עת הזמיר הגיע

בלי סרטים

אז מה שאני לא רזה כמוה

• מאת: נגה זמיר
  
  

הלכתי ברחוב, כולם הסתכלו עלי, לא הסתכלתי לצדדים אבל הרגשתי את המבטים, ואני לא שמתי על אף אחד, מסתכלת רק ישר קדימה עם האף למעלה, שימותו הקנאים...

אוף נשפך לי המיץ על כל החולצה בזמן שחלמתי. גם על המגזין שהחזקתי ביד.
ניגבתי כמה שיכולתי ופתחתי אותו שוב, אימל'ה מה שהולך שם, כולן רזות כמו מקלות של שיפודים לפני ששמים עליהם את הבשר.

אחר כך העפתי את המגזין הכי רחוק לפינה של החדר, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ, כולם אומרים לי שאני נראית מה זה רזה. אני לא.
פתחתי את המקרר אבל ראיתי את אמא שלי כמו צל בתפקיד, בודקת מה אני בדיוק לוקחת, אז סגרתי.

יו שכחתי שדודה שלי מגיעה היום. זאת אחות של אמא שלי מצרפת. כבר שמונה שנים לא ראינו אותה.
פתאום היה צלצול בדלת, הלכתי לפתוח וזאת הייתה היא, דודה סימונה שעכשיו קוראים לה סימי.
נשיקה על ימין ואחר כך על שמאל, ותוך כדי אני מסתכלת עליה, אני רואה שהיא רזה כמו בז'ורנאל.
פעם היא לא הייתה ככה. התבאסתי.

אמא יצאה מהמטבח, חיבוקים, נשיקות וישר לעניין, גוררת את סימי אחריה למטבח, כוס קפה וטונה קיטורים. על אבא שלא מביא מספיק כסף ומדבר אליה לא יפה, על אח שלי שנעלם כל ערב ולא יודעים לאן הוא הולך, ובלי בושה מול הפרצוף שלי היא גם אומרת לה שאני כל הזמן אוכלת בלי להפסיק ובגלל זה אני שמנה.
ואז הטלפון צלצל ואמא הלכה לענות.

דודה סימי קראה לי להתקרב. התיישבתי עם העיניים למטה ובעטתי בנייר שהיה על הרצפה. היא ליטפה לי את היד. "מה קורה שֶרי?"
"אני שמנה".
"את יפה".
"ואיך את כזאת רזה? פעם לא היית ככה". ניסיתי לא להראות שאני מקנאה.
"זה סיפור ארוך שרי, זה בגלל שהייתי עצובה ולא היה לי תיאבון".

אמא הייתה חייבת ללכת לקנות כמה דברים אחרי השיחת טלפון ואני נשארתי עם סימי.
באמת היא לא נראתה כל כך טוב אפילו שהיא רזה. היא הסכימה לספר לי למה היא הייתה עצובה.

"זה התחיל כשאני ואימא שלך היינו נערות והיה רק קולנוע אחד בשכונה, והיינו הולכות פעם בשבוע לראות סרט"
"מה ראיתם?"
"את יודעת, ש-הוא מתאהב ב-היא, ויש בעיה, ובסוף הכול נפתר ויש חתונה, או לפחות נשיקה עד הכתוביות סיום והלאה. בדיוק אותם סרטים כמו היום, שום דבר לא השתנה, רק התפאורה".
"חופשי, גם אני אוהבת סרטים כאלו, בעיקר בבית מול הטלביזיה עם פופקורן וקולה. נו תמשיכי".
"אז חלמנו להתחתן עם אחד כזה, אמא שלך ואני, בדיוק כמו בסרטים, שיש לו קצת כסף, מכונית, שלא איכפת לו מה כולם אומרים ולא מפחד מכלום, אבל הכי חשוב, שיהיה לו מבט מאוהב בעיניים שנשאר לתמיד".
גם לי יהיה בעל כזה בדיוק! חשבתי, אבל לא יכולתי לא להיזכר באבא שלי... הוא לא דומה בכלל.

"בסוף פגשתי את דוד, והתחתנו. את כבר נולדת שרי והיית בת חמש. הוא היה בדיוק מה שחלמתי, מהסרטים, נו עם זיופים פה ושם שאז לא ראיתי, אבל די מהר התחלתי לראות רק אותם. דוד החופשי שלי שלא דואג מכלום התחיל להיות נורא מודאג כי הוא צריך לפרנס את המשפחה, אפילו שבכלל לא היו לנו ילדים. אני נכנסתי לפאניקה כי הוא לא היה דומה בכלל למה שחשבתי. אני רציתי שיראה לי כמה הוא אוהב אותי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול כל היום לדקלם לי שירים, שזה טוב רק להתחלה. ואז הוא התחיל לשתות, ולהמר, ולהשמין, ואני התחלתי לרטון, ולנהום, ולרזות. בסוף התגרשנו. זה היה לפני חודשיים".

"אז מה, לא תתחתני יותר?" הייתי מודאגת. גם אני הולכת לסרטים ויודעת בדיוק עם מי אני רוצה להתחתן. אני רק צריכה דיאטה קודם כדי שיסתכל עלי.

"קודם כל אני צריכה להשמין קצת", היא אמרה וצחקה במבטא צרפתי. "אבל באמת שרי, עכשיו זרקתי את כל המגזינים ואני לא הולכת לסרטים יותר. זאת כזאת שטות. את יודעת, את מחפשת משהו שלא באמת קיים, זה רק בהוליווד ככה. זה צריך לעשות כמו.. נו איך אומרים, חוקן, זאת אומרת להוציא את השטויות האלו של הסרטים והמגזינים מהראש ומלמטה".

אני מקווה שסימי תישאר כאן הרבה. אמא קצת נרגעה ונהייתה בן אדם כשיש לה עם מי לדבר. וגם אני. סימי ואני נגמלות יחד ממגזינים וסרטים בדיוניים על אהבה, וכותבות סיפורים על בחורים שלא אכפת להם מכלום, בעיקר מאיך אנחנו נראות, ועל בחורות שרוצות לאהוב על אמת בלי חשבונות, גם כשהוא מודאג ועצבני וזה לא מתאים כי הן רוצות בכלל ללכת לסרט. לסרט טבע, ברור.