מאמרים וטורים

"בית הספר למוזיקה" – את המנגינה הזאת אפשר וצריך להחליף

מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש איך במרדף שלנו אחר מחוזות הרייטינג, בחברה שמקדשת את תרבות הצריכה, אנחנו לא בוחלים באמצעים, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את ביטחונם הנפשי של הילדים ולהקריב את עתידם וחלומם על מזבח הנהנתנות.

• מאת: איילת וורקנה, סטודנטית לתואר שני בחינוך, אונ' העברית
  
  

ילדה בת שמונה וחצי עם מבט תמים ופנים ביישניות עומדת על במה מול קהל של מאות אנשים ושרה בקול בוגר קלסיקה מרגשת של זמר עברי. מהר מאוד תחושה של צמרמורת אוחזת בי למשמע הקול שמרטיט את ליבי, גם הדמעות לא איחרו להגיע והאוזניים רק רצו להמשיך ולהתענג לצלילי הקול הצלול והנעים. בסיום השיר נשמעות מחיאות כפיים סוערות וההורים הנרגשים, שצופים בילדה מאחורי הקלעים, קופצים מרוב שמחה ואני איתם יחד.

הפרסומות שהגיחו מיד לאחר מכן העירו אותי מהתחושה החזקה שאחזה בי והצליחה לטשטש בי את הידיעה שבסה"כ מדובר בעוד תוכנית ריאליטי. הילדים "בית הספר למוסיקה" הגיעו לתוכנית כדי להגשים חלום, אבל הם לא יודעים שהם חפצי בידור בידי תעשיית הטלוויזיה שנועדה לקדם מטרות מסחריות.

מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש איך במרדף שלנו אחר מחוזות הרייטינג, בחברה שמקדשת את תרבות הצריכה, אנחנו לא בוחלים באמצעים, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את ביטחונם הנפשי של הילדים ולהקריב את עתידם וחלומם על מזבח הנהנתנות.

שילוב ילדים בתוכניות ריאליטי מספק אומנם בידור לשעות הפנאי, אבל הוא גם גובה מחיר יקר של פגיעה בפרטיותם ובהתפתחות החברתית והטבעית . לרוב הנפש הרכה של הילדים לא מסוגלת לעמוד בלחץ שמפעילה עליהם התחרות והם מתקשים לקבל את העובדה שהם לא יזכו לתהילה הנכספת עליה הם חלמו. כך קרה בארה"ב כשילדה בת 13 שהשתתפה בתוכנית כישרונות התמוטטה על הבמה ברגע הדחתה והגיבה בזעקות של שבר ובבכי כשהיא פונה לאימה – "אבל הבטחת לי, אימא... הבטחת לי".

כנראה זו הסיבה שכ- 70% מהציבור לא מסכים שהילדים שלהם ישתתפו בתוכניות ריאליטי.

נכון שישראל זו לא ארה"ב וש"בבית הספר למוסיקה, אין הדחות, אבל גם הקונספט "הידידותי" של  התוכנית עם בית ספר, מורים ומסיבת סיום שבסופה מוכתר ה"תלמיד המצטיין" לא מצליח לשכנע אותי. עדיין בסוף התוכנית רק ילד אחד יקצור את התהילה, ועדיין הילד שמקבל "כמעט טוב מאוד" לעומת ילד אחר שמקבל "מצוין", יכול לחוות תחושה של כישלון. זו תחרות לכל דבר וגם לה יש מחיר. אז נכון שהחיים לא יפסחו עליהם מלהתמודד עם רגשות של כישלון ואכזבה, אבל למה עכשיו כשהם עדיין כל כך צעירים? ולמה שתעשיית הטלוויזיה תרצה לקחת על עצמה את האחריות לכך?

התשובה היא מאוד פשוטה. כי יש לה מזה רווח גדול. כמו זה שהיה במסיבת הסיום של התוכנית – 46.1% רייטינג! בשביל זה היו צריכים לשלוף קלף חזק וזה אכן מה שעשו – בערב אחד, על במה אחת הגישו לנו את כל התמימות, הרוך והקסם של ילדים מתוקים ומוכשרים שרים שירים מלנכוליים על החיים שאנחנו הכנו בעבורם. עכשיו תגידו לי אתם, איך אפשר שלא לבכות?

ואכן בכיתי והפעם לא מהתרגשות, אלא מתוך כאב. על כך שההורים שמתמלאים בשמחה על ההצלחה של ילדיהם לאור הזרקורים, לא צופים את הנפילה הכואבת והקשה שלהם לתוך השגרה היומיומית בתום התוכנית. על הילדים שלא יכולים לטפח שאיפות ולהגשים חלומות בדרך שלהם כי הם צריכים לרדוף אחר התהילה והפרסום, בדיוק כמו שאנחנו מלמדים אותם. ועלינו, החברה שלמרות שבמציאות של המאה ה-21 בה אנחנו מגלים איך מערכות יחסים אנושיות נרקמות אחת בשנייה בקשרים הדדיים, אנחנו עדיין ממשיכים לגדל דור שלם של ילדים על ערכים של תחרות שמאדירה את תרבות ה"אני" ולא מבינים שבדרך הזו אנו שועטים מטה במורד מדרון חלק ומסוכן.

עכשיו כשהקשבתי שוב לקולות הילדים בוקעים מתוך עולם הטלוויזיה הקר והאכזרי, הם נשמעו לי כמנגינה צורמת.

נכון שהיום הילד החמוד בכיתה ג' עם המבט הרציני לא מבין את משמעות המילים כשהוא שר: "אל תפחד ממציאות נושכת ואנשים קרים..." ובשביל שהוא וכל שאר הילדים באמת לא יבינו אותן בעוד כמה שנים כשהם יגדלו, אנחנו חייבים לשנות את הערכים עליהם אנחנו מגדלים אותם כבר היום.