מאמרים וטורים

כבר בת 32...

במהלך כל ההתבגרות שלי אני תמיד נזכרת בעבר, בילדות הלא מתוקה שהיתה לי. תוהה איזו ילדות אחרת היתה יכולה להיות לי, מה הייתי יכולה לשנות אם בכלל?

• מאת: שירה ליבוביץ, מנהלת גן ילדים ואם לשלושה
  
  

לאחרונה ריחות מחזירים אותי אחורנית, ריח זה דבר חזק, ריח - מנסים להיזכר, להיאחז בו. אך פתאום לעומת היותי בת 32, כל הזיכרונות נראים לי מתוקים. נראה שהתבגרתי. כיף לי לחזור אחורה ולהסתכל מ"ראש" יותר בוגר את החוויות שעברתי, את מה שניסו לתת לי. נעים לי אפילו למחול, כשחלק מהמחילה מתממשת בזה שאני לוקחת אידיאולוגיות טובות ומנסה לחזקן, אולי לשנותן. להפיק לקחים מהעבר ועל פי הם לבנות חיים טובים יותר למשפחה שלי, לילדים שלי לסובבים שלי, ובכלל לכולם.

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

גדלתי בקיבוץ יפהפה, אי אפשר להגיד שהייתי מקובלת בחברה, וזה בהחלט דבר שמאוד הפריע בהתמודדות היומיומית ובהערכה העצמית. הייתי ילדה וביישנית, אך בפנים עצמאית כל כך, מרדנית ובעלת דעות. לא היה לי קל בקיבוץ, יש שם מסגרת ברורה, חוגים, תורנויות – והכול בגדר חובה.

גדלתי קרוב לים, היה לנו חוג ימייה - ששנאתי, ירדנו עם סירות לים והפלגנו, אני ישבתי בצד, אך נזכרת איך ישבתי על שפת הים עם כפות הרגליים שהים מכסה אותן, הריח הנעים. הכול היה מובן מאליו, שם גרתי, שם הכריחו אותי להיות, באותה המסגרת, באותם החוגים.

על פניו הכול נראה טוב ונכון, אך לא הרגשתי חלק מזה, תמיד רציתי לברוח, תמיד כעסתי, והכול היה בתוך השקט שלי. עכשיו, במבט לאחור, המקום הפסטורלי ההוא נראה לי מושלם, במיוחד לגדל ילדים, ולחיות כקהילה.

היום כשאני נוסעת ליד קיבוצים ומושבים אני רק לא רוצה שהריח של הרפת יעבור, ואז אני נזכרת איך בהיותי רק בת 9, הייתי קמה למשמרת ב-6 בבוקר, וככה לפני בית הספר היינו הולכים להכין תערובות אוכל לחיות, דורכים על צרכיהם, וכמה ששנאתי את זה אז. אז איך זה שעכשיו אני כל כך מתרפקת על הזיכרונות?

כבר בת 32, משנה כיוון חשיבה, מנסה לקחת את כל הקשיים, להתמודד איתם, לברך עליהם, לדעת שהכול זה בשביל לגדול, להרחיב את ההבנה שלי, לנסות לשנות דברים, להבין שלפי העבר זה בנה את מי שאני, שאני אמשיך להשתנות, כי ככה זה, כולנו ממשיכים לגדול, ונעשים מלאי הבחנות חדשות, עדינות, ואני רק מצפה לבאות.

תפילה של אימא

היום למרות כל הטוב והרע, אני חיה במעין תפילה, שהלוואי וכולם יחיו בהרגשה כמו קיבוץ אחד גדול שמחבק, שכל התנאים המוצעים שם ישמשו בשביל שניקח את ילדינו לכיוון הרגשת ביטחון. שנרגיש כל ילד, כל גוף, נרגיש מה זה לחיות יחד ולדאוג אחד לשני.

המילים שלימדו אותנו בקיבוץ באותן השנים: ערבות הדדית, חברה, שיתוף פעולה - אלה לא סיסמאות. אלה דברים ברי ביצוע לחלוטין, ולאור מצב הדור, נראה לי שכל אימא היתה רוצה לחנך על ברכי הערכים הללו את משפחתה. כל אימא היתה רוצה שילדיה יגדלו ברשת ביטחון כזו.

אז נכון שאולי הקיבוצים ניסו ולא עשו זאת בצורה הכי נכונה, אבל היום אנחנו מנוסים, טעמנו מכל העולמות, ואנחנו יכולים לנסות ללמוד דרך החוויות שעברנו, דרך הניסיונות הכושלים והטובים שלנו, לסלול לדור הבא דרך נכונה יותר.

אם פשוט היה יחס של הכלל לפרט ושל כל פרט לפרט האחר, שמעבר לאידיאל היו גם שמים דגש על לזהות רגשות, ולתת להם מענה, ובנוסף היו מתמקדים באהבת והרגשת הזולת, אז היינו ממש כמו משפחה אחת ערבה זה לזו. ורק במקום שכולם יאהבו זה את זה, תהיה לנו מולדת.