עת הזמיר הגיע

משפחה

לפעמים צריך ללכת רחוק, כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים.

• מאת נגה זמיר, אומנית ומחנכת, אימא ל-4

רחל עלתה במדרגות הבניין, ועצרה.
"בתיבת הדואר היה משהו חום", פתאום עבר הסיגנאל מהרשתית למוח.
היא ירדה חזרה. זאת הייתה מעטפה, חומה, בול עם שור, כתב חרטומים מוכר.
"זה מאברי!"
בוכה צוחקת פגשה את אהוד בדירה: "מכתב מאברי!!!"
ישבו יחד, בעל ואישה שפעם גרו בישראל ועכשיו לא, לקרוא מכתב מהבן בארץ הקודש.
(עוד מעט התאומות יחזרו מבה"ס)

היי אבא, אמא, רוני, ענת,
אני בפתח תקווה.

איכשהו התגלגלתי לכאן ישר משדה התעופה.
בהתחלה רציתי לנסוע לכל המקומות שסיפרתם לי עליהם, לירושלים, לגליל, לקיבוץ שגרתם בו, למדבר.

אבל נשארתי כאן. יש לי כאן משהו כמו משפחה.

גילי הוא השותף שלי לדירה. כשנפגשנו לא הרגשתי אליו איזה קירבה או אהדה, להפך, כל פעם שהוא דיבר נעשיתי עצבני. כל הזמן חולם, בנאדם לא מציאותי, מדמיין עולם אחר.

"למה אתה מספר לי על זה?" שאלתי אותו כל הזמן, "מה לזה ולי?"

אירינה היא השכנה. כל הזמן אצלנו בדירה. גם ממנה ברחתי כמו טיל, הכול היא צריכה לדעת, כל דבר איכפת לה. "הכול בסדר" הייתי עונה במהירות ומוצא לי משהו מאוד דחוף לעשות.

אבל משהו קרה כשחלפו הימים, הקיץ עבר והסתיו כאילו התחיל לרכך את הנוף, וגם אני התרככתי בפנים.

הייתי מביא לדירה כל יום את השאריות מהמסעדה שאני עובד בה. וכשהם (ועוד כמה מצטרפים מהשכונה) היו יושבים לאכול אני הייתי עומד ומסתכל בהם מהצד, מדברים בהתלהבות ואוכלים.
כמו שאמרתי, זה היה מרגיז אותי.
אבל יום אחד הבהב לי פתאום, "הם כבר לא מעצבנים אותי".
ואחרי כמה ימים, "אני נהנה לשמוע אותם מדברים".
אחרי חודש בערך כבר התיישבתי איתם לשולחן.
עוד כמה ימים ואני כבר בתוך הדיון איתם, מדבר על שוויון וקרבה, הכול איכפת לי, לא אדיש לכלום.

החלומות של גילי הפכו להיות החלומות שלי, התחלתי להאמין איתו שאפשר לשנות את העולם ושזה בכלל לא חלום, זה דווקא הדבר הכי מציאותי לעשות.
האכפתיות של אירינה השתלטה עלי, מה שקורה לשכנים, ומה קורה בעיר, במדינה, בעולם.

(אנחנו אוהבים ללכת ברחוב, להסתכל על אנשים ולנחש מי הם ומה הם מרגישים).

אז זאת המשפחה שלי עכשיו, גילי ואירינה והחברים מהשכונה. זאת פשוט נראית לי המילה הכי מתאימה.

ובגלל המשפחה הזאת שלי גם אתכם אני יותר מבין ואוהב.

נשיקות לרוני וענת, חיבוק לכם אבא אהוד ואמא רחל.
אולי נתראה בקרוב בארץ ישראל?
אברי.

נ. ב. שולח לכם רישום שעשיתי של גילי ואירינה, חלק מהמשפחה שלי.