עת הזמיר הגיע

אינדיאנים בטלביזיה

על ילדים שעושים מה שבא להם, כי ההורים שלהם עושים מה שבא להם, או לפחות ככה הם חושבים

• מאת: נגה זמיר

אתמול בלילה כשכולם כבר ישנו, זאת אומרת אשתי והילד, התגנבתי לסלון והדלקתי את הטלביזיה. סופסוף אני עושה היום מה שבא לי.
הדבר הראשון שעלה זה סרט על שבט אינדיאני. רציתי כדורגל האמת, אבל איכשהו נשארתי עם זה.

זה הלך ככה, לגיבור שקראו לו "מחפש את ההרים", היו אישה "תירס כחול", וילד "זאב צהוב", וברור שגם שבט של איזה חמישים איש, וזקן חכם שקראו לו "עיניים בוערות".
"זאב צהוב" היה ילד טוב, הוא כל הזמן בא לשאול את אבא אם לעשות ככה, או ככה, ואם כדאי ככה או אחרת.

הלוואי גם הבן שלי היה ככה. הוא אף פעם לא שואל אותי מה לעשות. עושה מה שבא לו.
אבל מה שהיה מצחיק, זה שגם אבא "מחפש את ההרים" כל הזמן שאל, על כל דבר הוא הלך לדבר עם הזקן החכם "עיניים בוערות" ועם השבט בכלל.

וזה עצבן אותי. שיעשה כבר משהו שהוא החליט לבד ולא החכם וכל השבט יחד.
אבל סך הכול הוא היה נראה בסדר, וגם היה לו ילד טוב כזה וגם אישה רגועה. רק אני הייתי עצבני.

כנראה נרדמתי מול הטלביזיה שוב, כי התעוררתי לקול מוסיקה קצבית של הילד שלי "קול תופים", וקולה של אשתי "רעם ביום בהיר" שצרחה עליו שהוא לא יכול לשים פול ווליום מתי שבא לו. זה נגמר בטריקת דלת. בום.
ואז אשתי "רעם ביום בהיר" שמה לב שהתעוררתי. "נו "עושה מה שבא לי" היא אמרה לי, "שוב נרדמת מול הטלביזיה? אתה קם כבר או מה?"

אוי לא. עוד יום. לא בא לי.

אכלתי בקושי, לקחתי ת'תיק, הלכתי לעבודה, חזרתי, אכלתי בקושי, שוב כולם הלכו לישון, זאת אומרת "קול תופים" הבן ו"רעם ביום בהיר" האישה, ואני שוב התגנבתי לסלון, ושוב הדלקתי טלביזיה לעשות מה שבא לי.
הפעם ראיתי כדורגל. היה משעמם. נרדמתי על הכורסא שוב, וחלמתי על האינדיאנים שלא עושים מה שבא להם ונראים הרבה יותר חופשיים ושמחים ממני סך הכול.

התעוררתי. "אתה לא יכול לשים פול ווליום מתי שבא לך!", "לא שואל אותך!!", "בום!!!"
קראתי לאשתי, היא נעמדה מולי עם הידיים על המותניים, אני עוד ישבתי בכורסה אז זה די מפחיד אבל בכל זאת אמרתי, "אשתי היקרה רעם ביום בהיר, אני רוצה להחליף שם. מעכשיו תקראי לי בבקשה"... ושוב נזכרתי באינדיאנים. "רגע אני צריך להתייעץ".

התקשרתי לחיים סימן טוב, גדעון סרט טורקי, שמעון סלט יווני, יונתן תפוח אדום, לוי אבטיח סגול, יוסי מזל טוב, ודוד בצל קצוץ, אמרתי להם, "תגידו, נמאס לי לעשות מה שבא לי, איזה שם נראה לכם שאני צריך לבחור?"

הם היו קצת בהלם, כולם רגילים לעשות מה שבא להם, בעיקר אני, "עושה מה שבא לי", אבל הם התעשתו והתחילו לזרום.
הם הציעו, "חוזר בתשובה", "נוסע להודו", "אוניברסיטה פתוחה", "מילואים עד גיל שישים", "לפח וחזרה"... היו עוד כמה, לא זוכר, אבל בסוף נסגרנו על "עושה מה שבא להם".

בערב הבן שלי זרק לי, "תגיד, לאיזה מגמה היית הולך?". אשתי אמרה לו, "רגע, תן לעושה מה שבא להם להתייעץ עם החבר'ה". אחרי התלבטות לא קלה החבר'ה החליטו על קולנוע. אז בלילה קראתי לו לראות איתי את הסרט האינדיאני בטלביזיה, שיהיה לו ממה להתחיל. אחרי זה נרדמנו יחד בסלון.