מאמרים וטורים

אלטרואיזם בסופרמרקט

מהיום שעברתי לגור בארה"ב שמתי לב לדבר מעניין: הרבה ארגוני צדקה! תחום ההתנדבות פורח ומזמין, והתרומה הכספית והאישית של אנשים לסביבה היא בקו החזית בכל מקום שאליו אפנה. החל בפרסומים, דרך בתי הספר, חברות ההיי-טק והמרכזים הרפואיים, וסיים באדם ברחוב שהולך לסופר. לכאורה כולם תורמים מכספם ומזיעת אפם לאחרים, אבל למה זה לא ממש מחלחל?

• מאת: מיה גרינברג

 השבוע הלכתי עם הבת שלי לסופר מקומי לקנות כמה מצרכים לסופ"ש. כבר בכניסה שמענו קריאה בכריזה שבקופה 5 מישהו תרם תרומה, והדוברת בכריזה הוסיפה צהלה "יוהו", ונשמעו מחיאות כפיים רמות ברחבי הסופר (הלא קטן, יש לומר). כך במשך כעשרים וחמש דקות של הקניות, כל כמה דקות נשמעה קריאה וצהלות עד שהגענו לקופה. האמת, גם לי התחשק שימחאו לי כפיים, בכלל לא היה אכפת לי למה או למי אני תורמת.

אחר כך כשיצאנו החוצה, הבת שלי אמרה לי, שגם בבית הספר מלמדים שזה מאוד יפה לתרום כסף ולעזור למי שאין לו. דברנו על זה קצת. ואני נשארתי עם החוויה המעניינת של היוזמה של עובדי הסופר שפעלה עלי.

את השאלה "האם אלטרואיזם אמיתי אפשרי בכלל" שאלו לאחרונה בכתבה מעניינת שסורקת תהליך מחקרי שמתפרס על פני שנים רבות, ועוסק בשאלה: איך זה שהברירה הטבעית בה אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו בכדי לשרוד, הותירה בעולם איים של אלטרואיזם? כתבה מעניינת. בינינו, המסה האנושית לא ממש אדיבה זו לזו. "ואהבת לרעך כמוך" כבר מזמן נעשה כסלוגן של פוליטיקאים בלבד ולא עובר את אחוז החסימה של הרוב. למה?

אולי כי בבית הספר (של הבת שלי למשל) יש תוכנית חינוכית מקסימה של להיות חבר טוב, דברו איתם במשך השנה על להחמיא לחברים כל יום, להיות אדיב וחברי ולדאוג לחבר בכיתה ומחוצה לה. ובאותה נשימה נערכות תחרויות במוסיקה, ריצה, מתימטיקה ועוד, עם חלוקת מדליות ומחיאות כפיים רמות למנצחים שמה לעשות נולדו מוכשרים, ולא ממש עמלו להצלחתם. איפה המדליות למחמיאים המנצחים? או לפחות כפיים כמו בסופר מרקט. אולי היה עובד.

להתנהג יפה נשאר לצערנו סלוגן, ולא מחפשים דרכים איך להאדיר את זה, אף אחד לא באמת חושב שזה אדיר לעזור לאחר. לא כמו לנצח אותו....

הערכה וכבוד – זה כל הסוד

באותה נשימה פגשתי וידאו יפיפה ומעודד של חוקרים מברקלי, שהגיעו למסקנה שהמדע חקר די והותר את תחלואי החברה האנושית עד היום, אבל מעט מאוד עסק בחקר דברים חיוביים כמו שמחה למשל. כאשר הם התחילו לחקור, הם גילו לתדהמתם שאושר ושמחה לא באים משיפור ביצועים, טכנולוגיה מתקדמת, עושר או סטטוס, אלא אנו שמחים, מאושרים ואפילו מוצלחים יותר כתוצאה ממערכות יחסים טובות.

לפי חוקרי ברקלי, אנו אף בנויים פיזית לתת אמפטיה ולספק סמפטיה, ובנוסף, זה משפר את חיינו הבריאותיים ובכלל את איכות חיינו בכל יתר התחומים. שיתוף פעולה ואמפטיה יכולים להציל חיים, את החיים של עצמנו. אז מדוע אנו נשארים אגואיסטיים? כי לא מלמדים אותנו אחרת. כמה חבל.

עוד חקרו ומצאו שכדי לעודד אנשים לתת יותר הם צריכים לקבל כבוד והערכה מהסביבה שלהם על כך, ומנגנון נכון בכיוון זה צריך להבנות על תמיכה חזקה של החברה.

הבנתי מה פעל עלי בסופר: כפיים. אנחנו נהיה מוכנים לתת, אולי הכל, כדי לקבל הערכה, כדי להיות בסטטוס המתאים לפי מה שהסביבה מכתיבה. אז איפה האלטרואיזם האמיתי? ואולי תכל'ס מי צריך אותו בכלל? אם הסביבה תתן כבוד לנותנים, אז מי יישאר בחוסר? אנחנו נהנה כל כך מלתת שלא אכפת יהיה לי מה יש לי, העיקר לתת.

אמרתי לבת שלי שבכל זאת בפעם הבאה שנתרום משהו, אולי נוסיף כוונה שזה יהיה לטוב. אז היא שאלה אותי למה אני מתכוונת כשאני אומרת "טוב". החזרתי לה את השאלה, והיא אמרה שנראה לה שהכי טוב יהיה אם כולנו נהיה טובים אחד לשני ונרגיש באמת שמה שקורה לאחרים, קורה גם לנו, וככה תמיד נרצה לעזור.

הסכמתי איתה, הלוואי.