מאמרים וטורים

הכלבים נובחים והחתולים תופחים

"בחודשים האחרונים מתנהל שיח שמדביק תג של כישלון למחאה הציבורית, בהתאם להתפתחויות. המחירים בסופרמרקט עולים? המחאה נכשלה. ישראל היא עדיין מדינה יקרה להחריד? המחאה לא הצליחה. מנכ"ל בנק קיבל שכר 10 מיליון שקל לשנה? המחאה נחלה כישלון חרוץ. סקר שערך ד"ר אביחי שוב עמי מהמכללה למינהל ופורסם אתמול ב-TheMarker ממחיש זאת היטב. מהסקר עולה כי מחצית מאזרחי ישראל חשים כי המחאה לא השיגה דבר.

אז מה קורה כאן? המחאה נכשלה?

כדי לבחון את השאלה, יש להגדיר את מטרות המחאה. לטעמי, המטרות לא היו רק כמותיות אלא גם ערכיות. צדק חברתי, צמצום האי-שוויון, חלוקת נטל צודקת יותר וסולידריות הן דרישות ערכיות. ניתן אמנם למדוד אותן במספרים, אבל בבסיסן הן משקפות שאיפה לחברה הוגנת, שוויונית וצודקת יותר.

בפן הכלכלי, ברור שמה שנדרש הוא יצירת קשר הדוק בין תרומת המנהלים לביצועי החברה, אבל לא רק. לעתים יש קשר מתמטי, אבל הקשר המעשי הוא חלש.

בפן הערכי-מוסרי יש אלמנטים פנימיים וחיצוניים. מבחינה פנימית, נוסחת תגמול שמעניקה למנכ"ל שכר עתק ככל שהוא שולח יותר עובדים הביתה - היא נוסחה מעוותת. היא בעיקר מעוותת בשל מבנה שוק העבודה הישראלי, שבו שליש מהעובדים בחברות ורשויות ממשלתיות ובחברות ממשלתיות לשעבר (בנקים, אל על, מפעלים כימיים) מוגנים בקביעות ובהסכמי עבודה קשיחים ולמעשה מונעים ניידות בשוק העבודה. ויש את הצד הערכי מוסרי החיצוני. בשני העשורים האחרונים גדל האי-שוויון בחברה הישראלית ונפתחו בה פערים רחבים בין עשירים לעניים. פערים אלה הם מתכון לחוסר שקט חברתי, חוסר לכידות וסולידריות, ומן הסתם מייצרים נראטיב בעייתי של הישגיות והצלחה.

מהפך חברתי יהיה רק אם יחול בישראל שינוי ערכי; שינוי שיבוא לידי ביטוי בתפישה שונה של המגזר העסקי את תפקידו - לא רק להשיא רווחים לבעלי המניות, אלא להביא בחשבון את כל בעלי העניין בו: בעלי מניות, עובדים, לקוחות וספקים. שינוי שבו מנהלים מסתכלים לא רק על החברה שהם מנהלים, אלא גם על החברה שבה הם רוצים לחיות ולגדל בה ילדים.
השינוי הערכי מתבקש לא רק מחברות עסקיות ומנהליהן, אלא גם מהציבור הישראלי, בשלושה היבטים: יציאה לעבודה, שירות צבאי או אזרחי ותשלום מס אמת. שינוי ערכי כזה הן במגזר העסקי והן בקרב הציבור הישראלי - הוא המפתח לשאלה אם המודל הכלכלי יהיה קרוב יותר לארה"ב או לסקנדינוויה.

נראה כי בנסיבות המיוחדות של ישראל, המודל הנדרש צריך להתבסס יותר על סולידריות ותחרותיות נוסח סקנדניוויה, ופחות על חזירות קפיטליסטית נוסח ארה"ב. מודל של איש-איש לעצמו בישראל הוא גורם סיכון גדול מדי למדינה שממילא מתמודדת עם סיכונים צבאיים, מדיניים וחברתיים עצומים".

