מאמרים וטורים

אמא לשבת

עשר שעות עבודה חולפות להן מהר, בדרך הביתה אני בונה תוכניות, איך אכנס, אתן לכולם נשיקות, נכין ביחד ארוחה משפחתית... ופתאום, כמו סינדרלה בחצות המצב משתנה ו"מהר יש עוד מקלחת, מה עם שיעורים, הם כבר מוכנים? מה קרה? מה אתה רוצה? לספר, לדבר? נדבר מחר אימא עייפה!"

• מאת: טניה בר, אימא לשלושה, מנהלת שיווק השקעות, בעלת תואר שני במנהל עסקי

השבוע נתקלתי בכתבה - "תופעה: יותר הורים פוגשים את הילדים רק בסוף השבוע". הכתבה הזאת הוציאה אותי עם רגשות מעורבים. מצד אחד אני לא טסה לחו"ל כל שבוע לכל השבוע, גם לא חוזרת הביתה בשעות הקטנות של הלילה, אך ללא ספק אפשר בקלות להדביק לי את הכינוי "אימא לשבת".

סדר היום שלי באמצע שבוע לצערי לא כולל את הילדים... הבוקר כמו במשפחות רבות לחוץ: מקלחת, ארוחת בוקר, מתאספים, מתארגנים, מי יוצא, מי מאחר. הילדים מנסים לדבר, לשאול. התשובה תמיד זהה: "לא בבוקר". בבוקר אני עצבנית, לא אוהבת לקום, לא אוהבת לצאת. "נדבר בערב".

עשר שעות עבודה חולפות מהר, בדרך הביתה אני בונה תוכניות, איך אכנס, אתן לכולם נשיקות, נכין ביחד ארוחה משפחתית ונשב סביב השולחן. על מה נדבר ומה נעשה כולנו ביחד כמו משפחה מאוחדת.

חונה לא רחוק, בין השכנים נדחסת, פותחת את הדלת, הביתה נכנסת, נשיקה לגדול, חיבוק לקטן, הסנדוויץ' כהרגלו מתחבא, כשיצא יקבל את שלו. רגע! שכחתי באוטו... מחשב, טלפון, ארנק. שוב לצאת... הכוח עוזב. חוזרת, למעלה עולה. איזה כיף להוריד את "בגדי העבודה": נעלי עקב מתחת למיטה, חצאית לוחצת, חולצה מכופתרת כל כך מעצבנת ו"חברתי היקרה והלוחצת" החזייה כל כך שמחה לזרוק אותך לפינה.

עולה על בגדי העבודה השניים שלי, למטה בקושי נסחבת: "היום נאכל גבינות. לאימא אין כוח, טוב?! כמו אתמול..." ופתאום, כמו סינדרלה בחצות המצב משתנה ו"מהר יש עוד מקלחת, מה עם שיעורים, הם כבר מוכנים? מה קרה? מה אתה רוצה? לספר, לדבר? בואו נדבר מחר אימא עייפה!".

למחרת הגדול שלי אומר, חצי בעצב חצי בכעס "אימא, אבל את תמיד עייפה", אז התחלתי לחשוב. גלשתי לילדותי. נזכרתי באמי. אמנם הורי לא עבדו עשר שעות ביום רק שמונה אך הנסיעה מהעבודה הביתה לקחה שעתיים לכל כיוון. בבית לא היה מחכה לה מדיח כלים או מכונת כביסה, לא מיקרו או טוסטר אובן. המקרר לא היה מלא באוכל חצי מוכן ולא היו שניצלים במקפיא. אימא שלי הייתה עומדת שעה מול התנור אחרי העבודה כדי להכין לכולם כמעט מכלום ארוחת ערב משפחתית.

אימא שלי אף פעם לא הייתה עייפה או חולה בשבילי. תמיד היה לה זמן להקשיב ולדבר איתי. אימא שלי תמיד נתנה לי את החתיכות הכי טובות, הכי גדולות, הכי טעימות. אימא שלי תמיד דאגה קודם כל לי ורק אחר כך לעצמה.

ואני שואלת את עצמי וגם אתכם, במה אני כל כך שונה מאמא שלי? למה אני לא יכולה לשים את ילדי בראש סדר העדיפויות, לְפָנַי?! אני גם רואה שאני לא לבד. אחותי וחברותיי ממש כמוני. אחיין שלי, אבא טרי, נראה לי עוד פחות מאיתנו דואג לבנו הצעיר. מבט בילדיי המתבגרים מגלה לי שהם לגמרי מרוכזים בעצמם.

נראה שמדור לדור אנחנו יותר ויותר מרוכזים בעצמינו, יותר אגואיסטים, יותר אוהבים את עצמנו מכל דבר אחר בחיים. וכך גם עוברים תהליך של התדרדרות במערכות היחסים. אך מה הסיבה לכך. מה המקור של התופעה?

כשאני מתחילה לחפור עמוק בליבי אני מבינה שכל הסביבה שלי היא זו שתומכת למדי באגוצנטריות הזו. "אני מאמין שכשטוב לי, טוב לכולם", אומר אחד האבות מהכתבה שלמעלה, "את צריכה לחשוב על עצמך יותר, את עובדת כל כך קשה",  אומרות חברותיי. "תחשבי גבוה מעל כולם", צועקת אליי הטלוויזיה. "תפנקי את עצמך, ושהשאר יקפצו", מתנפל עליי הבאנר מתוך המחשב.

אם תגידו ששוב אני מחפשת אשמים ולא לוקחת אחריות, אז לא ולא, אני מחפשת דרך לקחת את האחריות על עצמי, ומכירה עד כמה אני מושפעת מכם. ולכן, אנשים יקרים אני זועקת לעזרתכם. אם הסביבה שלי גרמה לי להיות אמא פחות טובה, אמא אגואיסטית יותר, נראה שרק הסביבה תוכל לעשות אותי אמא טובה יותר, דואגת יותר לילדיי, אוהבת אותם יותר מעצמי.

בואו נתחיל עכשיו עם עצמנו, נהיה דוגמה חיה זה לזו, נבנה ביחד סביבה כזו.