עת הזמיר הגיע

סיפור אחד מפי שני עדים – אמא וניסים

מה קרה כשאימא לא רצתה יותר – להיות שוטר

• מאת: נגה זמיר
  
  

שלום הורים יקרים.

• קרה לכם פעם שהילדים שיחקו ואחר כך הבית היה נראה כמו אחרי מהומה ולסדר הם לא רצו?
• קרה לכם שכבר זמן ללכת לישון, והילדים עוד רוצים להמשיך ולהמשיך את היום?
• וקרה לכם שרציתם שיהיו ביניהם יחסים של עזרה זה לזה ובמקום זה הם מושכים ודוחפים?

טוב, לי זה קורה המון. כל הזמן. ואז אני מוצאת את עצמי במקום מאוד לא נוח. בטח גם אתם.
כי מצד אחד אני יודעת שת'כלס יעזור להם בחיים אם הם יתרגלו לסדר אחריהם, ואם הם ישנו מספיק בלילה, ואם יהיו ביניהם יחסים טובים. אבל בגלל שהרצון שלהם אחר, אנחנו מתנגשים.

אז שמעתי עצה ששינתה לי את הגישה ואת צורת המחשבה...
אבל אולי הכי טוב שניסים ואמא שלו יספרו את הסיפור שלהם, ואתם כבר תבינו בעצמכם.
זה קרה יום אחד אחר הצהריים, בדיוק אחרי שאמא של ניסים ומושיק גמרה לנקות את הבית...

ניסים

הבית כל כך מסודר, כרגע אמא גמרה לשטוף ת'רצפה, הקוביות בערמה אחת, הספרים בשורה, הכול כל כך מחייך ומבריק, אם לבית היה פֶּה הוא היה אומר – "בואו, הכי טוב לשחק עכשיו". אבל לבית אין פֶּה, אז אני קראתי לאח שלי מושיק, "היי, בוא כבר נשחק".

דבר ראשון לקחנו את הלגו, הרכבנו מכוניות, את החלקים שלא השתמשנו הזזנו לכיוון הקירות. את הכריות והשמיכות הורדנו מהמיטה לרצפה, עוד מעט נעשה מהם משהו גם כן.

את הקרטון שהגיע מהסופר גזרנו להמון חתיכות, את השאריות שלא השתמשנו זרקנו על המיטות, רק בינתיים, שלא יפריעו לנסיעה. כי מהקרטון עשינו רמפות והסענו את האוטואים שבנינו בכל המהירות. והם עפו לכל פינה אפשרית. אחר כך נחזיר אותם, אבל עכשיו נבנה עוד כמה, יותר מהירים. הבאנו גם טושים, צבענו את הרמפות, כתבנו מספרים ואותיות, ועם הדבק הדבקנו חלקים אחד לשני.

לאט לאט נהיה חשוך, אמא באה, מדליקה את האור ואומרת,
"אמל'ה, איזה בלגן. קדימה ילדים, עכשיו צריך לסדר".

פתאום אח שלי ואני נורא עייפים, כמו אוטו שנגמר לו הדלק באמצע הכביש.
היה כל כך נעים לשחק, אבל למה תמיד ה"צריך לסדר" הזה בסוף?
לא רוצים. מחר. אולי. לא בטוח בכלל אם כן....

רגע, אם תנסו להיכנס לנעליים של ניסים, או לשל כל ילד בעצם, תבינו כמה קשה הדבר. לשחק זה טבעי, זה זורם, זה חי, ולסדר – בשביל מה בעצם?

אבל בואו נשמע גם את אמא:  

אמא

הבית כל כך מסודר, כרגע סיימתי לשטוף את הרצפות, המפה ישרה, הספרים בשורה. הכול כך כך מבריק ומחייך, אם היה לבית פֶּה הוא היה אומר עכשיו, "או, איך אני אוהב להיות בכזה מצב".

אבל אין לו פֶּה, אז אני שרה לעצמי שיר לכת נחמד, "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". אם רק הייתי יודעת איפה זה המזרח, אף פעם לא מצליחה לזכור את זה.

אני הולכת למטבח, הבנים משחקים בשקט בחדר, עוד מעט בעלי יחזור וכולם יהיו רעבים, אכין להם משהו טעים. חותכת סלט, לחם בטוסטר, מוציאה ממרחים, בדרך מנקה עוד קצת כתמים שהתחמקו בזמן שניקיתי.

ואז אני הולכת לקרוא לבנים לשטוף ידיים ולשבת לשולחן, מדליקה את האור כי מתחיל להחשיך. אוי לא, לא יכול להיות. דווקא כן.

"אמל'ה, איזה בלגן" נפלט לי, ואז בטון יותר סמכותי - "קדימה ילדים, עכשיו צריך לסדר".

אבל פתאום הם נראים כאילו הוציאו להם את האוויר מהגלגלים. או שנגמר להם הדלק באמצע הכביש. ועכשיו אני צריכה להרוס להם את הכיף. לי זה מוציא את האוויר מהמפרשים.  
מה לעשות?

• לצעוק עליהם? את זה כבר ניסיתי, זה לא עוזר.
• להתחנן? לא, גם זה כלום לא פותר.
• להבטיח פרס? לאיים?

אבל הם חייבים, חייבים לדעת גם לנקות אחריהם.
אוי, למה, למה תמיד אני צריכה להיות בסוף בתפקיד השוטר?...

טוב, בשלב זה, אז אחרי שאמא נכנסת כבר לייאוש, פתאום יש לה רעיון כזה. תשמעו:

רגע, אולי אם לא אני אגיד את זה אלא מישהו אחר זה יעבוד יותר טוב? מי למשל? אהה, סבתא. אז אני מתקשרת לסבתא ומזמינה אותה לביקור, למרות שממילא קבענו למחר. סבתא לא מאבדת את הצפון וגם לא ת'מזרח מההזמנה החוזרת, היא מיד נכנסת למצב של שיתוף פעולה. "בטח חמודה" היא אומרת בטלפון ששמתי על רמקול, "נבוא מחר, ממש על הבוקר".
אבל אמא, יש בעיה. "???" הבית, הוא כל כך מבולגן ואת כל כך אוהבת סדר...
"אל תדאגי, אני מכירה את הנכדים שלי, תוך דקה הם יסדרו הכול, הם אלופי הסידורים".
ותוך כמה דקות הבית מסודר. כמעט.  

ולא צעקתי,

ולא התחננתי,

ולא הבטחתי פרס,

ולא איימתי,

ולא התעלמתי.

בכלל לא הייתי שוטר.

רק חיבקתי אותם ואמרתי, "סבתא מכירה אתכם כל כך טוב, ישר היא אמרה שתסדרו יפה".

תודה לאמא וניסים, ניפרד בשלב זה.  

תגידו, זה כל כך פשוט נכון? ההורה יחד עם הילד כל הזמן, כלומר בעדו, רק מגייס סביבה שתעזור לו להביא את הילד למקום הרצוי לו ללא התנגשות.

אומנם יש קושי, אתם מזהים? כי כדי שזה יעבוד צריך להרחיב קצת את מושג המשפחה, מאבא אמא וילדים, ולכלול בה עוד קרובים, חברים, שכנים, בעלי מקצוע, בקיצור, כמה שיותר - יותר טוב.  

אבל אני בטוחה שיש לכם יותר דמיון ממני, והרבה חברים טובים, ותדעו איך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.