תנועת הערבות:

1. שכר הבכירים רק עולה: סיום עונת הדוחות הפיננסיים של החברות הציבוריות, חשף את נתוני השכר של הבכירים. מדובר בנתונים מסנוורי עיניים וכל עיתון ואתר אינטרנט מתעסק בהם. שכר הבכירים ממשיך לעלות, ללא קשר לביצועים העסקיים של החברות או למחיר המניות שלהם, כאילו לא היתה מחאה חברתית וכאילו אין עיתונות כלכלית חוקרת שחופרת בנתונים וחושפת שכר אגדי של בכירים וחושפת אותם לביקורת ציבורית. אפילו בחברות שהגיעו להסדרי חוב עם המשקיעים ( שזה ביטוי יפה שמאחוריו מסתתרת העובדה שהם הילוו כסף מהציבור ולא החזירו לו את כולו) עלויות השכר של הבכירים גבוהות ומנותקות מהמצב העסקי וכמובן מהלך הרוח בעם.

2. פיתרון "מוסרי" הוא לא הפיתרון האמיתי: הכתבה מאוד מעניינת. סמי פרץ הוא עיתונאי מוכשר שמרבה להתייחס לאספקטים החברתיים של הכלכלה בישראל. התזה המרכזית שלו היא שחייב להיות שינוי תפיסתי ושהשכר צריך לשקף מחוייבות רחבה יותר של הבכירים ושל החברות, לא רק לבעלי המניות, אלא גם לציבור, לחברה, למדינה, לסביבה וכו.... במונחים מקצועיים, הוא סבור שאם חברה תנטוש את גישת ה- Stock holders לפיה מטרתה העיקרית היא לשרת את האינטרסים של בעלי מניותיה, לטובת גישת ה- Stake holders, לפיה על החברה להתחשב בציבורים שונים כגון העובדים, הסביבה, החברה, בעלי המניות, המדינה, הלקוחות, הספקים ועוד ועוד, אז - כל נושא שכר הבכירים ישתנה וגם היחס של הציבור אל שכר הבכירים ישתנה. האם הציבור יתנגד לשכר גבוה למנכ"ל חברה שפועלת לטובת הלקוחות, העובדים והצרכנים? שאלה טובה.

3. הבא ניקח לדוגמה את רמי לוי. למה? כי קל לנו לכעוס על אלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי טפחות שהרוויח למעלה מ- 200 מיליון ש"ח ב-5 שנים ואינו ידוע בפעילות החברתית או ההתנדבותית שלו, או של הבנק. אבל מה עם רמי לוי? הטייקון העממי, שמנהל את הרשת כעסק משפחתי, מסור לרחשי הציבור ושלא חיכה למחאה החברתית כדי למכור כמעט הכל יותר בזול מאשר המתחרים?

רמי לוי קיבל שכר בעלות של כ- 8 מיליון ש"ח בשנת 2012, אישתו קיבלה כ- 3.5 מ' ש"ח נוספים והוא גם השכיר לסניפי נרשת שלו מבנים ומשרדים תמורת 17 מ' ש"ח נוספים. כלומר, המשפחה רשמה הכנסות של למעלה מ- 27 מיליון ש"ח. האם המקרה של רמי לוי משול למקרה של אלי יונס ודומיו? נציין כמובן שרמי לוי הוא מקרה ייחודי ושהסטנדרט הוא הרבה יותר חד וברור: מנהלים פשוט מקבלים שנה אחר שנה תגמול יותר ויותר גבוה, בלי קשר לביצועים העסקיים של החברות, בלי קשר למצבה של החברה הישראלית ובלי קשר למחאה החברתית. לכן, כתב סמי פרץ את הכותרת "הכלבים נובחים והחתולים משמינים".

4. שוק חופשי או לא? אגב, שכר הבכירים בחברות ציבוריות הוא משהו שעובר אישור דירקטוריון ובחלק גדול מהמקרים בעלי העניין ונושאי המשרה מנועים מלהצביע בנושא, בגלל ניגודי אינטרסים ולכן אלו דווקא המשקיעים המוסדיים המנהלים עבור הציבור את חסכונותיו וגם הדח"צים ( דירקטורים מטעם הציבור האמורים להגן על האינטרסים של הציבור אל מול בעלי החברה והמנכ"לים). אבל גם המוסדיים וגם הדח"צים לא מצליחים לבלום את המגמה של העלייה בשכר הבכירים. בנוסף הוקמה וועדה ציבורית לבחינת נושא תיגמול הבכירים ויש לה כבר המלצות למיניהן, אבל הן לא מיושמות. סלע המחלוקת העיקרי הוא האם יש לנו זכות להתערב בשיקול של בעל החברה כמה לשלם למנכ"ל שלו, כל עוד ההחלטה חוקית ונעשית בנוהל תקין?

