מאמרים וטורים

מה לחנוכה ולעולם?

בעוד שבוע אעמוד מול הכיתה של הבת שלי, היהודייה היחידה בכיתה, ואספר להם על חנוכה. לא מדובר במסורת, המציאות מראה שההיסטוריה שלנו חוזרת עלינו והפעם היא לא מותירה לנו שום ברירה

עוד חודש כריסמס בכל העולם, וגם פה בפרבר קטן בפאתי עמק הסיליקון, החנויות גדושות קישוטים. לא משנה לאן תיכנסו, שרשראות מאירות, אצטרובלים מנצנצים, ירוק ואדום. מנסה לפלס דרכי בין גרביים וכובעי סנטה קלאוס אדומים שנשפכים מאחד המדפים לבין מדף עם עצי אשוח קטנים מפלסטיק. הבת שלי מלטפת בידיה הקטנות קישוט קריסטל יפיפייה.. ואז כמו בסרטים העגלה שלי פוגעת בסטנד בקצה השורה וממנו צונח היישר אל תוך העגלה סביבון. וואלה. נס גדול היה שם...

הבקשה לא מאחרת להגיע, המורה של בתי מבקשת/דורשת שאבוא לכיתה לספר לילדים על "קנוכה", עד שהבנתי שהיא מתכוונת לחנוכה. הם כבר קבלו הסבר על חג האורות ההודי - הדיוואלי, וכמובן שכולם בקיאים בכריסמס, וכעת עומדת על כתפי היהודייה היחידה בכיתה להביא את סיפור חג האורים היהודי, הלא הוא חנוכה.

אני עורכת רשימה של כל סימני החג, מסמנת מקום להזמנת סופגניות ומתחילה בחיפוש אחר סיפור החג שיתאים לילדים. אנטיוכוס והמכבים, בית המקדש והשמנים, סביבונים ומנורה יכולים לסגור לי את המשימה. אבל אין לי שום חשק לשעמם את עצמי. כמה אפשר לטחון את הסיפור ולהסתכל עליו כמו על סיפור היסטורי וזהו. מה לי, להם ולזה?

היסטוריה אקטואלית

שמונת ימי "עמוד ענן" העירו אותי מהשיממון ואחריהם ההכרזה באו"ם על המדינה הפלסטינית, התבטאויות אנטישמיות בהונגריה, סטיבי וונדר מבטל הופעה בלוס אנג'לס לגיוס תרומות לישראל בגלל ארגונים אנטי ישראליים, תגובת ארה"ב על ההחלטה של ביבי ל3000 יחידות הדיור, וגם בריטניה, שבדיה, צרפת, גרמניה ורוסיה כבר לא מהססות. רבותיי, ההיסטוריה חוזרת! העוד נרקוד תחת גשם עופרת.. או נסובב סביבון מעופרת יצוקה? איזה עם אנחנו, שלא משנה איפה תשים את האצבע, תמיד הוא מאוים, תמיד שלוחה נגדו אצבע מאשימה. אנחנו עם עם היסטוריה אקטואלית נוראית.

אני חושבת שהסיפור ידבר בעד עצמו: ילדים, לפני המון שנים היה בארץ ישראל בעיר ירושלים בית מקדש. זה היה המקום הכי חשוב ליהודים וסימל את אחדותם. היהודים חיו תחת אידיאל שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". אידיאל שאיחד ביניהם, והעניק להם חוכמה רבה; הם חיו כמשפחה אחת גדולה ומלוכדת ודאגו זה לזה בכל.

באותה תקופה היה שלטון יווני בארץ ישראל וחלק מהיהודים החליטו להפוך עצמם ליוונים ולהתנכר לבני עמם. (קראו להם "מתייוונים"). זה יצר פילוג בעם, הם הפסיקו לאהוב זה את זה, והסדק היה בעוכריהם. השלטון היווני החל לכפות גזירות ואיסורים על היהודים, ואף גזל מהם את בית המקדש.

קבוצה קטנה של מורדים יהודים התאחדה ונלחמה ביוונים, ועל אף היותם קבוצה קטנה הם ניצחו את היוונים, שחררו את העול מעל עמם ולקחו חזרה את מקדשם. על כך אנו שרים מדי שנה "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" ונזכרים שכוחנו באחדותנו.

אל דאגה, כעת אספר להם על נס חג החנוכה...

אנחנו השָמָש

אני חושבת לעצמי, הרי אותו מקדש חרב עקב שנאת חינם כמה שנים אחר כך, והחלה גלות בת 2000 שנה שעד היום נמשכת בלבבות של כולנו, כשהפילוג והאיבה עדיין שוררים בינינו ולמרבה הצער נראה שרק הולכים ומחמירים. האידיאל של "ואהבת" עדיין מתנוסס על קירות המדינה, ובואו נענה בכנות, מי לוקח אותו ברצינות?

אני תוהה האם הניסיון העצוב והרב שבאמתחתנו שידע גלויות פוגרומים ושואה הוא מקרי? הרי ההיסטוריה מוכיחה שכאשר נוצר בינינו פירוד, באות צרות, אבל אם נתקן את היחסים בינינו וניעשה מחוברים, נגיע לטוב. מדובר בייעוד שלנו, באחריות היסטורית כלפי האנושות כולה, לחיות בערבות, ואז להיות כשמש, להביא אור לעולם- ללמד את כולם מהי אותה אהבה.

• מאת: מיה גרינברג