מאמרים וטורים

אימא זאבה או אימא אווזה?

בדיוק כשנדמה שאין ברירה ושהמציאות מחייבת אותנו לשלוף ציפורניים, לחשוף שיניים ו... לתקוף, החיים מלמדים אותנו שאפשר גם אחרת. וזה תלוי רק בנו...

• מאת: שלי פרץ, אמא לשלושה, שחקנית, כותבת, מנחה.

אחר הצהריים טיפוסי בגינת השעשועים. ילדים יש כאן בשפע, גם אימהות יגעות מיום עבודה של 24 שעות... לא פשוטים החיים. ויוסיפו הציניקנים, בעיקר כשאנחנו חיים בעידן ה"תן לי מהכול וכמה שיותר".

הילד שלי מחכה לנדנדה כבר רבע שעה, אבל מי סופר? בטח לא האימא שמנדנדת את בתה העייפה כבר שעתיים, בהתעלמות מוחלטת מיתר הילדים שמחכים לתענוג הנכסף. הנה מסתננת לתוכי התחושה המנוכרת משהו: אפילו בגן השעשועים, כשבסך הכול ביקשנו קצת ליהנות, צריך לגלות אסרטיביות, כריזמה (שכרגע אינם ברשותי), חוסר סבלנות מאופק, משולב במבטים עוקצניים, כדי שלמישהו יהיה אכפת!

לא ייאמן, אבל תמהיל הרגשות שלי הצליח להזיז משהו. המנדנדת החלה לרמוז לבתה שצריך כבר ללכת הביתה, כי נעשה מאוחר. לאחר מלחמת התשה הנדנדה מתפנה. זאטוטי האהוב שועט קדימה, אבל מה לעשות, הוא עוד תינוק, רגליו קטנות ושמנמנות והוא מגיע שני לזירה. כצפוי, אין סיכוי שהוא יוותר, וכמקדמה הוא פותח בסדרת צווחות סביבתית, בעודו מנסה למשוך את הנדנדה הנחשקת מידיו של הגברבר הצעיר בן השנתיים שאוחז בה בביטחון.

מה עושים? פתאום, הלב שלי נמלא תקווה עזה שהוא איכשהו ינצח במלחמה, הוא היה הראשון אחרי הכול...

חזרנו הביתה לאחר שהתנדנדנו כיאה. אלא שהפעם, שלא כמו ביתר הימים, לבי לא שקט ולא נח, ומחשבות מטרידות החלו להציף אותי. איזה מין עולם זה? עולם של מלחמות על הכול! על נדנדה בגינה, על מי הכי מקובל בכיתה, על קריירה, על מקום חניה, על יוקר המחייה... נלחמים על כל דבר!

כאימא טובה אני רוצה לראות ניצחון מוחץ מצד ילדי, אבל כאימא קצת יותר חכמה מבעל חיים ממוצע, הלב שלי צובט ואומר: לא בטוח שזו השיטה הנכונה. ניצחון מוחץ? הרי המשמעות היא, שבצד השני מישהו נמחץ!

שעת השינה הגיעה. בעודי חובקת את השלושה, כשעל פניי חיוך מעושה כנגד המחשבות הדוקרניות, קורה משהו מפתיע. כמו בכל ערב, זמן השינה הוא הזירה שבה מפגינים הקטנים את מרב ההשתוקקות לחום של אימא, וגם על כך ניטשת מלחמה... כי התינוקת צריכה לינוק וגם ה"גדולים" רבים מי יישן הכי קרוב לאימא אווזה.

אבל הפעם לפני שנכנסתי איתם לקונפליקטים מיותרים, קרה דבר יפה: כל אחד דרש את מקומו, ועמד על כך בתוקף, אבל... גם התחשב בצרכים של האחרים. כך יצא שהתינוקת התמקמה על הלב, הבן, למרות שרצה להיות במקומה, נשכב על הרגל, והגדולה חיבקה את ידי, שחיממה כך את לבה. נרדמנו.

מסתבר שהחיים לא חייבים להיות ג'ונגל. פתאום זה נהיה לי כל כך ברור: אני את ילדי אגדל לוותר, כי אחרת הם לא ישרדו...

הטלוויזיה המשיכה לעבוד בשקט. בלי קול. כדי לא להעיר את הילדים. תמונות מוכרות התחלפו לנגד עיני. ראשי מחאת האוהלים, ועדת טכטנברג, וויכוחים בין חברי כנסת... פרשנים שאומרים כנראה משהו חכם... ואני חושבת לעצמי: איך זה, שאף אחד שם לא מוכן לוותר אחד לשני?

בבית, הכול שקט. התינוקת סיימה לינוק והזדחלה אל בני הצעיר, הניחה ראשה על גבו, וישנה יחד איתו. כל אחד מהם עשה את הויתור שלו למען כולם. עכשיו טוב לנו. כל כך טוב...

אני רק אימא. לא פוליטיקאית וגם לא כלכלנית. אבל נראה לי שאם רק היינו יכולים לעשות את הוויתור הקטן הזה לטובת המדינה, אם כל אחד היה מוותר רק קצת, או לפחות רק מסכים להקשיב גם לשני, ולא רק לעצמו, היינו יכולים להגיע לאושר הזה. לאותה הרגשה של שלווה ביטחון שאני מרגישה עכשיו, כשאני מסתכלת על האהובים שלי, ששוכבים עכשיו לפני...