מאמרים וטורים

במהותנו אנחנו רוקמות

יש בי רצון שנרקום ביחד את אותה המציאות שאנו רוצות עבור ילדינו. מציאות של קשר רך ודואג בין בני האדם.  כך שילדינו יידעו לקשור קשרים נכונים עם חבריהם, קשרים של חום, קרבה אנושית, עזרה ודאגה לזולת.

מאת: נגה גונן, אם לשניים, זמרת ויוצרת

ככה לקראת סוף האביב, הגיע לו שבוע סגרירי וגשום במיוחד...

פתאום שמתי לב שחסרות גרביים חמות לביתי הקטנה (אחרי שחצי מהזוגות נשארו בודדות..זו עדיין תעלומה שאני חייבת לפתור יום אחד). עטפתי אותה ואת עצמי ויצאתי להשלים את החסר.

הגעתי לחנות קטנה של טקסטיל באזור התעשייה, כאשר ניגשתי לשלם למוכר לפתע נחו עיני על משהו שהונח על הדלפק, רשתות פלסטיק שאליהן צמודים חוטי רקמה צבעוניים, ומחטים עבות. ועל כל רשת ציור צבעוני אחר: של סוס, של פרחים, של סירה...

איור: נועם דוייב

וכאן אשתף אתכם בזיכרון מתוק שכבש אותי באותם רגעים, אולי גם אתם זוכרים שהיינו קטנים, והגיע זמן שבו אימא ישבה איתנו לרקום תמונה כזו? לא תמיד סיימנו אותה, זה דורש הרבה זמן וסבלנות, אבל אימא סיפרה שהיא הייתה קטנה היא הכינה עם סבתא, ובאמת בבתים של הסבתות הן בדרך כלל עוד תלויות. משהו בזיכרון הזה ובמראה התמים הזה הציף אותי פתאום בגעגועים לא ברורים.

היה לי חשק לשבת עם ילדי, ולרקום תמונה כזו חמימה ולתלות בחדרם. אך מיד קפצה המחשבה לראשי: למי יש זמן לזה? ובאמת למי יש זמן היום לשבת ולרקום? האוטוסטראדה הזו של החיים שלנו, כמעט לא מאפשרת לעלות את זה על הדעת. ובכל זאת לרגע עמדתי שם, בוהה בתמונה של סוס העץ, והמחשבות נדדו;

ראיתי אותי בימים אחרים, רחוקים וקדומים יותר, יושבת במעגל גדול עם עוד הרבה נשים, אנו רוקמות וטוות בחוטים צבעוניים, מפות, ושמיכות ושטיחים בתוך המעגל התרוצצו הילדים הקטנים, ילד אחד כבן שנתיים התחיל לפזר סליל חוטים אחד, וגרם לכולנו להעלות חיוך וצחוק. הייתה בינינו תחושה של קירבה. דאגנו יחד לחינוך הילדים, שרנו ביחד, תמכנו זו בזו בעבודה משותפת. היינו עמוד התווך של השבט שעלה בדמיוני,חשתי קרובה אליהן, חשתי שיש לנו מטרה משותפת. וכשישבנו ורקמנו וטווינו,

הפעולה הזו, הכול כך מונוטונית, טמנה בחובה כוח עצום. כוונה של חום ואהבה וחיבור ודאגה.

התעוררתי מחלומי כשהמוכר פנה אלי בחיוך: "זוכרת את אלו, התמונות הרקומות האלו, של פעם?""כן אני זוכרת" הנהנתי, מחזירה את עצמי למציאות העכשווית.

ואם אתם שואלים אם קניתי את ערכת הרקמה? אז התשובה היא: לא. באמת אין לי זמן, אחרי טיפול בבית, בילדים עבודה וקניות.

אבל עדיין זה לא עוזב אותי. אני מרגישה את הרצון לרקום, ולא לבד, לרקום ביחד, ולטוות ביחד.

ולא, אני לא חושבת שאנו צריכות עכשיו לחזור אחורה בזמן לימי השבט, המציאות השתנתה ואין טעם להתרפק על העבר..

אבל יש בי רצון שביחד נרקום ונטווה באותה סבלנות עיקשת שמשלבת אומנות, סבלנות, צבעוניות, יצירתיות, מגע, דאגה ומחשבה - כולנו, חברות לדרך. אבל הפעם נרקום את השינוי של המציאות אותו אנו רוצות לילדינו, מציאות של קשר רך ודואג בינינו בני האדם. מציאות של חינוך ילדים אמיתי שיבנה מהילד אדם שיודע לקשור קשרים נכונים עם חבריו. קשרים של חום וקרבה אנושית תוך דוגמה אישית של שיתוף פעולה ועזרה ודאגה לזולת.

לרקום ביחד זה בטבע שלנו הנשים,אז בואו נטווה את המציאות החדשה ונוליד אותה ביחד.

כי במהותנו בתוך תוכנו אנחנו-יודעות את המלאכה, ויודעות לעשותה ביחד. במהותנו אנחנו רוקמות.