מטלוף ובריל מדווחים על שעמום ועבריינות ברשת
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשני, 07 ינואר 2013 13:58
- מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4
נתחיל? אתה מטלוף?
אנ'לא מטלוף או.קי? (מטלוף)
או.קי. ככה אמרו לך שקוראים לך. מה זה מטלוף בכלל?
זה חנון כזה כאילו. כֶּה?* (מטלוף)
סליחה לא ידעתי. אני דווקא די מטלופה. ואיפה בריל?
את רואה, עבריינות. למה, למה בריל, מה עשה לך מה? (מטלוף)
סליחה. ככה אמרו שקוראים לו. מה זה בריל?
זה אחד כזה לרוחב הרבה וקצת לגובה בסדר? (מטלוף)
אה. אז איך קוראים לכם?
החברים בפייס קוראים לנו מטלוף ובריל. אמרתי לך עבריינים. משועממים. וזה תמיד עם תנועה. (מטלוף)
תנועת נוער? צופים?
יותר קרוב לתנועה מגונה אחותי. (מטלוף)
אוי.
לגמרי. (מטלוף)
למה?
חשים ת'עצמם. (מטלוף)
חשים בטוב אני מקווה.
אולי. חשים, כאילו חושבים ת'עצמם או.קי? (מטלוף)
אהה. איפה בריל?
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאחייייייייייייייייי!!!!! אה קורה? (מטלוף)
אה בסדר. (בריל)
כֶּה? (מטלוף)
כֶּה. זאת הזאתי שבאה לשאול? (בריל)
שלום בריל. נתחיל?
דה. (מטלוף ובריל)
* "כֶּה", כך הבנתי מאוחר יותר, זה הקיצור הרשמי למילה הארוכה מדי – "כן".
עונש בפינה
מבואסת מראש בשולחן משולש בפיצרייה מגעילה בפינת הרחוב התיישבתי עם אלו הנקראים מטלוף ובריל ונשמעים כמו בני שבט מוזר מנוכר ואכזר. שלחו אותי מהמערכת לשמוע מה יש להם להגיד על החיים, שני נערים מגודלים מהשכונה, אבל אחרי פתיחה כזאת..
פתיחה
לפני שבאתי לדבר איתכם ראיתי בטלביזיה תוכנית על פייסבוק.
מה זה טלביזיה אחותי? פחחחחחח (בריל)
זה מקום שפעם היו רואים בו טלביזיה (מטלוף) אחחחחחחחחחחחחי.
לא משנה. פשוט הבנתי מהכתבה שכולם היום בפייסבוק כן? ושיש שם.. נו דברים לא נעימים גם.
כולם עבריינים (בריל)
משועממים (מטלוף)
ואתם?
בזרימה. (מטלוף ובריל)
אתם יודעים, קצת קשה ככה לתקשר. אני לא כל כך מכירה את השפה הזאת שלכם.
רגע דרמתי
בריל ומטלוף מחליפים מבט, חוככים בדעתם, מכחכחים בגרונם, מגרדים באוזן, משפילים מבט, מרימים גבה...
אם תביאי משהו לשתות אחותי יהיה יותר קל, פולט בריל בעברית רהוטה. הוא יודע לדבר!
כאילו אלכוהול?
לא כאילו (מטלוף). רק קצת.
תפנית חדה
שלוש כוסות בירה (מחוזקות היטב) על שולחן דביק ומשולש. שתיים נשאבו תוך שנייה עד החצי, שלי עוד מלאה משוק טוטאלי.
מטלוף מגרד ת'עטיפה הקורעת ונהפך לנגד עיניי לבחור צעיר ורציני. קוראים לי אלי האמת.
תחת פרצופו המכווץ של בריל מתייצב נער עם עיניים חדות ונבונות. אני דוד, הוא אומר.
יו, הם בני אדם. מה עשינו לכם מה?
אלי מספר שהכל היה די בסדר בהתחלה. הוא אף פעם לא היה מאוד מקובל, אבל ההורים עוד לא עבדו כל כך קשה והוא קיבל חיבוק ואיזה מילה טובה מדי פעם. דוד תמיד היה חבר שלו, הם גרים דלת ליד דלת. (עכשיו אנחנו נפגשים בעיקר בפייס).
