עם ישראל

שלום במזרח התיכון: בזכות הערבות ההדדית

מחיאות כפיים סוערות נשמעו באו"ם לאחר נאומו של אבו מאזן, שנאם נאום קיצוני, בוטה ולוחמני, ומלא האשמות כלפי ישראל. במשרד החוץ הישראלי היו בטוחים שתהיה לישראל יותר תמיכה ממדינות העולם, אך לא כך קרה. העולם ניצב כנגדנו ואף שאנו כבר מורגלים למעמד זה, הפעם זה פורמאלי מתמיד.

האו"ם נתן לרשות הפלסטינית את הלגיטימציה המדינית הזו ללא שום דרישה ממנה להראות סימנים  של רצון לשלום או לעשות מאמצים לשינוי החינוך והלך הרוח ברחוב הפלסטיני. כל זאת בעוד שהחמאס רק הולך ומתחזק כגוף טרוריסטי שכלל אינו מכיר בחוקים הבין לאומיים, שלא לדבר על הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל.

יותר מכל זוהי אמירה של אומות העולם כלפי ישראל.  בצורה המזכירה באופן מעורר חשש את הפניית הגב כלפי העם היהודי בעבר, אנו נוכחים שוב לכך שידידנו בעולם הם מעטים. מבודדים ומופתעים, עלינו למקד כעת את מאמצינו בלהבין את משמעות קיומינו כאן בארץ ישראל.

עלינו להסתכל למציאות בפנים ולהבין פעם אחת ולתמיד את משמעות היותנו עם מיוחד, עם נרדף ומנודה, אך גם עם בעל השפעה גדולה. אחרת לא נוכל אי פעם להבין את סיבת היחס הביקורתי שאנו מקבלים שוב ושוב. נדמה שאינינו נותנים לעולם סיבה מספיק טובה להתעקש על מדינת ישראל. זה שנים שהעולם מצפה מאיתנו להיות "המבוגר האחראי" במזרח התיכון, אך זה הרבה יותר מכך. הוא זקוק מאיתנו לדוגמה להתמודדות נכונה עם משבר, עם אויבנו ובעיקר עם עצמנו.

לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל הצלחנו כשהיינו מאוחדים, ונכשלנו כשהיינו מפורדים. בעוד שמאות אלפים נמצאים מתחת לקו העוני ועובדים רעבים מפגינים ברחובות, ברור שעלינו לאחד את הכוחות. הפערים החברתיים, חוסר הרגישות והקרע שבתוכנו מחליש אותנו כלפי פנים וכלפי חוץ. כדי להגיע לשלום ולבטחון עלינו להעלות את עצמנו לרמה חדשה של יחסים חברתיים, ולהיזכר בכוח העצום שיש לנו כשאנחנו מאוחדים. רק הוא יוכל להציל אותנו כשכמעט כל העולם נגדנו.