ידיעות ומחקרים

שותפים לבירה: פאב קואופרטיבי בת"א

"פעילים בולטים במחאה החברתית יזמו הקמת בר חדש שימכור אלכוהול במחירי עלות. 60 איש כבר רכשו מניה ב-1,000 שקל

רעיון הקואופרטיב, שפרח בראשית הציונות, זוכה מאז הקיץ האחרון לעדנה מחודשת. בעקבות המחאה החברתית הוקמו עשרות אגודות שיתופיות, בהן קואופרטיב "העגלה" במצפה רמון, שנאבק בסניף "שופרסל" המקומי, קואופרטיב עובדים סוציאליים וכן אגודה שיתופית של מורים עובדי קבלן בצפון, שמנסה לעקוף את הקבלנים גוזרי הקופונים. בחודש הבא יצטרף לרשימה פאב-מסעדה קואופרטיבי בתל אביב, וגם בירושלים מתחילה להתגלגל יוזמה דומה לבית קפה שיתופי".

תנועת ערבות: האקלים הציבורי והצרכני, יוקר המחיה שממשיך להאמיר והאכזבה מההישגים של המחאה, בשטח, ממשיכים לדרבן את עם ישראל לחפש אלטרנטיבות עממיות, שאינן תלויות בממשלה ואינן כרוכות במהפכות גדולות, בחקיקה או במקח וממכר פוליטי. אבל מי שחושב שהקמת קואופרטיבים היא הפיתרון, יתאכזב. כל עסק מבוסס על אנשים, וכידוע - המשבר הנוכחי הוא בראש ובראשונה משבר ביחסים בינינו ובהסדרתם טמון גם המפתח האמיתי והיציב לפתרונו.

הקאמבק של קואופרטיבים כשלעצמו הוא בהחלט חיובי:

אנחנו בעלי המניות: בקואופרטיב הזיקה בין בעלי המניות לבין הלקוחות חזקה מאוד וחיובית. להבדיל, בחברות ציבוריות רבות בעלי השליטה וההנהלה הבכירה מנותקים משאר בעלי המניות (אנחנו, הציבור) ואנו נדרשים לרגולטורים ולמשקיעים המוסדיים כדי שישגיחו עבורנו על ההתנהלות העסקית.

פונקציית רווח שפוייה: קואופרטיבים אינם עסקים אלטרואיסטים. מי צריך את זה בכלל? גם הם פועלים למטרות רווח, אבל רווח שפוי, הגיוני, סביר. התימחור של המוצרים/שירותים שלהם אמור לכסות את כל ההוצאות של העסק, כולל עלות חומרי הגלם והמכר, הוצאות שוטפות, מיקום ושכר עבודה וגם רזרווה שהכרחית כדי לשמר את כושר הייצור והפעילות של הקואופרטיב בעתיד. עבורנו הצרכנים, המוצר יהיה יותר זול, בגלל פונקציית הרווח הממותנת של הקואופרטיב.

שוויון: חשוב שכל אחד יוכל להצטרף לקואופרטיב ושלא תהיה אפליית מחירים בין החברים/לקוחות.

השתתפות בקבלת החלטות: דמוקרטיזציה של תהליכי קבלת החלטות נשמעת לכולנו מצויין, אך היא לא בהכרח הדרך היעילה ביותר לקבלת החלטות וגם לא מבטיחה את איכותה. חייבת להיות הנהלה ממונה של מומחים מנוסים.

ערך מוסף חברתי: התיסכול מיוקר המחייה, מספק חומר דלק להתאגדות של אזרחים, מתוך מצוקה ותחושה של שותפות גורל. היציאה מהאדישות ולקיחת היוזמה הן בהחלט תופעות חיוביות. כך בדיוק מתחיל שינוי חברתי-תודעתי. מלמטה.

בעיות ואתגרים:

שרידות עסקית: אם המגזר העסקי יחליט שהוא נלחם בקואופרטיבים כיון שהם מהווים עבורו איום פוטנצילי על מכירות ורווחים, יהיה קשה לקואופרטיבים לשרוד. אין מאחוריהם את הגב הפיננסי, האשראי הבנקאי, הקמפיינים השיווקיים והיכולת לצאת במבצעי מכירות אגרסיביים, אפילו במחירי הפסד, רק כדי לגרום למתחרים (קואופרטיבים) לפשוט את הרגל והיד.

נאמנות לקוחות: הנאמנות של בעלי המניות והלקוחות לקואופרטיבים החדשים היא קריטית!

• האם ניסע חצי שעה לקואופרטיב, או נקפוץ לרגע לסופר השכונתי?
• האם נמשיך לרכוש בקואופרטיב, למרות שההיצע בו נמוך יחסית למפלצות המסחריות?
• האם נשמור נאמנות לקואופרטיב, כשהמתחרה המסחרי שלו יוצא במבצע אגרסיבי מאוד?
• האם נזכור שאותם מבצעי הנחות אגרסיביים הם זמניים ומטרתם לפגוע בקואופרטיב ושהמחירים יחזרו לעלות בעתיד הקרוב?

