עם ישראל

חוף המבטחים נמצא בקשר בינינו

"שני בומים נשמעים אחד אחרי השני. הרמזור מראה ירוק. אני מזנקת, גופי מתרוקן ממחשבות, הכל ריק, אין פחד, אין דאגה, רק ריקנות שחורה ומטרה ברורה לצאת מהקלחת הזו ומהר. מד המהירות מראה 100, 120, 160 מהר, מהר להתרחק..."

• מאת: טניה בר, אימא לשלושה, מנהלת שיווק השקעות ובעלת תואר שני במנהל עסקים

צליל עולה של אזעקה העיר אותי באמצע הלילה. עייפות ופחד נאבקו בתוכי, התערבותה של מחשבה על הילדים העביר את מאזן הכוחות לטובת הפחד, פתחתי עין וחצי. פניו המבוהלות של אוריין ניצבו מולי. "אני קמה, קמה" מלמלתי, כל רצוני היה רק לחזור למיטה החמה. אך הלילה זה כבר לא יקרה. אזעקה רדפה אזעקה, והלילה הרועש הביא אותנו לבוקר סחוטים ומלאי חרדה.

"הפעם אני לא משאירה פה את הילדים, לעזאזל העבודה", חשבתי, "תתלבשו, נוסעים" אמרתי להם בבוקר, תוך כדי שאני אורזת את התיקים בחיפזון.

ברמזור האחרון של העיר, נשמעים שני בומים אחד אחרי השני. ירוק. אני מזנקת, גופי מתרוקן ממחשבות. הכל ריק, אין פחד, אין דאגה, רק ריקנות שחורה ומטרה ברורה לצאת מהקלחת הזו ומהר. מד המהירות מראה 100, 120, 160... מהר, מהר להתרחק.

את השקט המתוח באוטו שובר צליל הטלפון. אולגה חברתי בצד השני של הקו "אתם בסדר? מה את מתכוונת לעשות?" מעניין שדווקא היא זו שמתקשרת ככה מוקדם על הבוקר. בשנה האחרונה די התרחקנו אחת מהשנייה, לאחר רצף אירועים מטופשים. "ברחנו. אנחנו נוסעים. לא יודעת לאן" עניתי בשקט ופרצתי בבכי. "בואו אלי" היא השיבה מייד. המילים שלה היו כמו פצצה. הרגשת בושה וצער על זה שלא השלמתי איתה לפני שהמצב הנוכחי הנחית אותי אצלה בסלון, עם שלושה בנים.

כמו משפחה

בערב ישבנו במרפסת, דיברנו על המצב. צלצול עצבני בדלת הקפיץ את כולנו. היו אלה השכנים ממול, ששמעו מהילדים שיש אורחים מאזור המופגז, וקפצו לבקר עם אוכל מספיק לגדוד.

"הם בקושי אומרים לי שלום..." לחשה לי באוזן אולגה בקול מופתע לחלוטין. "לא יכול להיות!" כמעט צעקתי באוזנה, הזוג נראה מלאה דאגה ואהבה.

פרשנו מפה לבנה, וערכנו את השולחן כאילו היה זה ערב חג. אולגה הזמינה גם את ניר ושרה, חברים קרובים. אווירה חמה של משפחה מילאה את האוויר. אחרי האוכל הצעירים עברו לשחק ביחד, והבוגרים יותר נשארו איתנו לדבר על אקטואליה. השעות רצו ונהיה מאוחר. אחרי סבב נשיקות פרידה ליד הדלת, פתאום ניר מסתובב אלי ואומר: "תביאי מחר את הגדולים אלי לעסק, שילמדו משהו וגם ירוויחו כמה גרושים". שמחתי על ההצעה הנדיבה והנהנתי לחיוב.

הדלת נסגרה ודורון בעלה של אולגה, נשאר לבהות בדלת. "מה קרה?" שאלתי בבהלה. "בקיץ התחננתי שיעסיק את הבת הגדולה, אפילו ללא תשלום, אבל הוא סירב בתוקף. אני פשוט המום". גם אני נדהמתי.

לנתק בטוב, לחבק ברע

בלילה המחשבות לא נתנו לי להירדם. "מה גרם לכל האנשים סביבי להשתנות? למה רק כשבאות עלינו צרות אנחנו מתחברים? ולאן נעלמה האהבה הטבעית שאמורה לחבר אותנו לעם?

האם נשאר ממנה משהו בכלל? ואם לא, אז איך אפשר לקרוא לנו עם?!

דמיינתי את עצמנו כמו אגוזים בשק. שמתאחדים על ידי צרות מבחוץ. אבל זה רק חיבור זמני, ולא אמיתי. כי כשאין צרות אנו מתפזרים ומתרחקים כאילו נפלנו מהשק. המחשבה הזאת הכאיבה לי מאוד את הלב ולא יכולתי להסכים איתה.

עצמתי עיניים והתמונות של הבנים שלי עלו לי בראש. "בשבילם..." לחשתי. "את חייבת לשנות פה בשבילם".

לאט לאט תחושה חדשה וחמה של תקווה מילאה אותי. הרגשתי שחייבת להיות דרך להלהיב שוב את האהבה שמחברת אותנו לעם. איכשהו להדליק את הגחלת ולייצר פה אווירה חדשה של קרבה. אני יודעת שזה אפשרי, כי זה הכרחי עבורנו. משהו בתוכי אומר לי שבלי זה פשוט לא נחזיק פה, שאין לנו ברירה אחרת, לכן אני גם בטוחה שנצליח.