עת הזמיר הגיע

ליאה וגד

על מה את חושבת כל כך הרבה? שאלו ליאה וגד.
אמרתי להם שאכתוב את זה ואקריא להם מחר.
אבל לפני שהם הלכו בכל זאת גיליתי להם, ש...

• מאת: נגה זמיר

ליאה וגד הם חברים שלי עוד מילדות. ילדות שלהם לא שלי, כי אני כבר הרבה זמן לא ילדה. אבל הם כן.
אז אתמול עליתי לדירה עם שקית חלב שקניתי כרגע במכולת, והם ישבו שם בין הקומה הראשונה לשנייה על המדרגות.
כשראו אותי מיד הם פינו לי חתיכת מדרגה, לא כדי שאעבור אלא כדי שאשב לידם, כי היה להם משהו דחוף לספר.

"את יודעת מה קרה לנו היום?" שאלה ליאה, וגד לא חיכה לתשובה, אפילו לא שאתפוס מקום - "בצהריים חזרנו הביתה, עם דני ורומי התאומים שגרים בבניין ממול, וגל וכרמל ומאיר שגרים בהמשך הרחוב ליד הקיוסק של שאול, והחלטנו לשחק במשפחה. נכנסנו והתחלנו.

אבא דני אמר שהכי טוב אם היינו שמים את השולחן במקום הספה, וככה גם עשה, אבל האח גל חשב שיותר טוב שהשולחן יהיה על הצד עכשיו כמו מתלה מעילים ומיד גרר אותו אליו. באותו הזמן הדודה רומי הכינה חביתה מנייר על מחבת של קרטון ונגמר לה הנייר אז היא לקחה קצת מסבתא ליאה שמיד התחילה לרטון, והנכד גד רצה להסיע את המזחלת שעשה מהכריות, אבל לא יכול היה לעבור כי הספה שדוד דני ודוד גל משכו כל אחד לצד שלו עמדה בדרך ולא השאירה מקום. אז הוא נסע אחורה ופגע בכיריים של רומי וכל החביתה נשפכה".

אוי. אז מה עשיתם?

"לרגע חשבנו שמצאנו פיתרון, מאיר אמר שהכי טוב אם במקום הספה נזיז את הארון,
אבל אז הסתבר שזה לא כל כך קל, כי בין הארון לשידה ליאה כבר תלתה את הערסל.
ומתחתיו היא שמה שטיח".

אבל חשבתי ששיחקתם במשפחה ולא בהזזת חפצים..
גד השתתק וליאה אמרה, "את לא רוצה לשים את החלב במקרר שלא יחמיץ?"
כן, אני רוצה, אבל גם רוצה לשמוע מה היה הסוף של הסיפור. בואו נעלה ביחד טוב?

עלינו במדרגות, אחת, שתיים, שלוש,
וליאה וגד המשיכו לספר כמו שהבטיחו מראש -

"אז גד אמר למאיר שיזיז כבר את השטיח המגעיל, ופתאום מאיר בקול זקן עונה לו –
אני לא יכול להתכופף בן שלי, אני כבר סבא, אה אהה הגב... וזהו".
מה זאת אומרת וזהו? מה קרה אחר כך?

אולי תכיני לנו שוקו? אמרה ליאה והסתכלה בשקית החלב שהחזקתי עוד ביד.
מהר-מהר הכנתי שלוש כוסות שוקו, חזרתי ודרשתי את סוף הסיפור - נו?

"אז ליאה עזבה את ערמת הנייר שלה והושיבה את סבא מאיר לאט-לאט על הספה, רומי הביאה תה חם-חם ב-כאילו וקרבה אליו את השידה, דני וגל עזבו את הספה התיישבו והחזיקו לו את היד - הם הרי היו הבנים שלו במשחק, ו..."

ואיך סידרתם בסוף את הרהיטים?
"רהיטים?" - הם הסתכלו עלי בפליאה – "מה איכפת לך כל-כך מהרהיטים עכשיו?"

באמת מה איכפת לי? קצת התביישתי האמת, וכדי להסיח את הדעת מהמחדל שבו אני נמצאת אספתי את הכוסות מהשולחן ורציתי לצאת, אבל בדרך נעצרתי מול החלון, והנה ראיתי את עצמי ככה -
יוצאת בבוקר מהבית כמו רוח סערה, בקושי עוצרת לאכול, מהר-מהר כבר להגיע, ממהרת נורא, נכנסת למכונית, נוהגת שעה בין עוד המון אנשים, כולם כמוני, ממהרים נורא-נורא.
לאן? לעבודה!

הרי צריך לעבוד, לכרות עצים, לבנות בניינים, למכור, לקנות, ליישר הרים, להרים סכרים, לכבוש, להחמיץ, לייצר מכונות, לבטל, לשכפל, למחוק טעויות עם טעויות חדשות, לשכלל שכלולים שיביאו אסונות. בקיצור, לסדר את העולם, ליישר לו קצוות.

התקתי את העיניים מדמות עצמי שבחלון והסתכלתי בליאה וגד שעוד ישבו אצלי בסלון.
ואני זאת שאמרתי להם בהיסח הדעת –
"חשבתי שאתם משחקים במשפחה ולא בהזזת חפצים.."
וכמה משפטים אחר כך שאלתי במתח רב כאילו בזה העניין –
"ואיך סידרתם בסוף את הרהיטים?"

על מה את חושבת כל כך הרבה? שאלו ליאה וגד.
אמרתי להם שאכתוב את זה ואקריא להם מחר.
אבל לפני שהם הלכו בכל זאת גיליתי להם,
שזה יהיה סיפור על אנשים שמפסיקים לשנות את העולם,
ומתחילים לשנות את עצמם.
למשפחה.