ידיעות ומחקרים

תספורת" ראשונה של דנקנר ושנייה של תשובה - בלאס וגאס

"ארבע שנים וחצי לאחר שחברו יחדיו אנשי העסקים יצחק תשובה ונוחי דנקר להקמת פרויקט פלאזה בלאס ואגס, נראה כי העסקה עשויה להפוך לאחת הבעיות הגדולות של השניים.

תשובה ודנקנר אינם עומדים בהחזר הלוואה שניתנה להם ועתידים לבצע לקונסורציום המממנים של הפרויקט - לרבות החוסכים לפנסיה - תספורת. אם השניים לא יגיעו להסכמות לגבי הסדר חוב להלוואות בסכום של 620 מיליון דולר עד אוגוסט 2012, הם עלולים לאבד את הקרקע, שכן מדובר בהלוואות נון-ריקורס (שהבטוחה היחידה בגינן היא הקרקע עצמה). זו הפעם הראשונה שבה דנקנר מעורב בהסדר חוב ו"תספורת" ".

תנועת הערבות:

ישראל היא Drama Queen

בשקט בשקט, עשו לציבור תספורת נוספת. הרגשתם? נהניתם?

אחת הבעיות שלנו היא קצב האירועים המסחרר ודרמה שרודפת דרמה, עד שאנו מאבדים את הרגישות וגם פשוט לא זוכרים מה קרה לפני שבוע. התספורת הראשונה של דנקנר והשנייה של תשובה, עברו לנו "מתחת לרדאר" כי הן קרו בסמוך למין הציבורי בחוף בוגרשוב, לאונס בגן העיר, להקדמת הבחירות ואז לממשלת האחדות, לפשיעה בקרב המסתננים ועוד ועוד אירועים, שכל אחד מהם מילא כותרות ראשיות ליומיים ונדחק על ידי הפריט הבא. ישראל כולה היא Drama Queen ובהתאם נושאים חשובים רבים, נדחקים לקרן זווית. התספורת הכפולה הזו היא אירוע כזה.

הטייקונים לא המציאו את השיטה, הם רק מנצלים אותה טוב מאתנו

שני טייקונים, פרויקט אחד לא מוצלח בלאס וגאס, שסימן את המגלומניה שלהם ואת הטירוף של שוק הנדל"ן בארה"ב לפני שהתפוצצה בועת הסאב-פריים ב- 2008 והסיפור הרגיל של רכישה ממונפת, כלומר של רכישה באשראי.

דנקנר ותשובה מימנו את מיעוטה של הרכישה מהונם העצמי ואת מרביתה מאשראי נדיב וזמין שקיבלו מהבנקים ומהמשקיעים המוסדיים המנהלים עבורנו את החיסכון הפנסיוני שלנו. כלומר, דנקנר ותשובה סיכנו מעט מאוד מכספם שלהם ואת עיקר הסיכון קיבלנו אנחנו, הציבור. סה"כ, מאחורי הבנקים והמשקיעים המוסדיים, מסתתר הכסף שלנו האזרחים. יש כמובן גם אי סימטריה בולטת בין חלוקת הסיכון לבין חלוקת הרווחים. את עיקר הסיכון, נטלנו אנחנו, למרות שאף אחד לא שאל אותנו במפורש האם אנו רוצים לקנות נדל"ן בלאס ווגאס במחירי שיא. מנגד, לו היה הפרויקט הופך לסיפור הצלחה, היינו מקבלים את הריבית שהובטחה לנו על כספנו, אבל את ה"קופה" הגדולה היו עושים היזמים, דנקנר ותשובה.

שני טייקונים, האחד מיליארד והשני בקושי מיליונר, עושים לנו תספורת

בכל מקרה, הבועה התפוצצה ואיתם יחד החלומות ונותר חוב שצריך להחזיר למשקיעים.

אז מה עושים? מיישרים קו עם האופנה האחרונה של התספורות. הקלות הבלתי נסבלת של מחיקת חובות. מה שמעניין בסיפור הזה זה הצמד דנקנר ותשובה. לכאורה, שני טייקונים, כך לפחות הציבור רואה אותם. אבל בעצם, יש בניהם הבדל תהומי. יצחק תשובה הוא מיליארדר. למרות שבמצגות הוא עדיין מציג את עצמו כיצחק מנתניה (שם עשה את צעדיו הראשונים כקבלן קטן), האיש התעשר ובגדול, בזכות כישרון, העזה, בזכות האמון שתמיד זכה לו מציבור המשקיעים שמיהרו להלוות לו כסף או לרכוש מניות בחברות שהנפיק וגם בזכות לא מעט מזל. כן, מזל. גם כשהתפוצץ המשבר העולמי ב- 2008 וחלק משמעותי מעסקיו של תשובה בענף הנדל"ן, במיוחד בחו"ל, נקלעו לבעיות, האיר לו מזלו והוא הבעלים, ישירות ובעקיפין, של חלקים משמעותיים מכל תגליות הגז הטבעי והנפט במים הטריטוריאליים של ישראל. אם ניקח את כל החובות האישיים של תשובה ושל החברות שלו, ומצד שני את כל רכושו, את השווי האמתי של החברות בבעלותו ושל זכויות ההפקה של גז ונפט, ונפחית אותם אחד מהשני נגלה שיצחק תשובה נותר מיליארדר. אולי חבוט, אבל עדיין טייקון במלוא מובן המילה.

דנקנר זה כבר סיפור אחר לגמרי. צריך כמובן לעשות את החישוב המדויק, אבל ההערכה היא שלדנקנר יש, יותר חובות מרכוש, כלומר שהשווי הנקי שלו הוא שלילי. אם נלך לקולא ולא לחומרא, דנקנר הוא אולי מיליונר, אבל בטח שלא מיליארדר.

אז מה היה לנו? 2 טייקונים, האחד מיליארדר והשני בקושי מיליונר, שולחים ידם אל כיסנו, אל החסכונות שלנו ומבקשים השתתפות בהפסדים, מבקשים מחילה חלקית על חובם ואפילו מבקשים סימפטיה.

בסיפור הזה אין מרוויחים

בסיפור הזה אין טובים ורעים, למרות שקל מאוד להפנות אצבע מאשימה אל דנקנר ותשובה. כי הסיפור הזה מגלם את תאוות הבצע ואת חוסר האונים של כולנו, החל מהמשקיע הקטן, דרך המשקיעים המוסדיים והבנקים ועד למיליארדר יצחק מנתניה.

זהו סיפור על קוצר הראייה של טייקונים, שלא קראו את המפה העולמית ולא הבינו שבועת הנדל"ן העולמית יצאה מכלל שליטה. הם חשבו שהם ידעו איך להמשיך להרוויח ולא הבינו עד כמה הם קשורים ותלויים בכל השאר.

זהו סיפור עצוב על המשקיעים המוסדיים, שבשביל לזכות בריבית קצת יותר גבוהה על הכסף שהם מנהלים עבורנו, נטלו סיכונים בלתי מחושבים. קוראים לזה OPM, כלומר Other's people money. אם מנהל ההשקעות היה מתייחס אל כספנו, כאילו זה הכסף שלו ושל משפחתו, האם עדיין היה מעניק לצמד הטייקונים את ההלוואה הזו ובתנאים המקלים שניתנה? ספק רב.

זהו סיפור עצוב של הבנקים, שהמקצוע שלהם הוא לתת אשראי ושאמורים היו לבדוק את העסקה, לתמחר נכון את הסיכונים העסקיים ובפיננסים ולדרוש פרמיית סיכון מתאימה ובטחונות. במקום זאת, הם התחרו ביניהם מי ייתן אשראי לצמד הטייקונים שהימר במחיר שיא על פרויקט מסוכן מאוד, ברצועת החטאים של לאס וגאס. הבנקים, כזכור, הלוו לטייקונים את הכסף שלנו. זוכרים?

זהו סיפור עצוב עלינו החוסכים, שעסוקים בהשוואה של ביצועי המשקיעים המוסדיים לטווח קצר וגורמים להם ליטול סיכונים מיותרים במטרה לייצר עבורנו תשואות גבוהות מהמתחרים, כדי להבטיח שלא ננייד את כספנו לחברה מנהלת אחרת.

איזה לקחים אפשר להפיק מהסיפור הזה?

