מאמרים וטורים

המסדר יעבור לנוח

דגלים ליום העצמאות הפכו למצרך שיש בו סכנה, אם זה מצד הילדים שעוברים בין המכוניות בצמתים כדי למכור לנו אותם, ועד לשכנים היקרים שלי מקומה שתיים ושלוש

• מאת: פרידה גלעד

הבוקר התעוררתי לצעקות, משה מקומה שלישית החליט השנה ללכת על דגל סטייל- מסך קולנוע רחב, ובעמל ויזע שלשל מהמרפסת שלו את סמל המדינה כך שהיריעה כיסתה ליעקב מתחתיו חצי מרפסת.

יעקב מלמטה שיצא למרפסת לקפה וסיגריה של בוקר גילה שהשמש שלו נעלמה, עבר מיד לדום ועם פרצוף אדום ליווה את טקס הנפת הדגל בכמה קללות עסיסיות.
חמוש בבוקסר וקבקבים ומוכן להסתער, הודיע לאשתו שהוא עולה לגלגל את משה בדגל ישראל ולנער אותו מהקומה האחרונה.

הדפיקות של יעקוב על הדלת כבר הסגירו את מידת הרוגז שלו על העניין, ומשה עוד לפני שהספיק לפתוח, כבר פתח את כל החשבונות הישנים שלהם מכל השנים, והנה מריבת ענק פרצה.
"משה, כפרה, לא חשוב הגודל, תחליף את הדגל, יחזירו לך כסף", ניסתה אשתו נואשות להרגיע את הרוחות, ובינתיים האישה מלמטה מוסיפה אש למדורה, מוציאה ראש מהחלון ופותחת גרון בלי חשבון.

טוב, אחרי התקהלות שכנים קצרה, והתערבות של כמה קולות שפויים בתוך המהומה, הושגה פשרה בצורת שרשרת דגלים שתקיף את הבניין, ואפילו ועד הבית הכריז פה אחד: "כל זה -עלי!"

לפעמים טיפה קטנה של הגזמה, עוד קש אחד של רוגז על הגב, יכולים לגרור אותנו למלחמת עולם, ומריבה סתמית פותחת סכר לשנאה ויצרים שמאיימים לשרוף כל חלקה טובה של שכנות ואחווה.

עם שנתברך בפיוז קצר

העם שלנו הוא בעל פיוז קצר. זה לא חדש. ולכן כל סיבה קטנה היא מספקת למסיבה. זה יכול לפרוץ מתחרות או קינאה, כבוד או גאווה, מאיזה עלבון שנסחב שנים, ואז לחיצה קטנה על הפיוז, ותיכף נהיה לנו חושך בעיניים. היד מהירה על ההדק, האגרופים שלופים ולא פעם נשלפות הסכינים, אפילו במקומות בהם אמורים לבלות בני נוער, כמו מועדונים ומסיבות, וכל האלימות במשפחות, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הכבישים.

אז מה נהיה מאיתנו אנשים? איפה העצמאות ואיפה השמחה? במקום חגיגה נשארנו עם מקום לדאגה, מכך שאלו הם פני המדינה שעבור שלום גבולותיה איבדנו רבים מבנינו, אך עברנו מזמן את גבולות האסור והמותר בכל הקשור ליחסים בינינו.

מדינות ואימפריות שלמות נפלו ונגוזו מכוח הפירוד, מהתפוררות פנימית של ערכים, מהרצון של הפרט לקחת לעצמו ולשגשג על חשבון אחרים.

אני מקווה בשבילי ובשבילך ובשביל משה ויעקוב וכל השכונה, שכונת ישראל, שבאמת נפסיק לעצום עיניים, נסתכל במציאות העגומה, ניקח נשימה והחלטה להתחיל להיות עם. להחליט שאנחנו רוצים להתאחד ולהתחבר סביב רצון משותף שיש בו אידיאל של בנייה וטיפוח, ומתוך מודעות עמוקה, שאם כל אחד יפעל "לבד נגד כולם", לאף לא תהיה מזה שום ברכה. אלא רק כשנפתח את הלב, ונחבר תקווה לתקוה, כשנחליט להתכנס תחת דגל אחד, כחברה עם ערכים של עזרה הדדית ואהבת הזולת, אז בחרנו בחיים של שלום ועצמאות אמיתית.