עת הזמיר הגיע

אמבולנס ישר ללב

נוח יולי ורחמים בדרך לפארק. יולי ונוח ממהרים, רוצים כבר לזרוק את התיקים הכבדים על הדשא, לרוץ בירידה הגדולה ולהתגלגל חופשי, ורחמים הקטן עוצר כל הזמן, בודק, חוקר, שואל. יוצא שנוח ויולי הולכים כל פעם קצת קדימה, וחוזרים כמה צעדים לאסוף את רחמים שמצא משהו מעניין בדרך ונשאר מאחורה

• מאת: נגה זמיר

בפעם הבאה שנוח ויולי שמים לב שרחמים לא איתם והם חוזרים לאסוף אותו, הוא עומד מול אמבולנס. והפעם במקום "נו רחמים", הם נעמדים לידו בשתיקה.
הדלת האחורית של האמבולנס פתוחה, הנהג מסתכל פנימה, אחר כך מוציא את הראש ומסתכל מסביב. כשהמבט שלו מגיע אליהם, יולי ונוח עושים צעד אחורה, כי לא נעים שהם עומדים ונועצים בו עיניים, אבל רחמים שואל – "מה קרה?"

הנהג עונה כאילו לעצמו, "לא קרה לי אף פעם דבר כזה. בחיים לא".
"מה, מה קרה?" שואלים נוח ויולי במקהלה.
הנהג אומר בשקט, "החולה שלי... נעלם".

נוח ויולי מתחילים לשאול, באמת? ו-איפה היית? ו-איך זה יכול להיות? אבל דווקא לרחמים אין בכלל שאלות, "בוא נחפש אותו יחד" הוא אומר ומושך לנהג ביד.
הנהג צוחק, אבל הכול כל כך מוזר היום שהוא לא מתנגד. הם יוצאים לדרך.
בדרך הנהג מתאר להם איך נראה האיש שנעלם כדי שיוכלו לעזור לו לחפש:
הוא לא צעיר, יש לו חולצת צמר אפורה ומכנסיים חומים עם חגורה.

לצד הכביש, מאחורי מכונית חונה, יולי מגלה איש בחולצת צמר אפורה.
כולם דוהרים אליו עד שהם כמעט נתקעים בו, האיש מסתובב אליהם בהפתעה. אומנם יש לו חולצת צמר אפורה, אבל המכנסיים כחולים, וביד רצועה שקשורה לכלב שמתחיל לנבוח במרץ על החבורה שקפצה עליו משום מקום.
נוח מתכופף ומלטף את הכלב שמכשכש ברווחה, האיש בחולצה האפורה עדיין נראה מופתע, אבל אין להם זמן להסביר, הם רק מחייכים אליו, מנופפים ביד לכלב, וממשיכים.

הם כבר הקיפו גוש בניינים גדול, ולא, שום דבר. רחמים נהייה סחוט ושתקן. הנהג מרגיש ומציע, "בואו אלווה אתכם לפארק, אפשר להגיע גם מכאן". יולי נוח ורחמים מאוכזבים מאוד, כל כך רצו למצוא את האיש האבוד. הם נגררים אחרי הנהג בלי חשק, בועטים באבנים קטנות בשביל.

בפתח הפארק שדרכו הילדים עוד לא נכנסו אף פעם הנהג נעצר ומתכופף.
"מה?" שואל נוח.
"זה הוא" לוחש הנהג.
מולם, על ספסל, יושב החולה בחולצה אפורה ומכנסיים חומים עם חגורה, לפניו שולחן ולוח שמחט, והוא מזיז חיילים לכאן ולכאן.

הם עומדים קפואים. מה עושים עכשיו? אבל רחמים רץ ישר אל האיש "הנה אתה, מצאנו אותך!"
"אותי?" עונה האיש במאמץ ומשתעל, "למה חיפשת אותי ילד?" גם שאר החבורה ניגשת לאיש, והוא מזהה את הנהג ומבין.

הנהג מודד לו לחץ דם ודופק, ובינתיים החולה מספר:
"כבר שנה אני נכנס ויוצא מבית החולים, בודקים אותי, דוקרים אותי, שולחים אותי למחלקה כזאת, ואחר כך לכזאת, ואז אני חוזר הביתה ושוב נהיה חולה. כבר אין לי כוח. כשעברנו באמבולנס ליד הפארק הרגשתי שאם רק אדבר עם מישהו, נשב יחד בפארק, הוא יספר לי משהו, ואני לו, ככה, תהיה בינינו שיחה, זה יהיה לי מאוד בריא" הוא מחייך כאילו לועג לשטויות של עצמו.

"הרי סתם ישבת פה לבד והזזת חיילים", אומר נוח, אבל יולי מבינה, "הוא לא יכול סתם להתחיל לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, הם יחשבו שהוא משוגע".
"תלמד אותי לשחק בזה" מבקש רחמים, כאילו לא שמע את השיחה בכלל. האיש נאנח בהקלה ומתחיל ללמד, האחרים מסתכלים.

שעה ארוכה עברה כנראה כי הנה לא רואים כבר טוב את לוח השחמט. "אוי", אומרת יולי, "כבר חושך, אנחנו מאחרים נורא!"
"אין דבר, אקח אתכם הביתה ואז נמשיך לבית החולים. טוב?" הוא פונה לחולה שלו. והחולה נראה הרבה יותר טוב, חזר לו קצת צבע לפנים, הוא מסכים, "רק אל תעשה סירנה, אני לא סובל את הרעש הזה". "בסדר, במקום זה אשיר לכם שיר".

והוא באמת שר להם. כל הדרך.

היה לו קול חזק כמעט כמו סירנה, אבל מאוד נעים, והוא שר על שלושה ילדים שמיהרו ללכת לשחק בפארק, ואחרי סיבוב גדול באמת הגיעו לשם, אבל מפתח אחר, ולמשחק אחר. כי לאיש זקן אחד נמאס להיות לבד, כל כך נמאס עד שהלב שלו צעק, צעק כל כך חזק עד שהלב של הילדים שמע אותו והצטרף אליו.

ורק על עצמו הנהג לא שר, אולי בגלל שהוא היה הזמר.