?value=0&label=EDBeCP3rxAMQt5ey-gM&guid=ON&script=0

 ArvutOrg banner 602x150 noga

 

עת הזמיר הגיע

צריך עובדים חרוצים

מחשבות לא נורמאליות על חופש

  • מאת: נגה זמיר

 Hofesh Noga new

 

וואו, חשבתי לעצמי ביום שלפני החופש, ממחר, אני הולך לקרוע ת'עיר, להשתולל.
ים, מסיבות, לעשות כל מה שבא לי. כבר ראיתי הכול בעיניים, את החודשיים הכי חופשיים בחיים שלי.

בבוקר נשארתי במיטה בכוח רק כי מותר, היה לי כזה כאב-ראש כי לא הייתי רגיל לישון עד כל- כך מאוחר.
אבא ואמא כבר היו בעבודה, הייתי מורעב אז הייתי חייב להכין לי משהו לאכול.
הטוסטים נשרפו בזמן ששאול התקשר, קבענו ללכת בצהרים לים. בסוף לא מצאתי מה למרוח עליהם אז אכלתי אותם ככה, מה, זה חופש ואין לי עצבים ללכת למכולת עכשיו לקנות קוטג'.
בצהרים אמא באה וראתה את כל הזבל שהשארתי מסביב, ראיתי שהיא מיואשת כי לא היה לה כוח לנקות הכול אז נשארתי ועזרתי כמה שאני יכול, למרות שזה חופש נו, מה נהיה? אחר כך יצאתי, מגבת, כמה שקלים וזהו. חופשי.

הגעתי לים ושאול לא היה. נשכבתי בחול, עצמתי עיניים חזק, הכאב ראש מהבוקר כבר היה זוועה.
מיששתי את הכיס עם הכסף, הבאתי אותו בשביל בירה, אבל ידעתי שאם אני אשתה עכשיו עם הכאב ראש הזה אני אקיא. אז הלכתי לקיוסק, היה שם פתק "צריך עובדים חרוצים". פראיירים. קניתי מים.

בערב שאול שוב התקשר, אמר שלא היה יכול להגיע לים, הוא היה חייב להשלים לימודים, ושהוא הולך בערב למסיבה ושאבוא.
אמרתי לו טוב, אבל ידעתי שכולם יהיו שם על סמים לפי השם של המקום. לקרוע את העיר סבבה, אבל זה בכל זאת קצת גדול עלי, כאילו, הפירוש שלי לחופש זה לא להיות לגמרי מסטול עם עיניים סתומות וגם השאר. אז נשארתי בבית. אבל לא יכול להיות שחופש ואני סגור בבית.

אז ירדתי שוב פעם לים, לפחות עכשיו אני אקנה את הבירה שאני חייב לעצמי מהבוקר. אחח... החיים הטובים. "צריך עובדים חרוצים" עוד היה שם, קניתי בירה ישבתי על החוף, שתיתי, אבל אליהו, זה שמחכים לו עם האלכוהול ומשאירים בשבילו דלת פתוחה, לא הגיע, אז קניתי עוד אחת ליתר ביטחון.

כל הזמן הטריד אותי הפתק הזה "צריך עובדים חרוצים". זה חופש, למה לעבוד?
ובינתיים עברו אנשים על החוף, לכאן, ולשם, הולכים, רצים, ואני סתם בהיתי בהם, והם בים.
מין סוג של כלום. כמעט שעה של כלום. זאת אומרת, חופש זה חופשי כלום כזה. לא?

הלכתי לקיוסק ואמרתי, "עוד צריך פה עובדים חרוצים?"
הוא אמר לי שמחר אני מתחיל.

בבוקר הגעתי מוקדם מסורק ועצבני, אף פעם לא עבדתי בקיוסק.
התחלתי למלא בקבוקים במקרר, פירקתי פקטים של קאמל ונקסט ושמתי במגרות. כאלו דברים.
אחר כך התחילו להגיע אנשים. בהתחלה איזה זקן שרץ כל בוקר, הוא רצה ארטיק. הוא גם התחיל לספר לי איך החוף היה נראה כשהיה צעיר, ועל האישה שלו שבבית חולים.
ואז הגיעו עוד אנשים, ניסיתי לנחש מה כל אחד ירצה, דווקא הצלחתי לא רע. לגברת עם הכובע קש, לימון עם נענע, לזה עם השרירים, בוטנים, לילדים עם המטקות, מיץ תפוחים. חלק גם סיפרו לי סיפורים, על הילדים שלהם בחופש הגדול, על ההורים שלהם בחופש הגדול. כאלו.

בבית בלילה כשנגמר היום כיביתי את האור, והאיש הזקן שרץ חייך לי בראש בעצב, על החוף שהלך לו, על האישה שלו שבבית חולים, ועל זה שהוא רץ ואנשים עוברים בינתיים על החוף, והוא בוהה בהם, והם בים. הבטחתי לו בלב שגם מחר אני אהיה שם בקיוסק להקשיב לסיפורים שלו, וגם אשאל שאלות.
גם השאר היו שם בחושך כשכיביתי את האור, אלו שניחשתי מה ירצו ודיברו איתי, ואני הקשבתי להם. כי זה הרבה יותר מלעשות כלום.
הם נשארו לי בזיכרון כמו שגוף מרגיש את הגלים אחרי שהוא כבר מזמן לא בים.

עצמתי עיניים ולא נרדמתי. חיכיתי לפגוש אותם שוב מחר. וזאת הייתה ההרגשה הכי קרובה לחופש שהרגשתי פעם. מוזר.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך