מאמרים וטורים

במותם ציוו לעם הזה איחוד

• גרשון פרץ

בבוקר יום ה.... הוטלה פצצה אומנם כמה ק"מ מהבית בו אני גר, אבל רסיסיה לא פסחו על ליבי. וכך היה שכאשר בחדשות הביאו את סיפור החטיפה של שלושת הנערים, הרגשת האדישות והשגרה התנפצה לרסיסים, רסיסי פחד, רסיסי כעס, רסיסי כאב, רסיסי דאגה, רסיסי תקוה שלא הניחו לי מאותו הרגע ועד כתיבת שורות אלו.

המפגש הראשון עם האמהות, אומנם חד סטרי אל מול המסך, אני שומע את דבריהן ומתבונן בהבעותיהן, ושומע את קולותיהן וכאילו לא שומע את המילים, רק כאב. כאב עמוק וחד שחודר אל תוך בטני ואוחז אותי חזק בקרביים, כאב כזה שלא הכרתי מעולם, הרגשתי לכמה רגעים כאילו הילד שלי הוא זה שנעלם.

ההזדהות עם הכאב הייתה מעבר לשליטתי, כאילו נכנסה בי מבלי לשאול את דעתי, ראיתי כיצד מרגע לרגע כל סובבי חולקים את אותו הכאב ואותה הדאגה, כאילו מחלקים את הכאב העצום בין כולם. לא יכולתי להישאר אדיש והחלטתי לצאת לכל מפגש, עצרת, שיח לטובת תמיכה במשפחות ושובם של הבנים, כמעט מידי יום, הזדמן לי לשוחח עם כל רובד בעם וגיליתי דבר נפלא, גיליתי שיש לי, שיש לנו, משפחה אחת גדולה.

מיום ליום חשתי איך כולנו הופכים להיות לאבא אחד ואמא אחת, עוטפים את ההורים וביחד איתם קוראים, מחפשים רוצים שישובו, שישובו הבנים. וכך לאט לאט צמחה לה בפנים תחושה של דאגה הדדית, של ביטחון, שאנחנו כולנו אחים, לא סתם כסלוגן נעים, אלא ממש כהרגשה בתוך הלב, שאנחנו עם ישראל כולנו משפחה אחת, הכאב אומנם נותר, אך מעליו החלה לכסות שמיכה גדולה של בטחון ואהבה.

ואז הגיע רגע אחד, רגע ארוך של כאב חד. הבנים לא ישובו. העצב מתפשט, הדמעות חונקות את הגרון, הבנים שלנו כבר לא ישובו עוד, וזה כואב, כואב מאד.

ונותרה לה בקשה קטנה בלב, תפילה של כולנו שבוקעת מפי אחת האמהות: " הכי חשוב שנשמור על האיחוד".

אז קדימה ביחד נשמור על האיחוד, ביחד נשמור על תחושת המשפחתיות, שלא נחכה לאויבים ושפיכות דמים כדי להפוך להיות מאוחדים, ביחד נגביר את האהבה, נעניק זה לזה בטחון, נשמור בתוכנו את הבנים, שבמותם החזירו לעם ישראל חיים.

יהי זכרם ברוך