5. אנו תומכים בהגבלת שכר הבכירים, אבל.....: שכר הבכירים ההולך ועולה מדי שנה הוא פצע פתוח המגדיל את המירמור והתיסכול של הציבור והוא משקף אטימות חברתית ואישית ואת הטבע האנושי במערומיו: מגיע לי וכמה שיותר.

דווקא ההקצנה והעלייה הרצופה בשכר הבכירים משרתת את תנועת הערבות ומאפשרת לה להדגים עד לאיזה מצב הגיעה החברה הישראלית ועד כמה כולנו, זקוקים לערבות הדדית בינינו.

איננו מתנגדים לרגולציה שתסדיר את שכר הבכירים, גם לא לעיתונות חוקרת וגם לא למחאה חברתית סביב נושא שכר הבכירים. אנו תומכים בחיזוק הדח"צים והמשקיעים המוסדיים, כדי שיוכלו לייצג את האינטרס הציבורי בדיוני שכר הבכירים בדירקטוריונים ואם יוחלט ליישם את המלצות וועדת שכר הבכירים, לא נתנגד גם להם. מדוע? כי כל אלה יהיו צעדים המקרבים אותנו אחד לשני, צעדים צודקים, ברוח הדרישה לצדק חברתי ולהקטנת הפערים הכלכליים והחברתיים בישראל.

6. הפיתרון האמיתי - ערבות הדדית בינינו: אבל, ללא התקשרות חדשה בינינו בערבות הדדית, אין פיתרון אמיתי באופק. בעלי החברה ובכיריה ימצאו את הדרכים החוקיות והחשבונאיות להמשיך ולתגמל את עצמם בשכר מופרז ובהטבות למיניהם. כל עוד תאוות הבצע, חוסר האיכפתיות והאינטרסים הצרים שולטים בכולנו, יתנהל כאן מאבק מתמיד בנושא שכר הבכירים. פעם ידו של הציבור והרגולטור תהיה על העליונה ופעם להיפך, ואפילו אם יהיו הישגים - הם יהיו בכפייה, בחקיקה וזה מנוגד לערכי הערבות ההדדית. על הבכירים להבין שהם תלויים בנו, בדיוק כפי שאנו תלויים בהם ושבחברה כה מפולגת ועם פערים כלכליים וחברתיים מהגבוהים בעולם, עליהם לתרום את חלקם לטובת האינטרס הציבורי. יש כבר סנוניות ראשונות למנכ"לים שהודיעו על ויתור על חלק משכרם, על קיצוץ מיוזמתם בבונוס שלהם ועל העלאת בונוסים ושכר לעובדים, אבל מדובר במיעוט שבמיעוט. בטוח הארוך - רק הסברה רחבה ונורמות חברתיות חדשות יאפשרו את שיתוף הפעולה של הבכירים ובעלי החברות. עד אז - צריך להסביר להם שזה לטובתם לוותר קצת, להסכים לשלם עוד קצת מיסים על הכנסתם, להסכים לקשור את השכר והבונוס שלהם לפעילות חברתית וחינוכית של הציבור ולרווחת העובדים והלקוחות. אחרת - הציבור לא יירגע ויתמוך בצעדים קיצוניים נגדם, באמצעות חקיקה אגרסיבית.

אנו גם מציעים להקים "קופה" נפרדת מהכספים שייגבו מהעלאת שיעור המס על שכר גבוה מאוד ולשתף את הבכירים עצמם בהקצאת השימושים החברתיים והחינוכיים של הכספים האלה, תוך ניצול כשרונם הטבעי והיכולות הניהוליות שלהם. כך יגבר אמון הציבור בהם מצד אחד והם עצמם יזכו לסיפוק עצמי ולהערכת הציבור בגין התרומה הכספית והניהולית שלהם לרווחת הציבור.

7. שוויון יחסי, לא מוחלט: תנועת הערבות איננה תומכת בשיויון מוחלט בשכר בין כולם. פערים בהכנסות הם דבר טבעי וקשורים לתפקיד, לסביבה הקרובה, לצרכים האישיים והמשפחתיים וליכולות האישיות של כל אחד ואחד. אנחנו תומכים בצימצום פערי השכר ובהקטנת הפער האדיר בין ה-1% שנהנים מהצמיחה הכלכלית בישראל לבין ה- 99% שנאנקים תחת יוקר המחייה והקושי לגמור את החודש.

קישור למאמר המקורי