עם ישראל

עסק משפחתי

טיפה קטנה של יחס עושה את כל ההבדל

• מאת: נוה כהן, נשוי ואב לשלושה, מטפל ברפואה סינית וגנן במשפחתון. בעבר ניהל חברה לממכר שטיחים

מה ששינה לא היו הבקבוק והעוגה. היחס בינינו השתנה

זה תקופה ארוכה שאני מנהל עסק קטן של תערוכות שטיחים. עבודה לא קלה, אבל קשה לי במיוחד עם הפועלים. אני מרגיש שהם שמים לי מקלות בגלגלים, שלא אכפת להם מהעסק, וכל מה שמעניין אותם זה המשכורת שלהם. בסופו של יום אשתי והילדים מקבלים אותי כמו בולדוג רוטן, מכונס ונוקשה.

בסוף אחד מאותם ימי עבודה מתישים אני נוסע הביתה עם כאב ראש. בדרך אני עובר ליד נקודת האיסוף של העובדים ושומע אותם מדברים עלי, מתלוננים, מחקים אותי, צוחקים צחוק משפיל. כאב הראש הופך למיגרנה. אני כועס, מבויש, מרחם על עצמי נורא. למה זה מגיע לי, מה עשיתי לא נכון?!

למחרת אני לא מגיע לעבודה. אין לי רצון לזוז מהמיטה. אני קורא לאשתי ומספר לה מה קרה. כואבת את כאבי היא שואלת, "תבטיח שתעשה את מה שאציע לך, אפילו אם זה נראה לך לא הגיוני?" אני מבטיח ומביט בה בציפייה. "אני מכינה לך עוגה ובקבוק משקה", היא אומרת, "אתה לוקח את זה לעבודה מחר".
"לא!" אני אומר נחרצות.
עובר יום של ייסורים, הכאב לא עוזב, הכעס והבושה מתגברים בכל פעם שאני משחזר את השיחה בין הפועלים. למחרת אני גורר את עצמי מהמיטה, בולע שני אקמול ויורד לטרנזיט. בכיסא שעל יד הנהג מחכים לי עוגה ובקבוק ויסקי עם פתק: בהצלחה (:

הבוקר חולף בשתיקה רועמת. הפועלים מרגישים שמשהו קרה וגם הם מחרישים. בהפסקת הצהריים אני לא יכול יותר לסבול את השקט, ומחליט לעשות מעשה התאבדות. אני יוצא אליהם עם הבקבוק והעוגה. הם מסתכלים עלי בחשדנות, אבל לוגמים בנימוס מהכוסיות ולועסים את העוגה. אני בטוח שהכוונה של אשתי היתה טובה, אבל זה לא עובד. "תהיה מציאותי", אני מדבר לעצמי. "החיים האמיתיים זה לא אגדה יפה".

בצהרי יום המחר דופקים לי בדלת. אחד הפועלים מבשר לי שיצחק הביא משהו לשתות ועוגיות שאימא שלו אפתה, ומזמין גם אותי להצטרף אליהם. אני מצטרף, אנחנו מדברים בהיסוס משהו, יש בינינו מין מבוכה, אבל בכל זאת יש משהו בה.

בסוף היום אני עובר שוב ליד המחסן ורואה שני פועלים מסתודדים ביניהם וצוחקים ליד ערמת השטיחים בצד. "שוב?!" אני תוהה ביני לבין עצמי, אבל לא עוצר להקשיב למה שהם אומרים. "הם פשוט היו מנומסים עם העוגיות, וזהו. האמת היא, שהם שונאים אותי".

בדרך הביתה אני מוריד אותם אחד אחד מהטרנזיט. יצחק נשאר אחרון. אני רוצה לחנוק אותו, אבל מתעשת. הרי לא יצא מזה כלום... פתאום הוא אומר לי: "תודה לך שהתחלת להתייחס אלינו אחרת, זה משנה את כל ההרגשה בזמן העבודה".
אני מודה שהוא תפס אותי לא מוכן. הדבר היחיד שאני מצליח להוציא מעצמי הוא חיוך מטופש ואמירה מטופשת עוד יותר, "אין בעד מה. בשמחה".

אני עדיין מבולבל כשאני מגיע הביתה, גם כשאני מוצא בתא הדואר הודעה על כנס שטיחים בעוד שבוע מהיום.

בבוקר אני מכריז בפני הפועלים שיש לנו שבוע הכנה, המון עבודה, וזה אומר גם שעות נוספות. אנחנו עובדים קשה ועד מאוחר, סופרים מלאי, ממיינים, מעמיסים. כל יום מישהו מביא משהו לאכול ולשתות, זה נעשה הרגל, השבוע טס, ואנחנו מתגבשים.

ביום האחרון שלפני הכנס אחד הפועלים מרים עלי לפתע את הקול. הוא צועק עלי ואני רוצה להכניס לו חזרה. הדם כבר עולה לי לראש, אבל אז אני בולם וחושב – בשביל מה? מה זה ייתן? אני לחוץ, מתוח, עייף... ואז אני מחליט לשחרר אותם, "עבדנו מספיק קשה השבוע. כמעט סיימנו הכול, בואו ניסע הביתה קצת יותר מוקדם. מחר מתחיל הכנס, ואנחנו צריכים להיות ערניים".

בכנס אנחנו עובדים כמעט כמו איש אחד. אחד מביא את השטיחים, שני מקבל את הקהל, שלישי דואג לארוחות, רביעי ממונה על הכספים. יש כנראה משהו מיוחד במתחם שלנו, הקונים מרגישים, נמשכים, כמו מתחממים מהאווירה במקום, ולמחרת חוזרים שוב, גם אלו שקנו אתמול. אחד הקונים פונה אלי פתאום ושואל, "תגיד, מה זה, עסק משפחתי?" אני מסתכל על הפועלים ואומר, "כן, אפשר להגיד שאנחנו קרובים".

בדרך הביתה, אחרי שהורדתי את הפועלים בבתים, אני שוקע במחשבות. הכול התחיל מהעצה של יערה, אשתי, אבל הרי מה ששינה לא היו הבקבוק והעוגה. היחס בינינו השתנה. כשהראיתי להם שהם חשובים לי, כשהתאפקתי ולא צעקתי עליהם, הם החזירו לי באותה המטבע – ואז התחיל להיווצר שינוי באווירה. זה גם מה שהאנשים בכנס הרגישו. מדהים עד כמה דבר קטן כל כך כמו יחס הפך את העבודה ששנאתי לחוויה אחת גדולה.

לחצו כאן לקריאת עיתון הערבות - גיליון מס' 5