מאמרים וטורים

הגמד שלי, הוא המלאך שלי...

מקרה שהיה כך היה, ובילדותי, היה נהוג בכל כמה זמן לערוך "שבוע גמדים". ולמי שלא בקיא ברזי הפעלות ילדותיות, זהו שבוע שבו בכל יום אתה מקבל מתנה או תשורה מהגמד הנסתר שלך, שרק בתום השבוע יכולת לדעת מיהו...

• מאת: פזית יהוד נתנאל
  
  

בתחילת שבוע הגמדים, כל אחד היה רושם את שמו על פתק ומכניס לתוך סלסלה, וכך יודע מי "המגומד" שלו וללא שמץ של מושג מי הגמד. אמנם היו הרבה ניחושים וסברות ולא פעם ניבויים שקלעו לאמת, אבל עדיין שמרנו בקנאות על סודנו כגמד והסתתרנו מאחורי חזות תמימה של חשודים עם אליבי מבוסס.

הפנטזיה יכולה לקחת אותנו להמון מקומות. אבל דווקא מה שהיה מופלא בשבוע הזה הוא שבמשך הימים הבאים היינו ממש ממלכת גמדים, והמציאות בהחלט עלתה על כל דמיון. וזה לא שקרו ניסים, גם לא קסמים וכישופים, אלא פשוט היינו עסוקים עד למעלה מהראש איך להיות הגמד הטוב ביותר בשביל המגומד שלנו, וכל הריבים הקטנים, ההתקוטטויות שליוו אותנו ביומיום של: "הוא לקח לי", "זה שלי ולא בא לי לתת לך", נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

הגמד שלי היה נהדר והשתדל מאוד, כפי שגם כל הגמדים האחרים התאמצו – הוא הכין עוגה ורקם תמונת רקמה (ששמרתי אותה עד היום...), גם הביא לי עציץ עם פרח בצבע שאני הכי אוהבת – סגול! וגולת הכותרת הייתה סלסלת הפיצ'פקעס עם צדפים, חיות קטנות, קוקיות, דמויות לגו וגולות, שהיו עבורי אוצר של ממש. כן, נראה לי ששלגייה הייתה שוכרת את כולנו בלי יוצא מן הכלל.

ככל שהימים עברו, המתנות הלכו והשתכללו והפכו יצירתיות מצד אחד וגם מקוריות מהצד השני, כי כולנו גם למדנו מאחרים וגם נתנו דוגמאות משלנו. וכבר לקראת סופו של השבוע בקושי החזקנו מעמד מול הסקרנות לדעת מי הוא הגמד שלנו, ומיליון ניחושים רצו בינינו. כולם הפכו בחזקת חשודים וכל מילה שמישהו הוציא מפיו הפכה לעדות שכדאי לחקור אותה, או לעובדה מפוקפקת שהופרכה מחוסר הוכחות מוצקות.

ההנאה גלומה בנתינה

בלילה של היום השישי, קצת לפני שנרדמתי, לא ידעתי אם לשמוח שסוף סוף אגלה מי הגמד, או להצטער שכל זה תכף ונגמר. הרהרתי כמה כולנו נהנינו בשבוע הזה פשוט לחשוב וגם לעשות אחד בשביל השני במקום כל אחד לעצמו, וכל כמה שהמתנות הו נהדרות, ובאמת כל אחד השתדל, קרה פה משהו באמת חדש וקסום והוא שהיינו חברים זה לזה, וזה חשוב אפילו יותר מהמתנה או לדעת מיהו הגמד.

בבית הספר, באותן השנים, העולם שלנו התמצה בחברים שלנו ובמשפחה. היום, כשאני שבגרתי, העולם שלי התרחב, אבל אני עדין מחפשת אחר אותה הרגשה נאיבית ואותה תשוקה, לעשות טוב לאחרים ופשוט ליהנות מזה. כי מי צריך יותר? כשאני מסתכלת על הפערים הפיננסים בין עניים לעשירים בעולם, חוסר האיזון במערכת האקולוגית והקריסה החברתית, אני נזכרת באותו שבוע שבו העולם הקטן שלנו הפך טוב יותר, מתוקן הרבה יותר וכייפי לאללה, רק בזכות היחס בינינו, שהשתנה. ואני עדין מאמינה בכל ליבי שגם כל הבעיות הגדולות האלה פשוט יכולות להתפוגג במטה הקסם, אם רק נחשוב על החברה שלנו באהבה, ונפעל מתוך דאגה ורצון טוב. אין לי ספק שאז ניווכח כי ניתן למצוא בה אוצרות, יכולות, אמצעים, אם רק נהיה "גמדים" שרוצים לבנות עולם ביחד שבו נחיה כולנו באושר ובעושר.