עת הזמיר הגיע

חיים לובינסקי גונב ואוהב

חיים לובינסקי, איש באמצע שנות הארבעים לחייו, נעצר בפינת הרחוב, חופן מתוך כיס מכנסיו כמה מטבעות בימינוֹ, בשמאלו מבודד אחת מהן, ובלי להסתכל בפניו של הקבצן הוא זורק אותה לכוס שעומדת לרגליו וממשיך ללכת, מרוצה ממעשיו

• מאת: נגה זמיר

כך מנהגו בעשר השנים האחרונות. איש יקר הוא בעיני עצמו ובעיני מכריו. לא לוקח מעולם מה שלא שייך לו, תמיד נותן מעט צדקה, ישר, הגון, אדיב.

אלא שהיום, מיד לאחר שהוא זורק את המטבע לכוס, נכנס בו הרהור מוזר. "ומה אם כל השנים האלו לא הייתי נותן את המטבע לקבצן?" סכום די גדול היה מצטבר לו כבר היום והיה יכול לקנות בו אולי אפילו דירה קטנה, או לפחות לקבל הלוואה הגונה. הרוגע והשלמות שהכניסה בו הנדבה קודם לכן הפנו גבם אליו.

הוא עולה לדירתו נרגז, מכין לעצמו את הארוחה הקבועה, שני טוסטים וסלט. "לפחות אם לא הייתי נותן לקבצן כל יום פרוטה הייתי יכול גם לקנות נקניק עכשיו...", האוכל הפשוט שטעמו תמיד היה כל כך טוב הופך טפל עד מר. הוא מתקלח והולך למיטה.

וחיים לובינסקי לא נרדם באותו הלילה. מתהפך על משכבו הוא מצייר לו את כל הקניינים שהיה יכול לרכוש בכסף שנתן לקבצן. הכעס מצטבר כמו כדור שלג, השינה נודדת ממנו רחוק מאוד, עד שהוא לא יכול יותר לשכב, הוא חייב לעמוד.

אחרי כמה סיבובים קדחתניים בין ארבעת קירות הדירה הוא מתלבש בחיפזון ויורד לפינת הרחוב, שם הוא רואה את הקבצן שוכב על מעיל קרוע. בפה מכווץ וידיים קפוצות הוא מסתכל בשנתו העמוקה של הקבצן, מתבונן בבהילות לצדדים, וחוטף את כוס הקבצנים.

הוא גנב לקבצן את הכוס שלו. בבית הוא שוטף את הכוס עם הרבה סבון, מוזג בה תה, טועם, ומוסיף שלוש כפיות סוכר.

למחרת כשחיים לובינסקי חוזר מהעבודה הקבצן לא נמצא בפינת הרחוב. הוא נעלם.
כמה ימים ממשיך חיים כאילו לא אירע דבר, עד שהפינה הריקה בה עמד קודם הקבצן מתרחבת ופוערת חלל עצום שלא משאיר לו מקום מפלט.

הקצף והכעס על הקבצן שגזל ממנו את כספו ומנוחתו מתערבב ללא הפרד בזיעה ובידיעה שהוא עצמו גזל מהקבצן, ומי יודע מה הולך איתו עכשיו.
אז, הוא מחליט לחפש אותו.

בביישנות יוצא חיים לובינסקי לפינת הרחוב המרוקנת מהקבצן ופונה לאחד העוברים ושבים, אולי הוא יודע מה קרה לקבצן שהיה פה קודם? האיש נעצר, "באמת שמתי לב שנעלם, מי יודע, אולי חלה ולקחו אותו מכאן לבית חולים?". חיים נאנח, גם הוא יכול להיות שמחר יחלה, ואין לו קרובים, ומה יעשה, מי יבקר אותו בבית חולים, מי ידאג לו? למי אני מתכוון בכלל, אלי או לקבצן? מבולבל הוא ממשיך ופונה לאישה שפוסעת מולו ושואל גם אותה. "אולי הוא השתגע המסכן", היא עונה, "הכול יכול להיות, בטח כשאין לך שום ביטחון בחיים וככה אתה חי מהיד אל הפה".

חיים לובינסקי נחרד, "מי יודע באמת, ומה אם גם אני אשתגע יום אחד, אחות של סבתא השתגעה ואומרים שזה תורשתי, ומה יקרה אז, הרי רק מלהיות בבית משוגעים אפשר להשתגע פי שלושים". מסכן. באמת מסכן. מי, אני או הקבצן? הלב שלו דופק במהירות והוא לא מרפה, בתובענות הוא פונה לזוג זקנים שעובר במקום ושואל גם אותם אם ראו את הקבצן.

לא, הם לא ראו. "אולי הוא לא קיבל כאן מספיק מעות כדי לחיות" מעלה סברה הזקנה בקול רועד, והבעל אומר, "ואולי פשוט סילקו אותו כי אסור כאן לקבץ וזה מפריע לתושבים". חיים נרעד וחומו מטפס, ומה, גם הוא יכול להיזרק מחר מהעבודה שלו, זה יכול לקרות כל יום, אומרים שיש כל כך הרבה פיטורים במשק עכשיו. ומה יאכל, וממה יתקיים? וממה יתקיים הקבצן שלו? מה, לא מגיע לבן אדם לחיות?

חיים לובינסקי נכנס למשבר.

הוא לא אוכל כמעט כלום, הוא משנן פסקאות מספרים שקרא כדי לוודא שמוחו לא משתבש, הוא מרגיש ממש חולה למרות שהרופא אומר שהכל בסדר איתו, ויום אחד הוא פשוט לא מסוגל יותר ללכת לעבודה. הוא לא יכול לעשות יותר כלום עד שלא ימצא את הקבצן שלו, זה שגזל ממנו את כספו ומנוחתו, זה שהוא עצמו גזל ממנו את הכוס שלו.

חיים פותח ספר טלפונים ומתקשר לכל בתי המשוגעים ששמע עליהם ומכיר, "לא אדוני, אין כאן אדם כמו שאתה מתאר, מצטערים". מבקר בדלפקי הקבלה של כל בתי החולים בעיר, "אם לפחות היית יודע מה שמו, איך אפשר ככה לחפש בן אדם תגיד?", הוא גורר את רגליו בכל הרחובות, מסובב אליו קבצנים בכתף רק כדי לראות שהם לא הקבצן שלו.

מיואש חוזר חיים לובינסקי לפנות ערב לביתו, חפוי ראש. מה יהיה איתי, מה יהיה איתו?

פנסים נדלקים ברחוב המחשיך וחיים מרים את עיניו בלי תקווה. באור הדמדומים - אולי הוא מדמיין? - בפינה שלו, כאילו מעולם לא זז משם, עומד הקבצן שלו.

חיים לובינסקי מרחיב צעדיו לקראתו. בדרך הוא שואל את עצמו "ומה אעשה כשאגיע ואפגוש אותו?", ולמרות שאין לו תשובה בכלל הוא מאיץ ומתחיל לרוץ, יותר, יותר מהר, עוד יותר. הנה הוא עומד כבר לפניו, ממש סמוך אליו. הוא פותח את הפה ואין לו מילים, גם קול לא יוצא מהפה. הוא רק נופל על צווארו, מחבק אותו בחום גדול – ובסוף זה בא, בקול רך ואוהב – "איפה, איפה היית?!"