מאמרים וטורים

למה זה בדיוק, אבל בדיוק הזמן הנכון להתייצב לצד עובדי הרכבת במאבקם הצודק נגד הפרטת פעילות התחזוקה

"המאבק הנוכחי של עובדי הרכבת נוגע להוצאת עבודות התחזוקה של הקרונות החדשים לידי חברת בומברדייה.

שר התחבורה ישראל כץ, למשל, אמר כי עוד שביתה פראית אחת מצד העובדים – והוא סוגר את הרכבת. לדברי כץ, הוא "מעדיף לסגור את הרכבת זמנית למרות שזה יגרום לאי נוחות זמנית לנוסעים, ולפתוח אותה מחדש כדי שתוכל לספק שירות לנוסעים ברמה הגבוהה ביותר".

ובכל זאת, משרד התחבורה והנהלת הרכבת מתעקשים להוציא את עבודות התחזוקה של הקרונות החדשים למיקור חוץ, ולא להפקידם בידי עובדי הרכבת. ההנהלה טוענת כי התחייבה בפני העובדים שאיש מהם לא יפוטר בשנים הקרובות, ולכן לא מדובר באמת בפגיעה בתנאי עבודתם, אבל זו טענה די מטופשת. באותה מידה אפשר להתחייב בפני עובדי חברת החשמל שאיש מהם לא יפוטר בזמן הקרוב – אבל שאת כל תחנות הכוח הבאות שיקומו בישראל יפעילו חברות פרטיות. בשני המקרים מדובר בהפרטה של הפעילות, אלא שהיא פרושה על פני זמן רב. לצורך העניין, גם אם הנהלת הרכבת תעמוד בהבטחתה, אפשר להניח שעוד 30 שנה מעכשיו לא יהיה אף עובד תחזוקה ברכבת ישראל".

תנועת הערבות: עניין הרכבת מעלה אצל כולנו אמוציות ותגובות קיצוניות. השביתות התכופות, מאבקי האגו והיוקרה בין השר לבין יו"ר וועד העובדים, המאבקים הפנימיים בתוך הוועד המתבטאים בקריאות להדיח את יו"ר הוועד הצבעונית והלוחמנית, העלבונות, חוסר היעילות ועכשיו עניין ההפרטה והשביתה הצפוייה בעקבותיה, כל הדרמה הזו משקפת את המורכבות של הבעיות איתן אנו מתמודדים בעולם הגלובלי והמקושר.

על קרבות האגו, העלבונות, הפירוד והשנאה בין השר לעובדי הרכבת - אין טעם שנדבר. נראה לי שכולם מבינים שהעניינים יצאו מכלל שליטה ושלפנינו דוגמה טובה (או בעצם גרועה) כיצד הפכו היחסים למשחק סכום אפס, בו ההפסד של האחד נתפס בהכרח כרווח של הצד השני. זה כמובן לא אמור להיות כך. לא ברכבת ישראל ולא בשום ארגון עסקי או ממשלתי אחר.

העיתוי של ההחלטה שקיבל השר לחתום על הסכם התחזוקה עם החברה הזרה – אינו מקרי, אלא מיועד להפגין עוצמה מול וועד העובדים המיליטנטי ולפגוע בהנהגתם. מי יסבול מכך? השר, זה בטוח כי עוד תהיינה שביתות ועיצומים סביב הסוגייה הזו. העובדה שהחוזה אינו מושלם ויש בו פשרות רבות מצד הממשלה, מעידה על החיפזון בו נחתם וכי לא טובת הציבור עמדה מול עיני השר בעת החתימה.

אבל בואו נשחק לרגע ב"כאילו" ונניח שההסכם עם החברה הזרה טוב, ואיכותי מהבחינה המקצועית, מה עמדתנו לגביו? לכאורה, כל בר דעת אמור להיות נגד הסכם שלוקח פרנסה ממשפחות ישראליות ומעניק אותה לחברות זרות. אלא שבעולם הגלובלי והמקושר, טכנולוגיה, שירותים ומסחר הפכו גלובליים. אי אפשר

להילחם בזה או לעצור את זה. כל אחד אמור לעסוק בהיכן שיש לו ייתרון יחסי. המגמה צריכה להיות של הסרת מכסים, איחוד מנגנוני פיקוח וריבית, מטבע אחד, רגולציה אחידה, מיסוי אחיד ובסופו של דבר - בעתיד היותר רחוק ורק לאחר תהליך של חינוך והתקשרות בערבות הדדית בינינו, גם של ממשלה עולמית אחת.

אבל עוד חזון למועד. כמו שישראל היא מעצמת הייטק ואנו לא מרימים גבה איך ארגונים מכל העולם רוכשים טכנולוגיה ישראלית מובילה, בגלל שהיא מובילה ולא בגלל שהיא ישראלית, אנחנו לא צריכים להרים גבה מכך שחברה צרפתית זוכה במכרז לתחזוקת קרונות רכבת בישראל. הציבור ירוויח שירות טוב יותר והעובדים הישראלים יצטרכו להתמקצע ולחפש לקוחות, בארץ ובחו"ל, בהתבסס על הייתרון היחסי שלהם.

ניסיונות של ממשלה להגן באופן מלאכותי על יצרנים מקומיים, ועל עובדים לא יעילים ומקצועיים, לא יצלח בעולם הגלובלי והמקושר והוא גם מנוגד למחוייבותה לשירות טוב וזול מחו"ל. לפני הרבה שנים, היה מיסוי גבוה על בדים וביגוד מחו"ל והביגוד בארץ היה יקר וההיצע מוגבל. בשנים הרבות מאז הוסר המיסוי, ההיצע גדל, המחירים ירדו דרמטית ויוקר המחייה ירד. זו רק דוגמה אחת לכך שאי אפשר לעצור את השווקים הפתוחים ואת המסחר הבינלאומי במוצרים ובשירותים, באמצעות חומות של מכסים ורגולציה. המשך הגדלת החשיפה

של המשק הישראלי לחו"ל, מאיים לכאורה על חלק מהעובדים, היצרנים והסוחרים בישראל, אבל בעצם הוא פותח בפניהם הזדמנות להתמקצע, להתייעל ולנצל את היתרונות היחסיים שלהם, גם בארץ וגם בחו"ל.

אבל נעזוב לרגע את הדיון המורכב הזה, שרק התחלנו לגעת בו. במצב העניינים הנוכחי בין וועד עובדי הרכבת לבין שר התחבורה והממשלה, ברור כי השיקולים אינם ענייניים וכי האגו והשנאה הם השולטים. מיותר לציין כי במצב של ערבות הדדית בינינו, כל הדיון הזה לא היה מתקיים. ההופכיות היא מושלמת. אהבה במקום שנאה. התחשבות הדדית במקום חילופי מהלומות, אינטרס אחד לטובת כולם במקום מחנאות ואינטרסים צרים.

עצוב שהגענו למצב הזה. מצד שני - הבולטות של המאבקים ברכבת, מעודדת שיח ציבורי בנושא ומדגימה את האיוולת שבשיטה הנוכחית. גם זה משהו. חשבון נפש עושים כשרע, כשיש משבר ולא כשנדמה שהכל מושלם.

קישור למאמר המקורי