בטיול בשבת בבוקר עם הבנות, חשבתי מאיפה מזדחלות אלי הספקות שגונבות ממני את כל החשק להשקיע ולשחק מצב רוח מרומם.

"למה להעמיד פנים. החיים לא תמיד נעימים, אפילו די קשים. אז במקום לבנות עולם מלאכותי שהכל בו טוב, אולי עדיף לא לנסות להסתיר את הפגמים, לפחות ככה הן ידעו מול מה הן צריכות להתמודד. מה לא?!" את המחשבה החשדנית הזאת אני מכיר היטב, מעניין ממי קיבלתי אותה... אז המשכתי לזרום באותו הקו. "יכול להיות שזה באמת נכון. אולי אני צריך לבדוק איתן לפני שהן יוצאות לשחק בגינה, אם הן לקחו איתן מקל, ויש להן אבן בכיס, אולי גם אולר. רגע למה לא?!" כי כנראה שאנחנו כבר מבינים שככה לא משיגים בטחון בחיים, להיפך, רק יחס שלילי מהסביבה ופחדים.

אז הבנתי שאם אני לא אעמיד קצת פנים כשצריך, ואתן להן דוגמה חיובית שלהתחשב באחרים זה דבר טוב, למה שירצו בעצמן לעשות את זה? הבנתי ש"האמיתיות" שלי בעצם מאוד אגואיסטית ומורידה להן את הרוח מהמפרשים. אז מה אם היה לי יום קשה בעבודה שבו גיליתי עוד יותר עד כמה נעשינו מניפולטיביים. למה הן צריכות לסבול מזה? את מי זה משרת? שוב פעם את עצמי ואת העצלות שלי לעשות מאמץ לטובת הילדים?! איך יוצאים מהמצב הזה?

פשוט להתחיל

התייעצתי עם אשתי והסכמנו לכנס את המשפחה לשיחה חשובה.

"אחינועם חולה, עם 40 חום", היא אמרה לי.
נכנסתי לחדר, ראיתי אותה "שפוכה" על מיטה, עם מבט זגוגי כזה בעיניים. חייכתי אליה. היא חייכה בקושי חזרה.
"אחי, אכפת לך אם נעשה כאן דיון לידך, כל המשפחה?"
היא משכה כתפיים, כסימן לכך שזה שלא יפריע לה.

אז קראתי לכולם והבאתי את הנייד, הסתדרנו פחות או יותר במעגל, סביב המיטה של אחינועם.
מצאתי דרך משעשעת וקלילה להתחיל. צפינו ביחד בסרטון הזה:

אף אחד מאיתנו לא נשאר אדיש. הסרטון החל לפרוט על מיתרי הצחוק שלנו. בהתחלה בגלים קטנים, ואחר כך בצחוק מתגלגל. ראיתי איך לאט לאט רוח חיים ממלאת אותנו, גם את אחינועם, שעברה בינתיים למצב ישיבה כדי לתפוס מקום טוב יותר לצפייה.

"אז מה אתן אומרות, גם אנחנו, כמשפחה, נוכל להדביק אחד את השני במצב רוח טוב?" רשמתי.

"בטח, כשמישהי עצובה, נשמח אותה", "כן, נעשה בשבילה את כל הדברים שהיא אוהבת", "אפילו אפשר לראות שוב את הקליפ המצחיק" סיכמה ביתי הצעירה.

ואילו דברים אנחנו עושים במשפחה, שגורמים לנו להרגיש יותר שמחה ביחד?

"להכין ארוחה משותפת", אמרה עופרי הבכורה, "שמוותרים ומשלימים אחרי מריבה", המשיכה מעיין. "לשיר ולרקוד עם אימא בסלון" הוסיפה אחינועם שנראתה בשלב הזה כבר לגמרי בריאה. אימא שלה הוסיפה שגם "לקבל ולתת מתנות וציורים אחת לשנייה". ואני סיימתי ב"לצאת כולנו לטיול יגרום לנו שמחה ביחד".

הדיון זרם בחדר, ששכחתי מתי זה היה ככה כל כך יפה. הלוואי והייתה לי דרך להעביר את ההרגשה שחווינו. מה שכן, אני ממליץ מכל הלב לנסות את זה בבית ומבטיח שתראו פנים ועיניים מאושרות.

לסיום שאלתי, "עכשיו שאנחנו יודעים מה עושה לכל אחד מאיתנו מצב רוח טוב, האם לדעתכן נוכל להשתדל למלא אחר הרצונות האלו? כי אם נמלא את הרצונות אחד של השני, אפילו שלא בדיוק בא לנו, אפילו בצורה מלאכותית, בטוח שבזה נעשה מצב רוח טוב זה לזה. אז מה דעתכן? מסכימות?!"

"נראה לי שזה עובד", ענתה אחינועם, "אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו כשאתם כאן לידי"

"אוהו", יצא לי מרוב התרגשות מהכנות שבדברים שלה, "מצבי רוח זה עניין רציני. הם ממש יכולים לעזור לנו להבריא".

לבית שלנו נכנסים עם חיוך :)

מאז כל שבוע אנחנו מעדכנים את הרשימה ומדברים בשבח מי שהשתדל לעשות פעולות מיוחדות עבור כולם. הילדות שלי מחכות לזה יותר מאשר למנת השוקולד היומית. מצב הרוח הפך אצלנו בבית למצרך הכרחי לא פחות מאשר המשכורת שאשתי ואני מביאים הביתה.

כשאני מסתכל על מה שעברנו אני מבין שמה שנדרש ממני בכל הסיפור הוא למרות הספקות פשוט להתחיל.