עת הזמיר הגיע
קרטיב
- פרטים
- קטגוריה: הבלוג של נגה
- פורסם ב21 מרס 2013
- נכתב על ידי נגה זמיר
פגישה עם ילדה על שפת הים
- מאת: נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4
בום טרח
הלכתי לבד בחוף, לא הסתכלתי קדימה אלא על הרגליים, פתאום, בום ואז טרח, נתקעתי בה ראש בראש.
זאת הייתה ילדה, והמכה הייתה די חזקה. התיישבנו על החול, בדקתי לה את המצח, ואז היא הוציאה בשטף את מה שכנראה היה חייב לצאת.
כרגיל
"תמיד הייתי ילדה רגילה. הלכתי לגן, אחר כך לבית ספר יסודי. עכשיו אני כבר בת שלוש עשרה.
קרו לי כל מיני דברים בחיים. למשל סבתא שלי מתה שהייתי בת שמונה. למשל שהייתי בת אחת עשרה וחצי ההורים שלי התגרשו. זה לא נעים, אבל להרבה ילדים זה קורה".
הבנתי אותה, גם אני הייתי ילדה כזאת שכלום לא קרה לה. אצלי אפילו ההורים לא התגרשו.
עד ש..
"עד שלפני כמה ימים.. זה היה ביום לפני שיצאנו לחופש.
בעצם כלום לא קרה. אף אחד לא מת, אף אחד לא עשה עלי חרם. כאילו יום שעובר בשלום.
אבל בפנים אני מתחילה להרגיש בצורה כזאת קיצונית שכולם מאוד מפריעים לי. ממש. לא רק מפריעים. אני מזלזלת בהם, כועסת, אף אחד לא מבין אותי. אני גם מרגישה שאני יותר טובה מכולם.
מה חדש?
זה דברים שהרגשתי גם קודם, זה לא חדש. אולי מה שחדש זה שיחד עם זה אני גם מרגישה שזה לא בסדר. וההרגשה שמשהו לא בסדר היא כמו מיקרוסקופ שמגדיל את החיידקים. גם קודם הם היו שם.
היא עצרה והסתכלה עלי. פתאום קלטתי שאני כאן על תקן של "מבוגר אחראי". היא מחכה לשמוע ממני.
זה נשמע כמו מחלה
"את יודעת, אומרים שאבחון נכון של המחלה הוא יותר מחצי הדרך לרפא אותה". זה היה ניסיון להרגיע אותה.
"איזה מחלה?" היא שואלת.
שאלה טובה. "כשתיארת את מה שקורה לך ועם הדוגמה של המיקרוסקופ זה היה נשמע כמו מחלה".
"כאילו מחלת כעסת או זלזלת את מתכוונת?"
"משהו כזה".
מה איתי?
"גם אני אספר לך משהו" אמרתי. תמיד הייתי מתפוצצת בקלות, חייתי עם זה, אבל שנולד לי הבן הראשון זה הלחיץ אותי, את יודעת שאגיב אליו בכעס. אז הלכתי ללמוד לנשום נכון. הנה ככה", הדגמתי.
היא ניסתה יחד איתי, "זה לא מרגיע".
"נכון. אחר כך יצאתי שוב לעבוד, ונהייתי מאוד לחוצה, כי כל הזמן חשבתי גם על הילד וגם על העבודה וגם.. בקיצור, את מבינה, התחלתי לריב עם כולם". (בטח מבינה, ילדה בת שלוש עשרה) אבל היא הנהנה בראש. "אז כדי להוריד לחץ נסעתי לשבוע לחו"ל".
"וזה עזר?"
"לא. כי אחר כך חזרתי בדיוק לאותו מצב. כלום לא השתנה".
רופאה ילדה
"גם את חולה, בואי אני אגיד לך מה יש לך", היא אמרה בטון פסקני.
"אוי, איזה מחלה יש לי דוקטור?"
"אותה מחלה כמו לי."
"כעסת? זלזלת? אוּ-וַוה. אבל מה זה אומר?"
"המחלה הזאת סוגרת אותנו כמו כתונת משוגעים, היא כופתת אותנו חזק חזק בתוך הרגשה שאנחנו יותר טובים, בתוך הרגשה שלא מבינים אותנו, שאנחנו תמיד צודקים. נותנת לנו כדורי הרגעה, שככה צריך וככה כולם עושים. מזריקה לנו הרגשה שחייבים להיות בתשומת לב רק לעצמנו, שכל שאר האנשים הם הפרעה למימוש עצמי".
"את בטוחה שאת ילדה? זה נשמע מסוכן. בואי נרוץ לקנות גלידה לפני שיהיה מאוחר מדי".
קרטיב
לא הייתה גלידה אז קנינו קרטיב.
"בואי נעשה הסכם אומרת הילדה".
"טוב, בואי נעשה הסכם דוקטור, מה כבר יש לנו להפסיד?"
"כל פעם שאת מתחילה להתעצבן, או אני לחשוב שאני יותר טובה מכולם, נגיד איזה מילה שתזכיר לנו שזאת מחלה. נגיד קרטיב".
יהיה בסדר
וכבר כמה ימים אני מתמידה להגיד קרטיב (יוצא לי די הרבה) כל פעם שאני מתעצבנת, וזה עוזר לי הרבה יותר מנשימות ונסיעות לחו"ל. כי זה מזכיר לי מה כאן באמת לא בסדר. שאין שום בעיה איתי, אלא רק ביחסים עם האנשים בחיים שלי.
ואז אני נזכרת בילדה מהחוף וחושבת עליה, אם גם היא זוכרת להגיד קרטיב כל פעם שהיא מרגישה שהיא יותר טובה מכולם, אם היא זוכרת לקחת יחד איתי לקחת את התרופה. כי אבחון נכון של המחלה הוא יותר מחצי הדרך לרפא אותה. יהיה בסדר.
