עת הזמיר הגיע

כשאהיה זקן מאוד - בן עשרים או אפילו עוד

• מאת: נגה זמיר

בפארק היינו, אבא ואני, ועוד המון אנשים.
והיו גם גלידות, ופיצות, וסוכר על מקל, ונקניקיות.
מלא דברים טעימים. הייתי צריך לבחור.

בחרתי גלידה, אבל בכוס, כי אני לא אוהב את הגביע,
כשהלכנו התרכזתי טוב-טוב שאף טיפה לא תיפול.
אבא בינתיים היה לידי כל הזמן,
עקבתי אחרי המכנסיים הכחולים שלו והצל הארוך הגדול.

ואז נגמרה הגלידה.
והרמתי את העיניים להגיד לאבא שנמצא פח לזרוק את הכוס.
וראיתי שהמכנסיים של אבא בכלל לא היו אבא.
והצל הארוך הגדול לא שלו.
זה היה איש אחר.
אוי.
זאת אומרת, אבא שלי נאבד.

נעצרתי, הרגליים שלי היו קצת כבדות פתאום.
הסתכלתי מסביב, אולי אני אראה אותו באיזה מקום.
לא ראיתי אותו.
ובכלל, לא ראיתי אף-אחד שאני מכיר.
אף-אף-אף אחד.

כל-כך רציתי לדבר עם מישהו, שיגיד לי מה עושים –
אף פעם לפני זה אבא שלי עוד לא הלך לאיבוד, כבר שש שנים.

עבר שם איש אחד,
רציתי להגיד לו שאבא נאבד, ומה לעשות עכשיו.
אבל לא הכרתי אותו אז לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי עליו מהגב.

עברה גם אישה עם כובע,
כמעט דיברתי אפילו שלא הכרתי אותה, כי כבר התחיל להחשיך,
היא אפילו הסתכלה עלי וכמעט...
אבל חשבתי שאולי היא תגיד לי ש-לַמה אתה לא שומר על אבא שלך.
אז שתקתי שוב.

ואז עבר ילד אחד כמוני בערך, גם אותו לא הכרתי בכלל,
אבל אמרתי לו מהר-מהר לפני שאתחרט –
"אבא שלי נאבד".
וקול מודאג ענה לי, "אז מה נעשה?"

בגלל שהוא פשוט השתתף איתי ככה בבעיה,
הרגליים שלי הפשירו כמו קרח בשמש חמה,
אולי בגלל זה גם ירדו לי כמה דמעות.
והוא נתן לי יד וקרא לאבא.
זאת אומרת, לאבא שלו.

אבא שלו שאל אותי אם אני רוצה לשתות,
ואיש אחד עם משקפיים נעצר ושמע והציע להגיד בהודעות,
ואישה אחת עם קוקו התקרבה ושמה לי יד על הכתף,
ושני תאומים הצטרפו למעגל שבינתיים גדל והצטופף.

ואז הציץ עוד מישהו לתוך המעגל ושאל –
אפשר לעזור? ואולי תוכלו לעזור גם לי?
נאבדתי לבן שלי. או שהוא נאבד לי.
ואז הוא ראה אותי.
ואני אותו.
זה היה אבא שלי עם המכנסיים הכחולים והצל הארוך הגדול.

חיבקתי את כולם, מימין לשמאל נדמה לי,
את הילד כמוני,
את אבא שלו,
את האיש במשקפיים,
את האישה עם הקוקו,
את התאומים שהצטרפו.
והלכנו לשלום.

בדרך הביתה אבא שלי אמר שכל הסיפור שסיפרתי עכשיו לקח רק חמש דקות,
ושלפעמים בזמן מאוד קצר מקבלים משהו שהוא כמו המון שנים לפחות.
קיבלת מעגל של אנשים שדואגים,
וזה רושם שיישאר לך לכל החיים -
ככה הוא אמר.

אז אני אבדוק אם זה באמת נשאר כשאהיה זקן מאוד.
נגיד בן עשרים, או אפילו עוד.