עם ישראל

יציאת מצרים

מצרים על סף משבר. שנתיים לאחר פרוץ המהומות נגד מובארק, התסכול של מחוללי המהפכה החילונים מתפוצץ וההפגנות נגד הנשיא מורסי הופכות לאלימות. עשרות הרוגים ואלימות משתוללת מערערת את היציבות במדינה השכנה. מדוע זה קורה ואיך זה קשור אלינו?

• מאת: טל מנדלבאום

מצרים שוב בוערת וההפגנות אינן מחזה נדיר. לכל אורך התקופה מאז הפלתו של מובארק ניצלו תושבי המדינה את הזכות האזרחית החדשה שהתגלתה להם והפגינו שוב ושוב נגד המשטר החדש. שוב נשמעות קריאות "העם רוצה להפיל את המשטר" והאלימות גואה.

כבר מזמן העם המצרי (כמו כמעט כל מי שנחשף לתהליכי הגלובליזציה ונקשר ברשת האינטרנט המזרזת את התפתחות כולנו) כבר אינו מוכן להסתפק במועט. האינטרנט, הקדמה ותהליכי ההתפתחות שחלו בהם הפכו גם תושבים למדינות מתפתחות לאנשים שרוצים יותר. הם כבר לא רוצים דיקטאטורים וחיים קטנים ומוגבלים- הם רוצים חופש, עצמאות, ידע, וחיים טובים יותר וכבר אינם מוכנים לסבול בשקט. כאשר הם אינם מקבלים את זכותם לכך התסכול מתגבר ומתפרץ החוצה בצורה של מחאות שהופכות אלימות.

תקועים

הבעיה העצובה היא שהאמצעים לשינוי לא מניבים את התוצאות הרצויות. "המטרה המשותפת המאחדת את הכוחות המתנגדים הוא רק הרצון להפיל את משטר מורסי", אומר פרופ' מיטל בכתבה בנושא, ועל אף שמטרה מסוג זה מצליחה לייצר מספיק כוח כדי להביא למהפכות שלטוניות, למעשה היא אינה משנה דבר. ההיסטוריה ומחקרים פסיכולוגים מראים שכוח משחית, ושכל שלטון שיבחר, סופו שידאג רק לעצמו. יתרה מכך ללא שינוי מהותי ופנימי של האדם וערכי החברה כולה באמצעים חינוכיים והסברתיים, שום מנהיג, מוכשר ככל שיהיה, לא יצליח להתמודד עם האתגרים של ימינו ולמלא את רצונם המפותח של אזרחיו.

הרצונות החזקים של אזרחי העולם לשוויון וצדק חברתי יענו רק כאשר נתאים את הערכים השולטים בחברה לאותו המצב המקושר והמתקדם שהאינטרנט והגלובליזציה הכניסו אותנו אליו. החברה האזרחית עצמה צריכה להשתנות, ממגרשי הכדורגל ועד מסדרונות הפוליטיקה, והשינוי הזה לא יוכל לקרות בעזרת אותה גישה כוחנית ואמצעים שמאפיינים את צורת החשיבה הישנה. למעשה בעולם בו כולנו הפכנו מקושרים ומרושתים, עידן בו לכל אדם הכוח להשפיע על כולם בלחיצת כפתור, השינוי צריך להיות רוחבי, עממי והדדי. רק הוא יבטיח שמירה על זכויות הפרט והכלל כאחד.

מחאות שקוראות רק להרס הקיים ללא קביעת מטרה משותפת אמיתית, ללא תוכנית לבניית חיים חדשים ונאורים במקום אלו שנהרסו, מקבעות את החברה בגלגל אימה ואלימות שחוזר חלילה.

איך כל זה קשור אלינו?

מלבד דאגה כללית לשלום האזור בו אנו חיים, אנו רואים כיצד במהרה אנו יכולים למצוא את עצמנו מואשמים בחוסר האיזון העולמי. בעוד שאלימות נוראה מתחוללת במדינות שכנות, זכוכית המגדלת העולמית מוצאת את דרכה אלינו ולכל מהלך קטן שמתרחש כאן. גלים אנטישמיים מציפים את אירופה וההסברה הישראלית כבר מזמן איננה מצליחה לתקן את העיוות המשונה בפרופורציה שבה שופטים את המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

דווקא מתוך המצב חסר ההיגיון עד הזוי שמצטייר אנו נדחפים לחשיבה חדשנית שתוציא את כולנו לרמה חדשה של התנהלות. 

יש מוצא

גם עם ישראל יצא לרחובות ומחה על חוסר הצדק והשחיתות השלטונית.  הפערים בחברה הישראלית הם מהגדולים בעולם, ודווקא כאן, יש את הפוטנציאל לתת את הדוגמה לעמי האזור והעולם כולו כיצד ניתן להגיע לפתרון אמיתי. כבר במחאה שהייתה ראינו סימנים להתמודדות נאורה עם המשבר. לצד קריאות להפלת השלטון, התפתחה מגמה של שיח חברתי מחבר, ישיבה יחד סביב שולחנות עגולים והרגשה של תקווה לעתיד של סולידריות ועזרה הדדית.

תהליך עממי רחב מסוג זה, שגורם לשינוי פנימי עמוק ומוכנות לוויתורים למען חברה צודקת יותר, הוא תהליך שיכול להביא לשינוי ממשי. הציבור הוא זה שקובע את סדר היום והוא שהעלה את הנושאים החברתיים והחדירם לכל מצע פוליטי כבר עכשיו, אך זוהי רק התחלתו של אותו שינוי ערכי רחב בכלל הציבור שיצטרך להתממש, ושהשלטון יצטרך לשרת.

הגיע הזמן שנבין שהבעיות החברתיות שלנו הן לא רק שלנו. הן השתקפות של בעיות העולם כולו, ודווקא לנו סיכוי טוב יותר מלכל מדינה אחרת להגיע לפתרון עממי, שוויוני אמיתי. אם נצליח אנו לפתור את הבעיות החברתיות שלנו בצורה נאורה וחדשה, ניתן לעמי האזור את הדוגמה והכלים לעשות כן גם אצלם. זו תהיה ההסברה הישראלית הכי טובה ואין לנו ברירה אלא ליישמה. הלחצים מבפנים ומחוץ רק יגברו, והכוח לשנות, כמו תמיד, בידינו.