גם קואופרטיבים מתקרנפים: זה קרה בעבר למרביתם. הם הפכו לאירגונים אינטרסנטיים, דאגו רק לבעלי המניות שלהם ואימצו את כל הרעות החולות של המגזר העסקי. הנהלה מנוכרת ורודפת בצע, רדיפה אחרי רווחים שגרמה להעלאת מחיריפ לציבור, עד כדי כך שלמדנו לשנוא את הקואופרטיבים אפילו יותר מאת המגזר העסקי ה"רגיל"?

למה פיתחנו שנאה לקואופרטיבים: לא רק בגלל העויינות המובנית בישראל לכל דבר שיש לו זיקה, אפילו זניחה, לרעיון הסוציליסטי, אלא בעיקר כי ראינו שבהעדר סולידריות חברתית כללית ובהעדר ערבות הדדית בינינו, הקואופרטיב שירת רק ציבור מצומצם של בעלי מניות והעדיף את טובתם על טובת הכלל. כשגוף עסקי "רגיל" עובד למיקסום רווחיו וגובה מאיתנו מחירים מופרזים על מוצרים/שירותים בינוניים, אנחנו מקבלים זאת בהבנה. אבל כשקואופרטיב עושה זאת? את זה אנחנו לא מסוגלים לסבול. אנו רואים זאת כצביעות, כיון שהקואופרטיב קם על בסיס ערכי, שיוויוני וכאנטי תזה לעסקים המסחריים הרגילים.

למה הקואופרטיבים התקרנפו וכמעט נעלמו מחיינו: כיון שגם הקואופרטיב, בדיוק כמו עסק רגיל, מורכב ומבוסס על אנשים. בעלי המניות, המנהלים, העובדים – כולם חיים בסביבה שמקדשת את הסגידה לכסף, בסביבה חומרנית מאוד, בתחרות אגרסיבית, בסביבה של צריכה מוגזמת, של הפצצה של האדם במאות מסרים פירסומיים, גלויים וסמויים, ביום. כך יצא שמעסק חברתי, הפך הקואופרטיב לעסק רודף בצע, מפלה בין לקוחות שמטרתו להעשיר את ההנהלה ובעלי המניות. נשמע לכם מוכר?

לשנות את העסק, או את ההתקשרות בינינו? לכן, ברור שעסקים חברתיים הם בהחלט יוזמה מבורכת וגם הקאמבק של הקואופרטיבים אצלנו בהחלט שולחת מסר חד וברור לממשלה, למגזר העסקי ולאזרחים.

אלא שכרגע, זה הקואופרטיב נגד הרשתות/החברות הגדולות, האזרחים נגד המגזר העסקי, המחאה החברתית נגד הממשלה, פונקציית רווח שפויה נגד הרפלקס המותנה של מנהלים ובעלי מניות להכביר את רווחי בית העסק. בקיצור, מילת המפתח כאן היא "נגד". כולם נגד כולם.

במצב כזה, כל עוד לא חל שינוי ערכי תודעתי, פרי של הסברה רחבה, חינוך אינטגרלי ויצירת סביבה תקשורתית וחברתית בהתאם לערכי הערבות ההדדית – כל עוד לא נפנים את הערך הכלכלי האדיר שיש בחיבור בינינו, בסינרגיה, בשיתופי פעולה רחבים, נגלה מהר מאוד איך הטבע האנושי צץ לו ומקלקל את חדוות היצירה של הקואופרטיבים החדשים. זה רק עניין של זמן, עד שהקואופרטיבים החדשים ישנו פניהם ויזכירו לכולנו למה פיתחנו אליהם שנאה בשנות ה-80 ואילך, עד שכמעט נעלמו.

בערבות הדדית, כל העסקים יהיו קואופרטיבים? זהו, שממש ממש לא.

אנחנו לא בעד הלאמה, לא בעד סוג כזה או אחר של התאגדות עסקית, לא נגד עסקים מסחריים רגילים, לא נגד עסקים פרטיים ולא נגד קואופרטיבים.

כרגע, כל עוד היחסים בינינו מבוססים על גישה של "אם אין אני לי מי לי", על אדישות וחוסר איכפתיות למצוקות של הזולת ועל רצון למקסם את התועלת והרווחים שלי, גם אם זה בא על חשבון הזולת – יש חשיבות לסוג העסק והקואופרטיב בהחלט נראה כמו אבולוציה טבעית של המחאה והתיסכול של הציבור מהישגיה. אבל כאמור, זהו פיתרון לא יציב.

להבדיל, כשנתקשר בינינו באמנה חברתית-כלכלית המבוססת על ערבות הדדית, לא נצטרך לשים לב לפרטים הטכניים של מי הבעלים, האם העסק קואופרטיב או לא וכו...., כיון שכל המגזק העסקי, כל המנהלים, כל העובדים וכל הלקוחות, יראו את עצמם כחלק מקהילה מגובשת, מחברה ישראלית שמאופינת בסולידריות חברתית, איכפתיות ודאגה לזולת. במצב כזה, כל העסקים יאמצו מאפיינים של עסק הפועל לטובת הלקוחות, העובדים, הספקים, המנהלים ובעלי המניות ובקיצור – לטובת כולם. אבל זה יהיה פיתרון יציב באופיו, מקיף ובכל הענפים. מדוע? כי אם ערבות הדדית בינינו היא המכנה המשותף, ברור שכל עסק שנגזר ממנה ינהג על פי אותם ערכים.

קישור למאמר המקורי