מאמרים וטורים

קיבלתי חינוך מהבן שלי

אני לא כל כך מוכשר בחינוך, אני פועל בעיקר לפי הרגש, חינוך אינטואיטיבי; אבל לא ציפיתי לקבל כזו "מנה" מהבן שלי, שהוא בן 8

• מאת: יוסי וייס, מנתח מערכות

כל הדרך הביתה, העפתי בו מבטים של "חכה, חכה, מה שתקבל עכשיו". הוא ישב מכווץ, קטן ואומלל באוטו לצידי; הבן שלי, שאני הכי אוהב בעולם, אבל חינוך זה חינוך. אנחנו בדרך חזרה מבית הספר, ואני בוער מכעס, קיבלתי שם שטיפה מהמורה שלו: "הילד צועק כל הזמן על הילדים האחרים, ילד בלי חינוך, לא יודע לברר מחלוקות בצורה תרבותית". ואני קיבלתי הכול בראש שפוף, היא יודעת להשפיל היטב המורה הזו. ועכשיו אני רק מחכה להגיע הביתה, לפרוק את כל התסכול הזה שבוער בי.

בבית, גררתי אותו לחדר שלו, סגרתי את הדלת, והתכוונתי להתחיל בחינוך, לפני שהספקתי לפתוח את הפה, הקטן מצייץ: "אבל אבא, גם אתה צועק על אימא כשאתם מתווכחים, ממך למדתי איך מסדרים עניינים".

החינוך נתקע לי בגרון, עמדתי בוהה בפה פעור; איך הוא מעיז החוצפן הקטן! אבל כל הכעס נעלם, הייתי נבוך, נזכרתי לסגור את הפה, "אני אדבר איתך אחר כך". והשארתי אותו לבד. לזה לא ציפיתי, מה עונים לדבר כזה? המחשבות התרוצצו במוחי: אני המבוגר, אני צריך להפגין מנהיגות, אני צריך לחנך; אבל הילד צודק! מה זה חינוך? להגיד לו איך צריך להתנהג, או להראות לו איך להתנהג?

שמונה שנים הוא עוקב אחרי, קולט כל פרט קטן בהתנהגות שלי, כל ניואנס, כל רמז, מהיום שנולד הוא בולע ומפנים את כללי המשחק בעולמנו, ומי זה הדמות לחיקוי שלו, אם לא אני, ואימא שלו; האנשים הכי קרובים, הכי חשובים בחייו. מה הטעם לנסות לתת לו חינוך מסוים אם אני לא מתנהג ככה? ואני, בטיפשותי, זרקתי רק על בית הספר את האחריות לחנך את הבן שלי, אבל בית הספר מלמד אותו ידע ורק אני כדמות לחיקוי שלו, יכול לחנך אותו להיות בן אדם.

פתאום ראיתי באור אחר את כל האירוע הזה עם המורה שלו, היא לא ניסתה להשפיל אותי כמו שחשבתי כשישבתי מולה, היא בסך הכל הביעה חוסר אונים, חוסר יכולת להתמודד עם ילד שבא אליה מהבית אחרי שלמד מאבא שלו "לסדר עניינים" בכוחנות, ואיך היא יכולה להתמודד עם חמישה או עשרה או מי יודע כמה ילדים כאלו? איך היא יכולה בכלל ללמד ילדים כאלו?

כשחשבתי על זה ככה, הרגשתי שאני דווקא שמח על כל האירוע, זה כמו שעון מעורר שגורם לי לבחון מחדש את האחריות שלי בחינוך של המתוק הקטן שלי, איך יהיה כשיגדל, באילו כלים אני יכול לצייד אותו כדי להתמודד עם החיים בהצלחה.

כן; התנשמתי בהתרגשות והקלה: זה מה שצריך, אם אני לא אדאג לחינוך של הילד שלי, אז מי? כבר התחלתי לתכנן בראש איך אני יושב איתו, מסביר לו, אבל תחושת ההקלה דעכה בבת אחת: איך אני יכול לחנך את הבן שלי להיות משהו שאני בעצמי לא כזה? אותי לימדו להילחם על שלי, שכל דבר משיגים רק בכוח, אם אתה חלש אוכלים אותך בלי מלח. לימדו אותי שרק החזקים שורדים.

אני לא טיפש, אני רואה איך החיים משתנים סביבי, אני רואה שהחברה היום היא הרבה יותר צפופה, מקושרת ברשת אחת, כל אחד תלוי בשני, אין יותר מקום ל"זאב בודד". היום הצלחה נמדדת ביכולת להשתלב, לשתף פעולה, למצוא מקום שאני אביא תועלת לסביבה שלי, לאנשים שאיתם אני חי. אבל חינוך ילדות, הרגל של שנים, אי-אפשר לעקור בבת אחת. אני, קשה לי להסתגל לשינויים סביבי.

טוב; עכשיו יש לזה מימד חדש לגמרי, אני חייב להשתנות, לא למען עצמי, אלא עבור הבן שלי, אני מוכן לכל מאמץ בשביל הבן שלי, אני אשתנה בעצמי, אני אהיה דמות לחיקוי, שיהיה לו מאיפה לקחת דוגמה. אז חזרתי אליו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא אמנם לא התנהג נכון, אבל זה בגלל שאני לא נהגתי נכון ונתתי לו דוגמה לא טובה, וזה הולך להשתנות מעכשיו.

ואז... אני נמס כמו תמיד כשהוא מחבק לי את הצוואר עם הידיים הרזות שלו ומדביק לי נשיקה ענקית על הלחי.