דוד ממשיך, בשלב מסוים, לא זוכר בדיוק מתי זה היה, התחיל להיות קשה. אחר כך קשה מאוד. אחר כך בלתי נסבל.
מה?
הקטע החברתי.
כואב. כואב
וכאן באה שיחה ארוכה וקורעת לב. על פער בין אנשים ילדים שהולך וגדל נפער, על הורים שזמן העבודה שלהם הולך ונפרש על שעות נרחבות יותר ויותר, על רשתות חברתיות שלא משאירות מקום לאמפתיה בכלל (שעמום ועבריינות), על אוצר מילים שמצטמצם והולך ולא מותיר אוויר לביטוי של רגש, על לעג ובוז לאחר כי אחרת אתה בעצמך סמרטוט, על חוסר לויאליות מחד ומאידך חוסר כוחות לשנות. כואב. כואב. ובעברית צחה.
אחרית דבר
אני שותה את הבירה שלי בין התייפחות לטישיו, אבל אצלם הכוס ריקה מזמן. ופתאום הקסם פג. כמו סינדרלה הם חוזרים להיות ראש דלעת – מטלוף ובריל:
חופרת בראש, משחקת אותה כאילו אכפת לה, יאללה זזנו.
(Message in a bottle (of beer
אלי ודוד חיימשלנו,
למקרה שתשתו קצת שוב בקרוב, או אופציה הכי עדיפה – שתיכנסו למצב בלי שתייה:
דווקא כן אכפת. באמת.
בואו נחשוב יחד מה לעשות.
כאב בטן לנערה
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בחמישי, 27 דצמבר 2012 10:53
שיר מקסים כנה ומאוד מרגש מעולמה של נערה
- מאת נגה זמיר, אומנית מחנכת ב"חינוך האינטגרלי", אימא ל-4
את קמה בבוקר לא מאושרת,
כבר הרבה זמן הבטן כואבת.
מלחץ, מתחרות, מקנאה בחברות.
ממרוץ מכשיל להיות נערת חלומות.
בבית ספר, בפייסבוק, במשפחה,
את לבד לבד לבד לבד.
תסתכלי ככה –
כולם כמוך נערה.
גם זאת הבטוחה בעצמה,
גם השנונה שיורה חיצים בכולם,
גם זו היפה כמו בעיתון,
גם זו שמחייכת כל הזמן.
הבטן אותה בטן, הכאב משותף.
מילה טובה לחברות היא קסם.
מבט מבין שהן כמוך ממיס את הכאב.
לתת יד מעבר למילים,
להכניס ביטחון של אהבה לחיים.
זה כל כך קרוב, בהישג יד ממש,
תיתני קצת, תקבלי המון חזרה.
לפתוח פתח לבפנים שלנו יחד.
אנחנו כאן אוהבים אותך.
והחיצוני, החיצוני זה מעט מעט מעט.
החיצוני זה מעט - סיון ויצפלד
פעילות משפחתית: שיחת סיכום שנה עם הרצל העקום
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשלישי, 25 דצמבר 2012 20:00
סוף שנה הוא הזדמנות נפלאה לשיחה מקרבת בינינו המשפחה. אז מקריאים סיפור עם מסר, צוחקים ומזילים דמעה, ויחד עם משהו טעים משוחחים בהנאה על איך הייתה לנו השנה שחלפה ואיך היינו רוצים שתראה השנה הבאה
- מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת ב"חינוך האינטגרלי", אימא ל-4
בחצר שלנו מסתובב חתול, זה הרצל העקום, להבדיל מהרצל הישר,
כי ראשו תמיד מוטה, כמו שואל על העיקר.
בחצר גם נמצאת ילדה רוב השנה,
שאוהבת מאוד חתולים בכל עונה.
גם כשקפוא ממש בחוץ, וקוראים לה "הי, איפה את?"
מיד נזכרים שהיא בטח שם. נו העיקר שהיא שמחה, השאר לא איכפת.
