עת הזמיר הגיע

הרשימות של גיל, נער רגיל

קוראים לי גיל. לא נמוך מידי לא גבוה, קצת חצ'קונים, המון מצבי רוח משתנים.
אחותי התאומה שחר. לא נמוכה מדי לא גבוהה, קצת רזה, המון מצבי רוח משתנים.
הולכים לבית ספר רגיל.

• מאת: נגה זמיר

רגיל זה ככה:

מגיעים בבוקר לבית ספר.

בדרך לא מדברים.

כל אחד צריך לתכנן את הטקטיקה שלו להיום. משחק מלחמה.

אני יודע על מה שחר חושבת:

"לבשתי את החולצה המתאימה? מי היום תהיה הכי מקובלת... אליה אני צריכה לחייך ראשונה. שאף אחד לא ירד עלי היום, לשים לב עם מי אני מדברת, עם מי מסתדרת.

אתמול חברה חיבקה חברה אחרת ואחרי זה היא ריכלה עליה מאחורי הגב. לא לחבק, לא לספר שום דבר אישי מידי, לא להסתכל בעיניים, לא להראות חולשה".

ואני, אני מכין את הקללות הנכונות, כי בלי כמה קללות טובות בכל משפט שאני מוציא זה לא מקובל בכלל. על מי ארד היום בלי שיפגע בי חזרה. מכין את המסכה המדויקת להיום, לא לחייך רחב מדי, לא להוציא את הסמרטפון מהיד, לא לתת לעיניים להראות.

שימי לב אחות, אנחנו במבחן.

מחייך אליה בהסתר, לוחץ לה את היד מהר, בהצלחה אחות, ניפגש בסוף, נקווה בלי יותר מידי פציעות לחבוש.

ויהי בוקר, ויהי צהרים, נפגשים.

שחר מותשת, אני מיד רואה. נלחמה קשה היום.

אני הצלחתי לשרוד, יצאו לי כמה קללות באמת מוצלחות היום, בדיחות על חשבון אחרים. מרגיש ממש לא טוב.

שותקים אנחנו הולכים, אפילו עכשיו לא מעיזים להסתכל בעיניים.

מלקקים את הפצעים, מדוממים את הרעש החברתי בלב.

בדרך עצרתי, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב השקט שלה.

"נמאס לי שחר".

היא מסתכלת בבהילות לכל הצדדים לוודא שאף אחד לא שומע. "ששששששש", מחייכת חיוך מאולץ לחברות שעוברות.

ממה נמאס לך? היא שואלת בלחש, רוצה אבל מפחדת לקבל תשובה.

אבל אני אפילו לא צריך לענות, היא כבר עם דמעות, היא יודעת, גם לה נמאס. מזמן. מזמן.

בואי נתכנן מה נעשה מחר אחרת טוב? מה יש כבר להפסיד, מקסימום נעבור בית ספר.

אז אנחנו יושבים יחד על ספסל בדרך, מכוניות עוברות, אנשים צועקים, רעש רחוב, אנחנו יש לנו סוד:

מחר אנחנו באים לבית ספר עם טקטיקה אחרת.

מסתכלים לכולם בעיניים, מניחים יד חמה על כתף חברים מקובלים ולא מקובלים, מורידים ת'מסכה ומחייכים, מבינים זה את זה בלי מילים, מבינים שכולם באותו מבחן, באותה מלחמה כמונו. מדברים על מה שקורה באמת, לא בלחש, בקול, שכולם ישמעו.

סומכים אחד על השני, לא מנסים להוכיח כלום, לא משתמשים בכלום נגד אחר, לא מנסים למשוך תשומת לב.

יש לנו ברית לשחר ולי, להיות בני אדם לכולם, להיות חברים.

שמחים וקלים אנחנו מתרוממים מהספסל, חששות, כן, מלא, אבל יודעים שננסה.

מזמזמים בדרך שיר שאנחנו אוהבים. בסך הכול זה מה שכולם רוצים.

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5