מאמרים וטורים

מטריות או לא להיות...

בדיוק ברגע שיצאתי מהאוטו והוצאתי את העגלה, התחיל מבול. מה זה מבול. ברד. טיפות בגודל של כוס קפה וקרות כמו אייס קפה קר נשפכות עלי, מרטיבות את העגלה, ואני צועקת חסרת אונים למיכל שלי בת השלוש תוך כדי שאני מהנדסת את המטריה שתפתח מעל הדלת "נו.. מהר...".

• מאת: מזי הכט

אני זורקת את הקטנה לעגלה, שמה לה כובע על האף, שמיכה על העיניים, אוחזת מטריה בין הכתף לאוזן, דוחפת עגלה, מחזיקה את הגדולה ביד השנייה ורצה.
ואז בדיוק המטריה נשברה לה. פעם שלישית החורף הזה. אני מוצאת את עצמי קופאת לרגע, תרתי משמע, אין לי מושג איך אני ממשיכה במבול הזה הביתה, כשברקע מיכלי מקטרת: "אמא אני נרטבת!", מרימה אותה ביד אחת, ומדלגת עם העגלה בין השלוליות עד שאנחנו מגיעות לחדר המדרגות.

מרק (ו)גרביים

עולות הביתה. כולנו ספוגת מים. אני פולטת אנחת ייאוש, מיכל עם מוצץ בפה ומבט של זומבי בעיניים, ומעין הקטנה מסתכלת עלי לרגע ומתחילה לצרוח.

"רגע. שניה. תני לי להתאפס", אני חושבת. איזה שנייה ואיזה נעליים. מאז שצומחות לה השיניים, יש לי נינג'ה בבית. אני אומדת את המצב- זומבי או נינג'ה- בוחרת בנינג'ה וטסה להחליף לה טיטול.

כמובן שהוא מלא אטרקציות.

מיכל קולטת אותי הולכת לחדר עם אחותה הקטנה, ונצמדת אלי: "אמא! אותך!", מרטיבה אותי בכל הגשם שנספג במעילה, ואני מבקשת ממנה: "רגע, תורידי רגע את הבגדים, שנתייבש, אהובה".

מילים יפות כמובן לא עוזרות כרגע, ולא נותר לי, אלא להפשיט ולהלביש אותה מחדש, להניח אותה רגע מול איזה שיר ביוטיוב, ולהחליף בגדים בעצמי. באסה. השיר נגמר מהר מדי...

אני בוחרת בפעם האלף את שיר "האלף בית", ומחליפה סופסופ גרביים. ניגשת מרוטת עצבים ושיער לחמם מרק, כדי לחמם את ליבנו וגופנו הקפוא. האינטרנט נתקע ומיכלי מתחילה להתעצבן: "אמא אני לא רוצה כזה", מעיין הקטנה קלטה פתאום שהיא לבד אף אחד והצטרפה לחגיגה.

אני מחניקה צעקה. שלא ישמעו. הכל נגדי היום. מטריה מזורגגת. אינטרנט. גשם. גם אני רוצה לבכות.

יומולדת לנורה

חצי שעה אחר כך מגיע החצי. הוא רק נכנס בדלת ואני נוטעת לו את הקטנה בידיים כמו אומרת "קח! אני עשיתי את שלי להיום!", הוא מסתכל עלי, רטוב גם הוא, אבל מבין. לוקח אותה ומצחיק אותה.

"תודה אהוב", אני אומרת בליבי, מתחילה לחזור לשפיות בזכותו.

אנחנו יושבים לאכול מרק חם שהתקרר, ואני מספרת לו על מעללי המטריה "האיכותית". הוא צוחק. מחשב כמה הפסדנו על מטריות. ואז, כמו באיזה סרט, משום מקום, מתפוצצת לה הנורה מעל הראש שלנו בפינת האוכל. זה לא קרה לנו כבר שנים. אמרתי כבר שהכל נגדי היום?

מיכלי קופצת בבהלה. בעלי מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו, ושנינו בשוק. כמה רגעים אחרי שהרגענו את מיכלי, היא מתיישבת על אבא והוא מספר לנו על סרטון שראה.

הוא: "את יודעת שלפני חודש בערך, ראיתי סרט על נורה אחת בארצות הברית, שדולקת כבר מאה שנים?"

אני: "מאה שנים?"

הוא: "כן, אפילו היו שם איזה כמה פסיכים שעשו לה יומולדת, הביאו עוגה ושרו לה happy birthday.. " הוא מגחך.

מיכלי מתרגשת מהסיפור ומוסיפה בצהלה: "גם לי עשו יומולדת בגן!" וכולנו מתפוצצים מצחוק, סופסופ.

ואז הוא ממשיך לספר, שפעם אמא שלו קנתה מכונת כביסה אחת כמעט לכל החיים, ושהיא החזיקה יותר מעשרים שנה (המכונה, האמא עוד בחיים תודה לאל..), אבל אז הבינו היצרנים שככה לא מתעשרים. ולכן הם שוכרים בכוונה מהנדסים מוכשרים כדי שימציאו מוצר שהוא בכוונה כמעט חד פעמי. מדפסות. בגדים. נעליים. טלפונים. הכל. ולמה צריך לתקן בכלל אם אפשר לקנות חדש?

מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהו?

בלילה, הרבה אחרי שהילדות נרדמות, אנחנו מתכרבלים בפוך האיכותי באמת שלנו, ואני אומרת לאורן: "אתה יודע, אם הייתי מצלמת את עצמי ביום הזה מהרגע שיצאתי מהאוטו ושולחת את זה ליצרן המטריות, אני בטוחה שאפילו הוא היה חייב לגלות אמפטיה. הוא בטוח היה בא לכאן עם מטריה איכותית, מחליף לנו את כל הנורות בבית וגם מכין לנו מרק טעים!".

כי בשורה תחתונה, כולנו בני אדם, וכולנו די דומים. אם רק היינו זוכרים את זה אולי לא היינו מסוגלים לייצר משהו בכוונה כך שיהיה לא מספיק טוב, כדי שיצא מכלל תפקיד מהר, בשביל שיקנו ממך עוד, ותתעשר על גבם של כל אלה שמפרנסים אותך.

חצי ישן הוא עונה לי "כן, ואז אולי הוא גם היה באמת מסופק מזה שהצליח לעשות משהו לטובת מישהו, ולא רק כסף...".

הלוואי. חשבתי לעצמי ועצמתי עיניים, מתפנה לחלום על מטריות גדולות וחזקות של אהבה.