עת הזמיר הגיע

אני נורית טבעון מקרית מטלון - תיכנסו, הדלת פתוחה

• מאת: נגה זמיר

זאת אני, נורית טבעון מקרית מטלון, שרצה יחפה ברחוב.
כל הילדים כבר מחכים על מדרגות הבניין,
כולם בגופיות וגבעולים בשיער כי חזרנו עכשיו מהשדה,
רבקה אמא של רמי בישלה לנו תירס ונגמר לה המלח, אז טסתי להביא מהבית.
הנה אנחנו:

1959

הדלתות פתוחות,
החצרות נושקות,
מעבירים מהחלון זה לזה חלב קמח או סוכר,
מה שבדיוק נגמר.
.................................................................................................

כאן אני כבר בת שש עשרה:

1969

זאת שעת ערב ואין איש ברחוב רק כמה כלבים,
הדלתות סגורות, סביב כל בית צצה גדר קטנה, (להגן על הפרחים מהפרחחים?),
קולות עמומים עולים מהבתים,
בשקט של הרחוב הולכת לאט, חולמת את עצמי לבד בכרך הגדול,
שחקנית תיאטרון ידועה, או זמרת מפורסמת. אני שרה בקול.

..................................................................................................

כמו שאתם רואים, בסוף לא נעשיתי שחקנית, גם לא זמרת.
נהייתי אחות בקופת חולים ויש לי משרה מסודרת.
פגשתי את רחמים, התחתנו, נולדו לנו בת ושני בנים.
הרחבנו את הבית, חדר לכל "פועל", אבל אנחנו כמעט לא בבית.
גן, בית ספר, עבודה, שוק, ניירות, טלביזיה, נופש-קיט.
בלי לשים לב חולפות השנים.

1988

................................................................................................

בנינו סביב-סביב חצר תחומה,
וכשהילדים פרחו מהבית הגבהנו את החומה,

2005

.............................................................................................

הוספנו אינטרקום,
אזעקה,
ביטוח תכולה,
וכלב שמירה,
כשמישהו מצלצל אני רואה אותו בטלביזיה סגורה.

2008

.................................................................................................

יום אחד אני יושבת לבד בבית...
הנה, זאת אני עם הבית, מזהים?
כאן אני כבר בת שישים.

אוגוסט 2013

לכלב אין על מי לנבוח אז הוא נוחר,
רחמים כל הזמן עובד וכרגיל מאחר.
אני כל כך קטנה בבית הזה הגדול,
כל כך קר לי למרות החום, שאי אפשר לסבול.
הכול סגור. אטום. נעול.
עושה קפה שחור, קול לא נשמע מבחוץ, רק אוושת המזגן.
ברדיו השדרן מציג - "אחרית הימים" בשיר של עמוס קינן:

"פתחי לי את הדלת
כבר אחרי חצות.
הכל נגמר בעיר
כבר אין לאן ללכת,
כבר אין לאן לבוא
ואין כבר מה לרצות,
העיר כבר נגמרה
רק הבדידות נמשכת.

פתחי לי את הדלת
קר כל כך בחוץ.
הבן אדם צריך
שתהיה לו דלת.
כשאין לאן ללכת
מתחילים לרוץ
ונזכרים פתאום
בדלת הגואלת..."

אתם בטח כבר מבינים מה הרגשתי. ואולי גם לאן זה הוביל.

....................................................................................

אוקטובר 2013

אני נורית טבעון מקרית מטלון - תיכנסו, הדלת פתוחה.