אתמול סיפרתי לילדה שעוד מעט מגיע סוף השנה ומתחילה שנה חדשה.
חשבתי שהיא לא הקשיבה כי הייתה עסוקה בלנעול מגפיים בחיפזון,
ככה על רגל אחת חצי מגף והשנייה כבר בדלת,
היא כמעט נפלה והייתה קצת מבולבלת,
אז עזבתי אותה לנפשה, ולנפש החתולים.
אחרי מספר דקות תפסתי מבט מהתריס,
ראיתי את הילדה יושבת בארשת רצינית מול הרצל העקום המחריש.
מפליא ככל שיהיה לגבי חיה כל כך רעבה ותזזיתית,
הוא ישב, ממש ישב, מסתכל בה בחדות, כאילו מקשיב.
היא הייתה באמצע המשפט, אבל זה סופו –
"...רוצה מהשנה החדשה הרצל?"
(היא קוראת לו "עקום" רק בלב כדי שלא ייעלב).
מכיוון שהרצל העקום התקשה לענות, הילדה עזרה לו ופתחה:
"יש לי חברות. גם חברים. לפעמים הם רבים, לפעמים מרביצים.
יש להם גם הורים. לפעמים משקרים, לפעמים צועקים.
אז הרצל, הייתה לי שנה די שמחה, אבל גם עצובה.
שמחה כי יש לי אותך ואת שאר החתולים, וחברים, והורים.
ועצובה, כי אני לא בטוחה שזה טוב לריב. בטח לא להרביץ.
גם לשקר זה לא נשמע לי כל כך בסדר, וצעקות עושות לי בלגן בלב.
וחוצמיזה שמעתי שהשכנה אומרת שיש המון ילדים רעבים בעולם -
זה בטוח מאוד גרוע, את זה אתה בטח מבין הרצל, נכון?"
הרצל העקום יישר לרגע את ראשו, בחיי, והילדה הרימה את ראשה, קלטה אותי בתריס, ואמרה ברוח חגיגית (ידה נחה על גבו של הרצל שבינתיים חזר למוצאו העקום):
"לכבוד השנה החדשה הרצל ואני היינו מבקשים,
שנשתדל מאוד להיות פחות... נו.. ויותר...
שאף אחד לא יהיה רעב!!!"
אז בזאת אני מוסרת לכם אנשים יקרים את בקשתם של הרצל והילדה.
מוסיפה לטובת הרצל – שהשנה אף אחד לא ייזרק לכלבים.
ושהשנה אף איש וילד לא ירעב. בעיקר לאהבה.
רגע לפני שמדברים, כמה כללים שיהפכו את השיחה בינינו לחוויה מהנה:
להיות רגישים וקשובים זה לזה כי העיקר כשמשוחחים הוא לחזק את הקשר המשותף בינינו.
רק מוסיפים על דברי המשתתפים האחרים. לא סותרים. לא מתווכחים.
מדברים בסבב, משתדלים שלכולם תינתן הזדמנות שווה לדבר.
מומלץ להשתמש ב"חפץ הקשבה" – פריט כלשהו שמי שאוחז בו מקבל את תשומת הלב של כולם.
עכשיו אפשר לשאול אתכם כמה שאלות משפחה?
ילדים, איך אהבתם השנה שההורים והאחים התייחסו אליכם?
ואתם הורים, איך אהבתם השנה שהילדים מתייחסים אליכם וזה לזה?
ילדים, מה הייתם משפרים ביחס של ההורים אליכם וביניכם?
והורים, מה הייתם אתם משפרים ביחס של הילדים אליכם ובינם לבין עצמם?
מה כל אחד היה משפר ביחס שלו לבני המשפחה?
ודבר אחרון, מה הצעד הראשון שאנחנו עושים כדי שזה יקרה בשנה החדשה?
מכתב אישי לאישי
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בשלישי, 18 דצמבר 2012 13:47
בעלי, רוצה לומר לך דבר מה.
לא יודעת אם תבין, תנסה, תשמע.
שנינו מדענים, רגילים לדבר בנוסחאות, בקו ישיר.
