ידיעות ומחקרים

עשרות צפו במין קבוצתי בצעירה; איש לא התערב, גם לא המשטרה...

"בתחילה לא ניתן היה להבחין בבירור במה התבוננו האנשים שעמדו במעגל על החוף בתל אביב, אך ניכר היה כי משהו מסעיר אותם. השעה היתה אחת בצהרים, ביום שטוף שמש. לצלילי מחיאות כפיים הגיחו לפתע מביניהם צעיר וצעירה, בשנות ה-20 לחייהם, לכיוון המים. הוא בלבוש מלא, והיא בחולצה ובז'קט בלבד, מטושטשת מעט. בתוך רגעים ספורים השניים כבר היו בעיצומו של אקט מיני מלא. דקות לאחר מכן הם יצאו מהמים, וחזרו למעגל, שם הוסיפו האנשים לצפות בצעירה.

נ', תושבת ירושלים בשנות ה-20 לחייה, שבילתה באותה השעה לפני כשבועיים בחוף בוגרשוב, חשה שמשהו לא כשורה, והחליטה להתקרב על מנת לברר את העניין.

נ', שעובדת בפרקליטות, החליטה להתקשר למוקד 100. "הבנים צעקו עלי: 'תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי 'מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. עם זאת, נ' לא היתה יכולה להשתחרר ממה שלדעתה נראה כמו אונס. "הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו 'מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור".

נ' הופתעה מתגובתה של המוקדנית. "היא שאלה איפה זה חוף בוגרשוב, ואמרה שהיא לא מכירה את המקום", מספרת נ'. "המתנתי על הקו במשך כמה דקות. היא אמרה שאין לה ניידת, ושהיא תבדוק אם היא יכולה לשלוח למקום מישהו".

על פי המשטרה, ארבע דקות בלבד לאחר שיחת הטלפון של נ' למוקד, כבר הגיעו שוטרים למקום. לטענת המשטרה, אלה לא הבחינו בשום דבר יוצא דופן. בדו"ח הפעולה נכתב: "התקבלה תלונה על מעשה מגונה בחוף הים. במקום היו משפחות ואזרחים שנכחו בחוף - ולא נמצא אירוע".

בניגוד לכך, נ', שמספרת כי נשארה סמוך לקבוצת הנערים עד לשעה 16:30, לא הבחינה בשום שלב בנוכחות שוטרים במקום. "המשטרה אפילו לא חזרה אלי כדי להבין מה קורה, ולא היתה שם שום ניידת", היא אומרת. "באותו הזמן שאותם שוטרים טוענים שהם היו במקום, הבחורה היתה ללא חלק תחתון וקיימה יחסי מין עם הבחורים. לא ברור כיצד השוטרים שלטענתם היו בזירה לא הבחינו בזה".

תנועת ערבות: פעם חשבנו שאנחנו עם סגולה, עם כזה שבו אהבת הזולת, הדאגה לאחר כאילו הוא בשר מבשרך תמיד תחייה מתחת לפני השטח, ושברגע שמישהו יהיה במצוקה, הדאגה הטבעית הזו ביננו תצוף ותעלה לפני השטח. אולי זה היה הדבר היחיד שבאמת ייחד אותנו מכל העמים, ואולי לגמרי לא. מה שבטוח שהיום אף אחד לא יכול להרגיש שהוא חי במדינה שיש בה אהבת אדם.

אהבה עצמית? יש בשפע, עד כדי כך שהחושים שלנו נסתמו לחלוטין ואינם מוכנים לספוג או להזדהות או לגלות אמפטיה לשום דבר שזה לא אני עצמי והתוצאה מראה שבשלושה מקרים בשנים האחרונות אפשר למות לנגד עוברים ושווים בארץ שלנו, בבית שלנו, ולאף אחד זה לא יהיה איכפת.

מה הביא אותנו למצב הזה? אולי הערכים שהסביבה מזינה אותנו בהם, אולי הבדידות והניכור ההולכים וגוברים שאחרי הכל הרבה יותר חשוב לי להגיע הביתה לראות האח הגדול, מאשר לעזור לאיזה אופנוען מרוח על הכביש.

ואולי הדרך היחידה לשנות משהו, היא להתחיל לפקוח את העיניים, לדיין לאן המדינה שלנו צפויה להגיע בעוד 10 שנים מבחינה חברתית, ולהבין שאין לנו סיכוי אלא אם כן נתחיל לשנות את החינוך, והתזונה של המדיה כבר מהיום, מרגע זה.

קישור למאמר המקורי