מאמרים וטורים

מי אשם באלימות הנוער? אתם או אני?

מה היה קורה אם יום אחד, הייתם מתעוררים ומגלים שאתם דואגים למצב האלימות בנוער, כאילו אתם מפכ"ל המשטרה?

• מאת: ניב נבון, מנהל תוכן מדור חינוך באתר "הערבות"

בכל פעם שאני נתקל בעוד כותרת על מקרה אלימות, מיד המוח שלי מתחיל בפעולת חיפוש אוטומטית על רשימת הנאשמים. זו פעולה כל כך טבעית עד שבדרך כלל אני לא שם לב שהיא התחילה...

• ההורים אשמים (כי החינוך מתחיל מהבית והם בקושי נמצאים בו)
• מערכת החינוך אשמה (כי במקום חינוך יש בית חרושת לציונים)
• התקשורת אשמה (כי הם ממלאים את הראש והלב של הילדים שלי באלימות)
• המדינה אשמה (כי העונשים לא מספיק חמורים)
• המשטרה אשמה (כי היא לא מסוגלת לתת מענה להיקף התופעה)
• מערכת המשפט אשמה (כי היא קורסת תחת הנטל ותיקים נסגרים בקלות רבה מדי)
• בתי הסוהר אשמים (כי הם "מפוצצים" בעבריינים ומערך שיקום האסירים על סף סגירה)
• ובכלל כולם אשמים (כי הם נותנים דוגמה רעה)

השבוע, לא יודע למה, באה לי מחשבה לא שגרתית. קראתי את הדברים שאמר מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, בכנס הרצליה. הוא אמר שמכל הגורמים שמאיימים על חוסנה של המדינה, מדאיגה אותו בעיקר אלימות הנוער. הופתעתי. חשבתי איך הוא מרגיש, וכמה אחריות מוטלת עליו...

ופתאום רציתי להרגיש אחריות ודאגה על אלימות הנוער כמוהו. להרגיש את כל כובד האחריות לפתרון הבעיה עליי, כאילו זאת בעיה אישית שלי. הבנתי שרק ככה אזוז ואנקוט פעולה. אחרת אני מסיר את האחריות מעצמי ו"זורק" את הפתרון על מישהו אחר.

ומה עושה האחר? אותו דבר. מגלגל את כדור האחריות ממנו והלאה. מצדיק את עצמו, או לפחות את זה שהוא משתדל... ומה קיבלנו? תקיעות מערכתית, בירוקרטיה – בקיצור: חוסר פתרון והידרדרות מתמדת.

כמה טוב היה אם במקום לשלוף את רשימת הנאשמים, היינו מרגישים אחריות משותפת על הבעיה. אם במקום לשלול אחד את השני, היינו נותנים כתף ותורמים לפתרון הבעיה. לא בגלל שהפכנו להיות כאלה מתחשבים, רק בגלל שאין לנו אפשרות אחרת לקדם פה את העניינים.

עניין של החלטה

נדרש כאן שינוי בנקודת המבט לפתרון הבעיה – מגישה של "אני" ו"הם" לגישה של "אנחנו". נתחיל בזה שנתבונן על הבעיה כאילו זו הייתה בעיה אצלנו במשפחה. אם הבת שלי במצוקה אני לא מפנה אליה אצבע מאשימה ואומר לה, "זאת בעיה שלך". להיפך, אני אומר שזאת בעיה שלי. שלנו. לפחות כך אני מרגיש. אני מציע לה עזרה ותמיכה בכל כוחי, וגם אם בפועל אני לא יכול לעזור, אני שם בשבילה – מה שמחזק אותה ומקנה לה בטחון להתמודד עם הבעיה.

שוב, לא נדרשים פה משאבים נוספים או חוזים ותהליכי עבודה רשמיים. רק שינוי גישה – מאחריות פרטית לאחריות משותפת. זה עניין אנושי, שתלוי ביחס שלנו זה לזה.

טיפ לסיום

בפעם הבאה כשאתם עוברים ליד חבורת בני נוער, תארו לעצמכם שהם הילדים שלכם, ותתרשמו איך זה משנה את התגובה הטבעית שלכם אליהם.