למרות שהתספורת היא על חשבוננו, למרות הקלות הבלתי נסבלת בה אנשי עסקים דורשים ומקבלים מחילה חלקית על חובם לציבור ולמרות ההבדל המהותי בין תשובה לבין דנקנר, מבחינת היכולת שלהם להחזיר לנו המשקיעים, את כספנו, לו רצו בכך, עד האגורה האחרונה, למרות הכל, הסיפור הזה הוא סיפור עצוב שאין בו מנצחים. כולנו יוצאים ממנו חבוטים.

השאלה היא רק האם נפיק ממנו מסקנות ולקחים. האם נפנים - עד כמה בעולם הגלובלי מתקיימת תלות מוחלטת בין כולנו ולאיזה קשר בינינו התלות הזו מכוונת אותנו. רמז? איך אפשר להמשיך ולקיים שיטה כלכלית ופיננסית המבוססת על אינדיבידואליזם, דרוויניזם, ניאו-ליברליזם ומשחק סכום אפס, אם בעצם כולנו בסירה אחת? התשובה היא שברור שאי אפשר!

רק אם נפנים שבעולם הגלובלי הקשרים ההדוקים בינינו והתלות בינינו מחייבים אותנו להתקשר בינינו בערבות הדדית, כדי להצליח, כדי להרוויח, יחד, אז נוכל להמשיך ולקיים את המערכות הפיננסיות, הבנקאיות, הכלכליות תוך אימוץ קוד התנהגות אחר, הוגן, שקוף, משתף ורווחי לכולם.

כי כל השיטה מבוססת על אמון בין בני האדם. כרגע - רמת האמון שואפת לאפס. אנחנו לא מאמינים לבנקים, לטייקונים או למשקיעים המוסדיים. הם לא מאמינים לנו וגם לא אחד לשני. חוסר האמון מערער את היסודות של המערכת הכלכלית והפיננסית.

משבר החובות באירופה, הולך ותופס צורה של ארמגדון פיננסי, כלכלי ומדיני. רק אם אירופה תבין שמגמת הפירוד מנוגדת לחלוטין מזו המתבקשת מעולם גלובלי-אינטגרלי בו כולנו קשורים זה לזה ותלויים זה בזה, יימצאו הכספים, המשאבים והאומץ לפתור את פלונטר החובות הסבוך והמשותף הזה. הכל מתחיל באמון, בדאגה בסולידריות ובערבות הדדית בינינו.

פעם, בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כשטייקון נקלע לקשיים, הוא לקח עליהם אחריות אישית, ועשה הכל כדי להחזיר כל שקל לציבור, או להגיע לפת לחם תוך כדי ניסיון להחזיר את חובו. אליעזר פישמן עשה זאת פעם, עם אחת הקרנות שניהל, עוד בתקופה שהיה ברוקר. מאז, הסטנדרט והנורמה השתנו לחלוטין. אני זוכר במיוחד את עזרא הראל ז"ל, הבעלים לשעבר של רוגוזין, שנקלע למצוקה פיננסית ולא החזיר את חובו לבעלי האג"ח שלו. זכורה לי אמירה אחת שלו, שאז - הייתה מאוד מאוד מקוממת וזיכתה אותו במבול של קיתונות מהעיתונות ומהמשקיעים. הראל כינה אז, את המשקיעים שביקשו שיפרע את אג"ח בשווי מלא, בכינוי "גרידים" והוסיף שלדרוש שיפרע את האג"ח לפי הפראי (הערך המתואם) שלהם זו ממש חמדנות.

מאז, זרמו מים רבים בירקון והיום אפילו ההצהרה של עזרא הראל נראית נאיבית. היום, טייקונים עושים לנו תספורות ונשארים עשירים. אי אפשר להאשים אותם. זו השיטה והם יודעים לנצל אותה טוב מאתנו. אבל השיטה הזו מובילה את כולנו למשבר שאי אפשר יהיה לצאת ממנו. רק אם נעבור ממצב של -אדם לאדם זאב, למצב של - אדם לאדם ערב, נגלה שגם שוק ההון יכול להיות מקום בו חלומות מתגשמים עבור כולם.

קישור למאמר המקורי