עת הזמיר הגיע

אנחנו ואני יודעים

בגלל שגילינו ביחד כמה דברים

• מאת: נגה זמיר

הקדמה:

הרבה פעמים צצות כל מיני שאלות ועולות, ואחר כך נדחקות לפינה מעלות אבק בלי תשובה.
כי אין זמן, ואין מקום בראש, ויש המון עניינים קודמים ויותר חשובים לדרוש.
אבל בעיקר, כי מנסים לפתור אותן לבד.
ולנסות לפתור שאלות לבד זה כמו לנסות לתפוס את הירח בחבית של מים. מכירים? זה על חכמי חלם. טוב זה כבר סיפור אחר.
אבל אם תופסים את השאלה מיד כשהיא עולה בקצה הזנב, ומביאים אותה בזהירות כמו אוצר לאחרים - כי שאלה היא באמת מטמון יקר - ושמים בינינו למחשבה, אז מהשיתוף הזה יוצאים שני דברים.
גם שתמיד נקבל תשובה ועל בטוח היא תהיה הכי נכונה, וגם שיצרנו בינינו קשר שבלי שאלות לא יכול להיווצר.
ואז לא רק שתופסים את הירח, אלא הרבה יותר מזה. זאת אומרת, זה גם מאוד משמח.
למשל יונתן וחבר שלו אלי, הם תמיד חושבים ביחד.
ועכשיו יונתן יספר...

הסתובבנו בבית, אלי חבר שלי ואני, וראינו,
שלשולחן יש ארבע רגליים,
וגם לכיסא,
וגם למיטה,
וגם לכוננית.
אלי אמר שהנגר למד את זה מהחיות,
גם להן יש ארבע רגליים, בגלל זה הן יציבות.

אבל אחר- כך כשיצאנו לרחוב,
ראינו שלספסל יש רק שתי רגליים.
ולא ידענו איך זה, שיש לו רק שתיים והוא לא נופל.
אז התיישבנו מול הספסל על קצה המדרכה והסתכלנו טוב טוב.

עברו אנשים, הסתכלו עלינו, ועל הספסל, ועל זה שאנחנו מסתכלים עליו,
שאלנו אותם, אבל לא היה להם זמן לחשוב על זה, והם המשיכו.
אנחנו לא יכולנו לזוז משם עד שנגלה, אז נשארנו.

עד ש- אני יודע! אני יודע! – קראתי,
כי הרגליים שלו בתוך האדמה, בגלל זה הוא לא נופל!
זה בדיוק ככה, התקרבנו ובדקנו.

אבל אלי, שאלתי, אם את הרהיטים למדו איך לעשות כי הסתכלו בחיות,
ממי למדו לעשות שמכניסים את הרגליים לתוך האדמה ואז יציבים?
התיישבנו על הספסל והסתכלנו מסביב.

עבר לידנו איש במכנסיים עם כתמים אפורים,
לא ניחשנו במה הוא עובד,
אבל אלי אמר שהוא נראה רציני ושנקרא לו לשאול.
אז קראנו לו והסברנו מה שרצינו לדעת.
גם פינינו לו מקום על הספסל שיהיה לו יותר קל לחשוב,
כי הוא כבר התחיל לקמט את המצח בעמידה.

האיש הוציא בינתיים כמה תפוחים משקית שהייתה לו וחילק אותם בינינו.
הסתכלנו עליהם, אלי, וגם אני, וגם הוא, לפני ששמנו בהם ביס,
ואז אמרנו ביחד – אני יודעים!
ככה זה יצא לנו, זה היה מצחיק.

נו תגיד. לא אתה. טוב, אז שלושתנו -
זה כמו שורשים של עץ!
בדיוק מול הספסל היה עץ תות,
כל כך רחב, על רגל אחת, וכל כך יציב.

האיש נעמד, אסף את השאריות של התפוחים ואמר,
אני בנאי, גם בתים עושים ככה,
עם שורשים מברזל באדמה שקוראים להם יסודות.
עכשיו אני יודעים ממי למדנו ככה לעשות, הוא צחק ונפרד לשלום.

לפעמים אלי ואני רואים אותו הולך ברחוב,
עם המכנסיים שלו המלאים כתמים בצבע אפור,
ואנחנו מנופפים לו וצועקים – שלום אני יודעים!
והוא מחייך ומנופף גבוה את היד חזרה.

כי אנחנו והוא כבר כמו חברים, בגלל שגילינו ביחד כמה דברים.