עת הזמיר הגיע

בואי נצעק את זה יחד אימא

נתחיל במסעדה קטנה בשולי הרחוב...

• מאת: נגה זמיר, מחנכת ואומנית, אימא ל-4
  
  

רותי הולכת מתנודדת מכובד הסלים ברחוב העירוני, פונה לשביל צר סמוי מעיניי העוברים והשבים, עוקפת כמה קקטוסים שחוצצים בין השביל לדלת המטבחון הצר של המסעדה, בידיה רכש נאה של ירקות טריים שקנתה עכשיו בשוק. סך הכול היא מרוצה. רק שידאג לעצמו הבן שלה. הוא בצבא.

היא מוציאה את הירקות ושמה בשורה על השיש: תפוחי האדמה, הגזר, הקישואים.
הפטרוזיליה עטופה בנייר עיתון, הוא מיישרת אותו בזהירות שהעלים לא יפלו, בשולי הפטרוזיליה מופיעה כותרת: "גורם צבאי: החלה הספירה לאחור למבצע הבא בעזה". היא מקמטת את העיתון ואת המצח, משליכה לפח ומוציאה את הכוסברה, שוב מיישרת, מריחה את הניחוח שפורץ מחבילת הירק ובוהה בכותרת שיושרה: "צה"ל פתח בתרגיל פתע גדול בצפון הארץ. במסגרת התרגיל הוזנקה אוגדה שלמה וכ-2,000 חיילי מילואים נקראו לשירות. צה"ל החליט על קיום התרגיל נוכח המצב הביטחוני באזור והאיומים בגזרות לבנון וסוריה". מקמטת, זורקת. שרק לא יעשה משהו פזיז עם המוטיבציה החברתית המוגזמת שלו הילד שלה, היא מקווה חסרת אונים. היא תכין היום מרק. אומנם די חם, אבל עם המיזוג זה יעבוד, ולמרק ירקות שלה אין תחליף.

שוטפת, חותכת, זורקת לסיר, מזיעה, מנגבת בשרוול השמלה, מוסיפה תבלינים. עכשיו מחכים, המסעדה תיפתח עוד חצי שעה, יש לה זמן לקפה.

היא יוצאת לקקטוסים, שם השרפרף שלה מחכה, זאת פינת הקפה שלה. 
עוצמת עיניים, השמש מסנוורת את העפעפיים העצומות ומציירות לה תמונה מאדימה. זאת הכותרת שראתה קודם. היא פותחת את העיניים, משפשפת אותן כדי להפיג מהן את התמונה הלא רצויה, ושוב עוצמת אותן. עכשיו מופיעה הכותרת השנייה... מה הוא כתב לה במכתב שקיבלה הבוקר? משהו כזה: "זאת לא תופעה חולפת, זה לא יעבור מעצמו ולא בעזרת שום שר". אבל מה היא יכולה לעשות עם זה?

נרגזת היא קמה, המשקע השחור נשפך לה על השמלה. המסעדה נפתחת, אנשים מתחילים להיכנס, רותי לובשת חיוך קיצי על מצב הרוח האפרורי שחדר ונשענת לדלפק.

היא מכירה את כל הלקוחות שלה. יוסי ורינה ייכנסו ראשונים, הם יישבו ליד החלון. אחר כך ייכנסו יואב, וגילה, ושוסטר וחיים ואחר כך... מי זה?

איש במדים נכנס, הוא נראה כמו תזכורת לכותרות האדומות שקראה. מתיישב ליד החלון של יוסי ורינה. היא תגיד לו לעבור מקום? אין לה כוח להחליט עכשיו, בינתיים היא ניגשת לתת לו תפריט. על השולחן הוא מניח עיתון. הוא פתוח באותה הכותרת שנצרבה לה בעפעפיים. היא מסיטה את העיתון הצידה, מפנה מקום לתפריט, מניחה וחוזרת למקומה לתת לו להחליט.

יוסי ורינה נכנסים, מתיישבים בשולחן ליד האיש במדים, גם השאר זורמים פנימה. החייל הזמין רק כוס קפה. רותי רואה אותו מהדלפק פונה ליוסי ורינה כשהוא מצביע על הכותרות, "שמתם לב איך מכינים אותנו למבצע הבא? כבר כמה שבועות דואגים לטפטף כותרות בתקשורת שכשתגיע המלחמה הבאה הציבור לא יופתע. מה אתם אומרים, תרגיל פוליטי או איום ממשי?"

רותי מתקפלת לתוך הכיסא לידה.
היא שמה לב, היא ועוד איך שמה לב, גם אם מאוד לא רצתה.
הבן שלה כבר שבועיים כותב לה מכתבים משונים שהיא לא מבינה על איום ממשי מאוד.
על זה שהאדישות האטומה לא נותנת להם להרגיש מה באמת קורה,
שיש שנאה ופילוג והכי גרוע, אדישות למצב, ואין לו שום ספק שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ המלחמה הבאה. שאז אולי נתעורר לכמה שניות, ואז שוב נרדם לתוך האטימות.
עד שתהיה מכה כזאת אימא, שכל אחד בארץ יצטרך להרגיש על הבשר,
ואז, אלוהים, רק שזה לא יקרה ככה, כולם יתעוררו - אם לא נתעורר עכשיו מהר אימא.

ואתמול הוא כתב: "אנחנו מתעסקים בכל דבר העיקר לא להתמודד עם האנוכיות שמפלגת בינינו, והיא הסיבה לכל הכאבים. הפוליטיקאים מתעסקים ב-לשׂים פלסטרים על פצעים, ואנחנו גם לא רוצים לפתוח, כמו ילדים, לא מסכימים להוציא את הקוץ מהרגל, את מה שחוצץ בינינו, לא מבינים שזה שנייה יכאב ואחר כך נוכל ללכת שוב חופשי".
"תסבירי את זה לאנשים, תצעקי את זה בכיכר", ככה הוא כותב לה.

והיא מחזירה לו, טרודה בקיום המסעדה הקטנה, שיהיה בסדר, שישמור על עצמו וילבש סוודר, אפילו שהיא יודעת שזאת שטות וחם שם בדרום, אבל מה היא יכולה להגיד לו, שאם היא תצעק שהעם מפולג ומכאן באות כל הצרות לכל היותר ירימו גבה ויגידו לה, "על מה את מדברת רותי, יש ערבים, וממשלה עלובה, ומשבר כלכלי, וחינוך דפוק, והמחירים בלתי אפשריים, וחם כאן מדי בקיץ, יש המון סיבות לקש שאנחנו אוכלים, אבל להגיד שזה הכול בגלל האנוכיות? צריך גם קצת אנוכיות בריאה בחיים כדי להסתדר." אולי לא ירצו אפילו לחזור למסעדה שלה, כי מי רוצה לשמוע דברים כאלו כשהוא בא לאכול?

רותי מביאה עוד קפה לאיש במדים ומסתכלת בו בסקרנות, ואולי, אולי גם הוא יודע מה שהבן שלה אומר? אם רק הייתי יודעת שכן, היא חושבת, ושהוא יצעק איתי יחד, הייתי עושה את זה, הייתי יוצאת לכיכר.
בחיוך שבא מבפנים, לא כמו שהלבישה מקודם, היא מתארת לעצמה איך היא פונה אליו ואומרת: "בוא נצעק את זה לכולם."
ומה הוא היה עונה לה? "בואי אמא נצעק את זה יחד. מאיפה נתחיל?"
ואז היא הייתה עונה לו – "נתחיל מכאן".