עת הזמיר הגיע

קָרַמֶל, או שרה על מה לחשוב בצפירה?

• מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

אצל שרה נשמעת דפיקה בדלת, הדלת נפתחת, זאת רחלי, הבת של השכנה:
"שרה, אימא שלי מכינה עוגה ונגמר לנו הסוכר, אולי אפשר לקבל קצת?"
שרה ניגשת למדף, מוציאה שקית סוכר, שופכת לתוך צנצנת, מושיטה לילדה ומבחינה כמה זו גדלה בלי ששמה לב: "את כבר בכיתה ג' השנה נכון רחלי?"
"כן שרה. תודה. להתראות". רחלי הקטנה שגדלה עומדת ללכת, אבל נעצרת ואומרת:
"אימא אמרה שמתו לך אחים במלחמה. זה נכון?".

שרה מסתובבת לענות והיד שלה פוגעת תוך כך בשקית שנשארה פתוחה על השיש. כל המטבח מתמלא גרגרים דביקים מנצנצים. לא חשוב, זה יחכה לאחר כך. "כן, זה נכון, מתו לי שני אחים במלחמה".

"פשוט עוד מעט יום הזיכרון ואני לא מכירה את האנשים שמתו במלחמות" מסבירה רחלי, "אז אני לא יודעת על מה לחשוב בזמן הצפירה".

שרה חושבת מה לענות, טועמת באצבע את הסוכר שהתפזר על השיש:
"אולי את לא צריכה לחשוב על אלו שמתו, תחשבי על אלו שחיים. ואולי במקום לחשוב על מלחמה תחשבי, על שלום".

הילדה מחקה אותה וטובלת שלוש אצבעות בגרגרים המתוקים:
"אבל אימא אומרת שכדי שיהיה שלום ולא ימותו יותר חיילים לפעמים אין ברירה וצריך לעשות מלחמה. גם את חושבת ככה?"

"כן", אומרת שרה ומתחילה לאסוף את הסוכר. "אבל תלוי איזה שלום ואיזו מלחמה. אני חושבת ששלום צריך לעשות בינינו כולם, ומלחמה לעשות עם מה שלא נותן לנו לעשות שלום".
"מה זה שלום בינינו?" מקשה רחלי, "אנחנו לא במלחמה איתנו, אנחנו במלחמה עם הערבים. ויש גם אמריקה ורוסיה וסין נכון?".

שרה זורקת את הסוכר למחבת, "לאכול אותו מהרצפה כבר אי אפשר, אבל אפשר להתיך אותו ולעשות קרמל" היא מסבירה לרחל.

"תראי, כעם יש לנו מלחמה עם המדינות הסמוכות, מתחים עם מדינות אחרות. אבל זה די משקף את היחסים בינינו כאן. כיחידים יש לנו מלחמה אחד נגד השני". רחלי מקמטת את המצח, מנסה להבין למה שרה מתכוונת. "את מרגישה את המתח בין החברים בכיתה, את הלעג, הבוז על לא כלום? את מרגישה את המתחים בכביש כשאבא מסיע אותך לבית ספר, איך כולם מצפצפים וצועקים או סתם לא מסתכלים זה לזה בעיניים כדי שלא יבקשו מהם להיכנס לפניהם בתור? את מרגישה איך אנחנו מדברים וחושבים אחד על השני לא טוב?"
רחלי מהנהנת, מביטה בסוכר ההולך ונהיה נוזל מגובש במחבת. כן, היא מרגישה.

"שקית הסוכר שהתפזרה פה קודם –היא ממש כמו משל למצב שלנו.
האיום על הארץ מחזיק אותנו כיחידה, כמו השקית את גרגרי הסוכר, אבל זאת שקית של פחד. זאת שקית שמאחדת אותנו, אבל נגד "הרעים" ולא בעד הטוב. כמו בכיתה לדוגמה, שאת מתחברת לחברה רק כדי שלא יציקו לך, אבל בפנים את לא הגעת לזה שאת אוהבת אותה, את איתה כי היא עוזרת לך לשרוד. אז החיבור הוא חיצוני, הוא לא מבפנים... לא יודעת, לא יוצא לי הסבר קל, אולי בגלל שאני בעצמי לא מבינה את זה עד הסוף. את מבינה משהו מזה?"

רחלי לא עונה, היא כמו מהופנטת מהסוכר שהתפרק מהמולקולות המקוריות שלו וקיבל צורת צבירה שונה מבעבעת, כבר לא מזהים שאלו היו פירורים נבדלים, הם הפכו לאחד. שרה בוחנת אותה בעל פה: "אז מה קורה בתוך השקית רחלי?"
"אנחנו פירורים פירורים, לא מחוברים באמת" רחלי עונה.
"בחיי רחלי, באמת גדלת".

הקרמל מוכן, שרה נושפת עליו ונותנת לרחלי לטעום מהרותח הגבישי והמתוק.
"אם נעשה שלום בינינו רחלי כבר לא נצטרך שקיות נייר, כי נהייה יחד מבפנים, כמו.."
אבל רחלי לא נותנת לה לסיים את המשפט: "בצפירה אני אחשוב על קרמל שרה".