עכשיו כבר אין לי ראש לזה, רק איזה שיר
השתמשנו במדע, אתה ואני, עם שאר צרכני העולם,
ואמנם שעזרנו לא מעט
אך היו שניצלו את ממצאנו לשלוט על כולם.
העולם מלא כל טוב נכון? ועם זה הוא חסר העיקר,
חום וקירבה, דיבור מלב אל לב, דאגה להיום ולא למחר.
השתנו התנאים בעולם, כך נראה, אולי עוד לא לכולם.
עכשיו במקום להרוויח זה על חשבון זה,
המדע צריך להיות לטובת האדם.
מדע שמתאים לעולם מקושר ואינטגראלי,
קווים עגולים, ששייכים לכולם, במקום מה שכרגע בא לי.
זה שפעם אמר שכדור הארץ עגול ולא שטוח נחשב בלתי שפוי,
גם היום הנוסח הרגשי שנפל עלי נשמע לך בטח הזוי
אישי החכם והיקר,
היום החוכמה , לבדה לא מספיקה כבר.
והוכחות?
אותן נקבל כשנתחיל להרגיש זה את זה מתוך מוכנות,
לחיות במרחב אנושי,
במקום בחדר מכונות.
- מאת: נגה זמיר
מיהם המכבים?
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נוגה זמיר
- פורסם בשלישי, 11 דצמבר 2012 06:46
אז הלכתם למקלחת והשמפו מטפטף לעיניים.
פתאום הדלת נפתחת, ראש קטן מציץ ודורש:
"מכבים - מה זה?!".
רגע, רק אשטוף את השמפו מהשיער...
אוי, זה לא מספיק זמן לחשוב על תשובה...
אבל הראש לא זז מהדלת.
נו מה?
בבקשה:
מכבים הם אלו שמצאו בהם תכונה של אהבה.
אותה תכונת האהבה שצריכה להיות בעם, ובערך זה כלפי העולם.
עכשיו רק נותר להתלבש מהר שלא יהיה קר.
- מאת: נוגה זמיר
מיהם המתייוונים?
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נוגה זמיר
- פורסם בשלישי, 11 דצמבר 2012 06:36
תארו לכם שאתם עומדים על כיסא ומנסים למצוא משהו שנחוץ לכם בארון.
פתאום איזה קול דק מלמטה שואל אתכם: "מה זה בכלל מתייוונים?".
לקפוץ מהכיסא אי אפשר, אבל השאלה מחכה בכל תוקפה ולא תיתן לכם לזוז עד שתקבל מענה.
להישאר שם עד הלילה עם הראש בתוך הארון זאת גם לא אופציה.
מה אומרים?
בבקשה:
המתייוונים הם אלו שלא מסוגלים להתמודד עם יצר התחרות, ההתנשאות, השנאה, היריבות. אז היצר מוביל אותם בחיים (או באף).
ככה אנחנו רואים בחיים שלנו היום, שבכל פעולה ופעולה אנחנו שואלים את עצמנו, "מה טוב לי?", ולא "מה טוב לכלל האומה".
זהו. עכשיו אפשר לרדת מהכיסא אם מצאתם את מה שהייתם צריכים.
- מאת: נוגה זמיר
למה אם הסנדוויץ´ נופל הוא תמיד ייפול על הצד עם השוקולד?
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בחמישי, 29 נובמבר 2012 07:47
תוכנית ילדים מחכימה ופעילות משפחתית מעוררת דיון על החוקים בטבע
לעולם אין הטבע מפר את חוקי עצמו. (ליאונרדו דה וינצ'י)
חשוב לנו מאוד ללמוד חוקים, את חוקי הטבע. כי אם אנחנו נוהגים לפי החוקים, אנחנו מתאימים עצמנו אליהם, ומצליחים.
למשל, אם אנחנו לא מכירים את חוק הכבידה, אנחנו עלולים לזרוק כדור באוויר מעל ראשנו, ויש להניח שבאותו מקום הוא ייפול ויפגע.
אבל אם אנחנו מכירים את החוק, נזרוק את הכדור בין הקרובים וזה יהיה משחק נעים.
מדענים מוצלחים קושרים ורותמים את ידיעת החוקים לחיים.
אתם יודעים, כשיוצאים לחלל רואים רק חושך. איך זה, הרי שם דווקא נמצאים כל הכוכבים, השמש מאירה כל הזמן כי כדור הארץ לא מסתיר אותה.
אז למה אנחנו לא רואים אור?
כי אין מה שהאור יפגע בו, יתקל ויחזור. צריך משהו שיהיה כנגדו, ואז רואים את האור.
אם נשים בחלל מסך של מתכת או חומר אחר, רואים – פתאום יש אור!
מזיזים את המסך – חושך.
אם לא הייתה אטמוספרה, אם לא היה אוויר, לא היה מה שיעצור את הפוטונים, חלקי האור – היה חושך כל הזמן, לא היה אור.
גם זה חוק.
ואפשר להפעיל אותו בבית:
לקחת פנס ולהאיר ל"חלל" פתוח בחדר.
ולהאיר כנגד מסך.
רואים? האור שפוגע במסך הרבה יותר חזק ובהיר.
אפשר גם ככה:
שותים מיץ כמעט לא ממותק.
אחר כך אוכלים מלפפון חמוץ או משהו מאוד מלוח, ואחריו לוקחים עוד לגימה מהמיץ.
המיץ בטח יהיה הרבה יותר מתוק אחרי המלפפון חמוץ?
גם מלפפון חמוץ הוא סוג של "מסך"
ומה אצלנו, האם לקשרים והיחסים בינינו יש חוקים?
האם אפשר ללמוד עליהם ולהקיש מתוך חוקי הטבע שאנחנו מגלים?
למשל, אפשר להגיד שאם יש בינינו חוסר הבנה, ויכוח, הם כמו בסיס שעל פניו אפשר לבנות יחס טוב יותר?
אפשר להגיד שדווקא מתוך יחסים פחות טובים אפשר ללמוד ולדעת איך לבנות יחסים נכונים?
יש לכם דוגמה?
הנה תוכנית מתוך סדרה שנקראת "מרשמלו" שמסבירה לילדים דברים בצורה נפלאה.
בפרק הזה עוסקים החברים עם מרשמלו המורה בחוקים. ועונים על השאלה למה אם הסנדוויץ´נופל הוא תמיד ייפול על הצד עם השוקולד?
- מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4
כך קרה מה שקרה
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם ברביעי, 21 נובמבר 2012 13:45
בעולם שלנו התפתח הדומם - היקום, הצומח - כדור הארץ, ועליו החי והמדבר.
ולפני כמה אלפי שנים קרה מה שקרה. זה קרה לאדם.
הוא קיבל "בום", והתחיל פתאום להיכנס למין דיכאון:
"אני רוצה לגלות למה לא טוב כאן".
התעורר בו בפנים הרצון לגלות מאיפה הוא:
"רגע רגע רגע, אני לא רוצה לתפוס שם איזו חיה, אני רוצה לחשוב על החיים שלי".
כולם מסתכלים עליו ואומרים: "מה אתך אדם, בחייך, אם אנחנו לא תופסים את הממוטה הזאת אנחנו נמות".
ואדם: "יש לי משהו יותר חשוב מזה. יש לי דאגה, תעזבו אותי".
לא היו לו ויקיפדיה וחוכמת המונים, לא היו לו מכשירים משוכללים ורשתות חברתיות. מתוך כך שהיה קרוב לטבע, מתוך כך שהאגו שלו היה קטן, היה לו קל לגלות, והוא גילה. גילה את חוק הטבע.
ומכאן התעורר בו צורך להתקרב לבני אדם, להשתייך אליהם, להזדהות איתם, להרגיש, להתחבר. להיות דומה לאותו חוק שגילה. חוק האהבה והנתינה.
כעבור כמה אלפי שנים:
האגו גדל, התרחב, התעצם, נעשה טורפני דורסני נוטף ריר,
דבר שהביא עמו מלחמות, אסונות טבע, מפולות כלכליות. סרטים לא יפים, זה כתוב על הקיר.
ובמקביל, רשתות חברתיות, ויקיפדיה, מכשירים משוכללים וחוכמת ההמונים. קשרים בינינו באופן חד ובהיר.
ואז קם אדם, שהיום הוא כבר כמעט עם, וחושב:
"רגע רגערגע, אני לא רוצה להמשיך לחטוף פצצות וטילים, אני רוצה לדעת למה הם נופלים. רוצה לחשוב על החיים שלי".
כולם מסתכלים עליו אומרים: "מה אתך אדם, בחייך, אם אנחנו לא עושים הסכמים אנחנו מתים", או, "אם לא נכניס לכולם, אנחנו לא חיים".
ואדם שכבר ניזכר אומר לחברים:
"אנחנו לא צריכים להיכנס באף אחד, ולא לחתום על שום הסכמים.
יש רק הסכם אחד שצריכים לעשות, והוא ההסכם בינינו, ברית חברים.
זה הפתרון היחיד שיש, ואם אתם באמת רוצים שקט – זה מה שמתבקש".
בואו לא נפספס את ההזדמנות הזאת, להיות עכשיו עם, זה מה שנדרש מאתנו ובלי זה לא יבוא שלום לעולם.
- מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4, פעילה ב"תנועת הערבות".
העץ שמספר את כל הסיפור
- פרטים
- הבלוג של נגה
- נגה זמיר
- פורסם בראשון, 18 נובמבר 2012 21:36
הערבות ההדדית היא השורשים שלנו. בזה שהיינו קשורים בינינו לפי חוק ההדדיות דרך שורשי הערבות, הבטחנו את קיומנו ועתידנו. ברגע שניתקנו מאותו חוק ההדדיות, התפוררו השורשים, נעצרנו, נאלמנו דום. עכשיו הזמן להחיות את אותם שורשים
- מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4, פעילה ב"תנועת הערבות".
אין חומר שנמצא בשקט, שנמצא בדממה.
מה שנעצר, נעלם. הקיום הוא בתנועה.
מה זה אומר שאנחנו זזים?
שמצב מסוים כבר לא נראה לנו טוב, ואנחנו צופים לעומתו מצב טוב יותר, וזזים, פועלים להגיע אליו.
אבל סוף פעולה במחשבה תחילה.
אנחנו נולדו כעם בתקופת אברהם, מפני שהסכמנו לחיבור – מפני שקיבלנו עלינו לחיות בערבות הדדית.
אנחנו צריכים להבין, מה כל כך מיוחד בערבות הזו?
ניקח למשל עץ: העץ ניזון מהשורשים. רק אם שורשיו טמונים בקרקע הוא יכול לשאוב משם את קיומו.
והנמשל הוא שאותה ערבות הדדית היא השורשים שלנו. האדמה היא הטבע, האיזון, או חוק ההדדיות.
בזה שהיינו קשורים בינינו לפי חוק ההדדיות דרך שורשי הערבות, הבטחנו את קיומנו ועתידנו.
ברגע שניתקנו מאותו שורש, איזון, מאותו חוק ההדדיות, התפוררו השורשים, נעצרנו, נאלמנו דום, וכתוצאה מזה באו המזיקים, הניכור, הפילוג, ופוגעים בנו ומפוררים אותנו. במקום עץ נהדר, הפכנו לשבבי עץ לחים נרקבים.
ישראל זה מושג המעיד על חיבור, על ערבות, על הדדיות. תנועה של חיים.
ובעץ הזה תלויים הרבה חיים אחרים. הוא נותן צל, והוא נותן פרי, והוא נותן מגן ומחסה, והוא מפיץ עצמו ומפרה ומוליד עצים נוספים. יש בו תנועה.
התנועה הזו אלו שאר העמים. ואם לא נתאחד ונשלים בינינו ונחזור לחיות באהבת אחים, הם יאשימו אותנו, בצדק, כי בצורה אינסטינקטיבית הם מבינים, שאנחנו מונעים מהם תנועה וחיים.
לכן עלינו לפזר את הידיעה על חוק ההדדיות בינינו לפני שיפזרו אותנו. עכשיו הזמן לערבות הדדית!
הנה מבט נוסף על הדרך לבנות את החברה ואת העתיד הטוב:
- הצג עוד
