עת הזמיר הגיע

מתנות

ילדים גדלים – רצונות משתנים

• מאת: נגה זמיר, מחנכת, אמנית, אימא ל-4
  
  

אביב 2000

יום אפרורי בחוץ, אובך שלפני הקיץ, שלום יושב בסלון בתוך גיגית מפלסטיק ומשיט ברווז גומי צהוב.
הדלת נפתחת ואבא נכנס, פונה ישר לגיגית ומושיט לשלום קופסה מקושטת, נשיקה במצח, "מזל טוב בן!"

זה היומולדת של שלום, הוא כבר בן חמש, אמא מצטרפת עם התינוקת על הידיים ועוגת שוקולד גדולה, שלום יוצא מהגיגית, ביד אחת זורק את הברווז שהוא כבר לא צריך, ביד השנייה מושיט יד למתנה החדשה.
מטפטף ממי הגיגית הוא קורע את העטיפה, ומוציא, "או, וואו, יו", אוטו אדום קטן שנראה ממש אמיתי. 

כל העולם נעלם, למרות שכנראה כולם עוד שם, שלום רואה רק את האוטו החדש שלו, הוא מסיע אותו ועושה קולות של מנוע.

איזה יום מאושר!

אביב 2013

יום אפרורי בחוץ, אובך שלפני תחילת הקיץ, שלום יושב בחדר שלו מול המחשב, משחק במרוץ מכוניות.
יש לו הרגשה שהאובך נמצא בו בפנים. המשחק שכל כך כבש אותו קודם נראה לו עכשיו תפל. האפשרות לצאת מהמשחק ולעשות משהו אחר נראית לו תפלה עוד יותר. אפילו החלום שליווה אותו כל החורף לקנות אוטו חדש פתאום נראה לא שווה מאמץ.
בלי דעת הוא נובר בתוכו לחפש משהו שאפשר לרצות, משהו שכדאי לצפות לו, לקוות.

הוא משוטט בבית, אין אף אחד. כמה זמן הוא ככה לבד? הוא מחפש אותם, לא יודע מה הוא רוצה מהם. מה הם יכולים לעזור? אבל ההרגשה שהבית ריק פתאום בלתי נסבלת. הוא רוצה שיתמלא.
הוא קורע את הדלת ופורץ לתוך הערפל, מתחיל לרוץ.

שלום מגיע לרחוב הומה אדם, רץ באיטיות בתוך זרם אנושי, רוצה להפיג את הרגשת הבדידות החדשה המעיקה, אבל הזרם זר, מוזר, אף אחד לא מסתכל בו, אם כן אז רק ברגליים שרצות, לרוב העיניים שלהם עוברות דרכו כאילו הוא לא נראה. למה אף אחד לא מתייחס אליו?
הוא רוצה שמישהו יתייחס אליו. הוא רוצה קשר. זה חדש לו. תמיד קיווה שאף אחד לא יפנה אליו.

ילדה מופיעה, רצה לפניו עם רצועה ביד, הם רצים לאותו כיוון, "לאן את רצה?", "הכלב שלי ברח לשם" – הוא עוקף אותה ורץ לכיוון שהצביעה. בסוף הרחוב באמת עומד כלב אבוד עם זנב מקופל בחשש. שלום אוחז בו, מלטף את גבו ומחכה שהילדה תגיע. מתנשפת, כורכת את הרצועה לצווארו של הכלב, "חשבתי שכבר לא אראה אותו אף פעם", היא מחייכת בהקלה בין הדמעות. הוא מחייך בחזרה.
הילדה לוקחת את הכלב, שלום ממשיך לרוץ לתוך רחוב צר. הילדה שהלכה כאילו נשארת איתו, הוא ממשיך לדבר איתה בראש. 

חבורה של ילדים עומדת נבוכה מול בית קטן. "מה קרה?" שלום שואל. הכדור עף להם ישר למרפסת והם מתווכחים מי יצלצל בפעמון.

שלום ניגש מסביב אל הפתח, הילדים מציצים מאחורי גבו, הוא לא מוצא פעמון אז דופק על הדלת שלוש פעמים, בסוף היא נפתחת. אישה פותחת את הדלת, הכדור בידה, היא מושיטה לו אותו ללא מילים, הוא מעביר אותו לילדים. הם אומרים לה: "סליחה גברת. תודה". "זה בסדר גמור, כלום לא נשבר, תשמרו על עצמכם, חם היום, שלא תתייבשו". רק לדפוק על הדלת, לפתוח קשר. כל כך פשוט, כל כך מחייה. 

ממשיך לרוץ, הרגליים נהיות קלות יותר, הילדה עם הכלב, הילדים, האישה, עם כולם הוא מדבר, את כולם הוא מרגיש.
הוא מגיע לטיילת, פונה ורץ שמאלה, מאחוריו נשמע קול, "שלום, היי שלום". הוא נעצר, חוזר אחורה. "מזל טוב שלום, יש לך היום יומולדת". זאת אחותו.

"איפה הייתם?" הוא שואל וצוחק ממבטה המופתע. "חיפשתי אתכם".
"אבא רצה לקנות לך מתנה אז באנו לכאן. אבל לא מצאנו מה שהוא רצה".
אבא ואימא מופיעים, מופתעים לראות את שלום, מתנצלים שהם בידיים ריקות.
"לא חשוב, בואו נעשה משהו יחד הוא אומר". הוא לא אומר את זה סתם, מתנה באריזה באמת בכלל לא חשובה לו עכשיו.
הם הולכים לאורך הים, שלום מספר להם על הילדה והכלב, על הילדים והאישה והכדור. הם מתפעלים איתו יחד, מקרינים חום של אהבה סביבם.