלגל,
מוציאות את הפאזל הישן, מאתרות חלקים פזורים, מחברות.
בנות האוכל מוכן.  
ילדתי מלמדת לקטנה בין ביס לנגיסה: אתמול השתתפנו בסרט חשוב, כן?
היו שני פרקים. באחד ראינו איך אנחנו בדרך כלל. בשני איך יחד זה לא נגד, זה בעד.

הסוף

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך