עת הזמיר הגיע

מטלוף ובריל מדווחים על שעמום ועבריינות ברשת

• מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

נתחיל? אתה מטלוף?
אנ'לא מטלוף או.קי? (מטלוף)
או.קי. ככה אמרו לך שקוראים לך. מה זה מטלוף בכלל?
זה חנון כזה כאילו. כֶּה?* (מטלוף)
סליחה לא ידעתי. אני דווקא די מטלופה. ואיפה בריל?
את רואה, עבריינות. למה, למה בריל, מה עשה לך מה? (מטלוף)
סליחה. ככה אמרו שקוראים לו. מה זה בריל?
זה אחד כזה לרוחב הרבה וקצת לגובה בסדר? (מטלוף)
אה. אז איך קוראים לכם?
החברים בפייס קוראים לנו מטלוף ובריל. אמרתי לך עבריינים. משועממים. וזה תמיד עם תנועה. (מטלוף)
תנועת נוער? צופים?
יותר קרוב לתנועה מגונה אחותי. (מטלוף)
אוי.
לגמרי. (מטלוף)
למה?
חשים ת'עצמם. (מטלוף)
חשים בטוב אני מקווה.
אולי. חשים, כאילו חושבים ת'עצמם או.קי? (מטלוף)
אהה. איפה בריל?
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאחייייייייייייייייי!!!!! אה קורה? (מטלוף)
אה בסדר. (בריל)
כֶּה? (מטלוף)
כֶּה. זאת הזאתי שבאה לשאול? (בריל)
שלום בריל. נתחיל?
דה. (מטלוף ובריל)
* "כֶּה", כך הבנתי מאוחר יותר, זה הקיצור הרשמי למילה הארוכה מדי – "כן".

עונש בפינה

מבואסת מראש בשולחן משולש בפיצרייה מגעילה בפינת הרחוב התיישבתי עם אלו הנקראים מטלוף ובריל ונשמעים כמו בני שבט מוזר מנוכר ואכזר. שלחו אותי מהמערכת לשמוע מה יש להם להגיד על החיים, שני נערים מגודלים מהשכונה, אבל אחרי פתיחה כזאת..

פתיחה

לפני שבאתי לדבר איתכם ראיתי בטלביזיה תוכנית על פייסבוק.
מה זה טלביזיה אחותי? פחחחחחח (בריל)
זה מקום שפעם היו רואים בו טלביזיה (מטלוף) אחחחחחחחחחחחחי.
לא משנה. פשוט הבנתי מהכתבה שכולם היום בפייסבוק כן? ושיש שם.. נו דברים לא נעימים גם.
כולם עבריינים (בריל)
משועממים (מטלוף)
ואתם?
בזרימה. (מטלוף ובריל)

אתם יודעים, קצת קשה ככה לתקשר. אני לא כל כך מכירה את השפה הזאת שלכם.

רגע דרמתי

בריל ומטלוף מחליפים מבט, חוככים בדעתם, מכחכחים בגרונם, מגרדים באוזן, משפילים מבט, מרימים גבה...
אם תביאי משהו לשתות אחותי יהיה יותר קל, פולט בריל בעברית רהוטה. הוא יודע לדבר!
כאילו אלכוהול?
לא כאילו (מטלוף). רק קצת.

תפנית חדה

שלוש כוסות בירה (מחוזקות היטב) על שולחן דביק ומשולש. שתיים נשאבו תוך שנייה עד החצי, שלי עוד מלאה משוק טוטאלי.
מטלוף מגרד ת'עטיפה הקורעת ונהפך לנגד עיניי לבחור צעיר ורציני. קוראים לי אלי האמת.
תחת פרצופו המכווץ של בריל מתייצב נער עם עיניים חדות ונבונות. אני דוד, הוא אומר.

יו, הם בני אדם. מה עשינו לכם מה?

אלי מספר שהכל היה די בסדר בהתחלה. הוא אף פעם לא היה מאוד מקובל, אבל ההורים עוד לא עבדו כל כך קשה והוא קיבל חיבוק ואיזה מילה טובה מדי פעם. דוד תמיד היה חבר שלו, הם גרים דלת ליד דלת. (עכשיו אנחנו נפגשים בעיקר בפייס).
דוד ממשיך, בשלב מסוים, לא זוכר בדיוק מתי זה היה, התחיל להיות קשה. אחר כך קשה מאוד. אחר כך בלתי נסבל.
מה?
הקטע החברתי.

כואב. כואב

וכאן באה שיחה ארוכה וקורעת לב. על פער בין אנשים ילדים שהולך וגדל נפער, על הורים שזמן העבודה שלהם הולך ונפרש על שעות נרחבות יותר ויותר, על רשתות חברתיות שלא משאירות מקום לאמפתיה בכלל (שעמום ועבריינות), על אוצר מילים שמצטמצם והולך ולא מותיר אוויר לביטוי של רגש, על לעג ובוז לאחר כי אחרת אתה בעצמך סמרטוט, על חוסר לויאליות מחד ומאידך חוסר כוחות לשנות. כואב. כואב. ובעברית צחה.

אחרית דבר

אני שותה את הבירה שלי בין התייפחות לטישיו, אבל אצלם הכוס ריקה מזמן. ופתאום הקסם פג. כמו סינדרלה הם חוזרים להיות ראש דלעת – מטלוף ובריל:
חופרת בראש, משחקת אותה כאילו אכפת לה, יאללה זזנו.

(Message in a bottle (of beer

אלי ודוד חיימשלנו,
למקרה שתשתו קצת שוב בקרוב, או אופציה הכי עדיפה – שתיכנסו למצב בלי שתייה:
דווקא כן אכפת. באמת.
בואו נחשוב יחד מה לעשות.